כי מאיש לוקחה/ עודד בן – דורי

אִשָּׁה סוֹחֶבֶת אִתָּהּ
כֹּחוֹת שֶׁל בַּיִת
כְּמוֹ צָב
לְכָל מָקוֹם שֶׁהִיא הֹולֶכֶת
וּבַדְרָכִים אִשָּׁה הִיא מִשְׁכַּן
בְּכָל אִשָּׁה יֵשׁ מְנוֹרָה
יש שֻׁלְחָן
אִשָּׁה הִיא אֲרוֹן הָעֵדוּת
הִיא כְּרוּבִים אוֹחֲזִים
הִיא אֶלֶף שָׁנִים שֶׁל בְּדִידוּת
הִיא סוֹדוֹת וְרָזִים
אִשָּׁה הִיא הַמָּקוֹם אַשֵּׁר יִבְחַר
אִשָּׁה הִיא זֹאת הַפַּעַם
עֶצֶם וּבַשַּׂר
וְאָנוּ בַּשַּׂר אֶחָד
עַל כֵן עָזַבְתִּי אֶת אַשֵּׁר נוֹתַר
עַד יַחַד נִגְוַע
וְנָשׁוּב עַל עָפָר

שיר אהבה והערצה, שנכתב הן ל"כל אישה" אוניברסלית והן לאישה מסוימת אחת. אישה היא בית, חום ואור, ויש בה גם פן שיישאר לעד בגדר סוד.

חינוך הבנים / עודד בן – דורי

חַיָּב אָדָם לְחַנֵּךְ אֶת בְּנוֹ
לְהַרְגִילוֹ בַּמִּצְווֹת הַטּוֹבוֹת
לְהָכִין אוֹתוֹ לַמַּסָּע הַמְּכֻנֶּה 'חַיִּים'
לָמוּל אוֹתוֹ
לִפְדוֹתוֹ בַּחֲמִשָּׁה סְלָעִים
לְצַיֵּד אוֹתוֹ בְּאוֹלָר שְׁוֵצָרִי
(הַסֵּדֶר חָשׁוּב)
לְלַמְּדוֹ תּוֹרָה וְאָמָּנוּת
לָשׁוּט עַל פְּנֵי הַמַּיִם
לְשַׁיֵּט בִּנְסִיעַת חֲנִיָּה לְאָחוֹר
לְכַבֵּד אֶת הוֹרָיו
(בְּעִקָּר בֵּין שְׁתַּיִם לְאַרְבַּע)

וְיֵשׁ הָאוֹמְרִים לְשַׁלְּחוֹ מֵהַקֵּן
שֶׁמָּא תִּבְרַח הָאֵם

אֶת חוֹבוֹתֶיךָ שִׁלַּמְתָּ
אָבִי הַטּוֹב
רָגִיל אֲנִי בְּמִצְווֹת
מוּכָן לַמַּסָּע הַמְּכֻנֶּה 'חַיִּים'
נִמּוֹל
בְּפִדְיוֹן לֹא הָיָה צֹרֶךְ
לִוִּיתָ אוֹתִי
אֶת הַסַּכִּין מְשַׁחְרֵר מִדֵּי פַּעַם בְּחַרְצֻבּוֹת לְשׁוֹנִי
תּוֹרָה לָמַדְתִּי
שָׁט מֵעַל וּמִתַּחַת לַמַּיִם
אֶת מֶמְשֶׁלֶת הַיּוֹם שֶׁמֵּעַל לַזְּמַן
(בְּעִקָּר בֵּין שְׁתַּיִם לְאַרְבַּע)
לָמַדְתִּי לְכַבֵּד בְּגוּפִי מַמָּשׁ

אִמִּי עוֹדֶנָּה רוֹבֶצֶת
וַאֲנִי רָחַקְתִּי בִּשְׂדוֹת זָרִים לִרְעוֹת

רַק לָמָּה לֹא לִמַּדְתָּ אוֹתִי אֵיךְ עוֹשִׂים עִם הַשְּׂפָתַיִם
וּמָה מְבָרְכִים עַל נְשִׁיקוֹת

ניקוד: רונן יצחק

הגמרא [ירושלמי, מסכת קידושין] מבארת לנו את חובות האב כלפי בנו: למול אותו, לפדותו, ללמדו תורה ואומנות [מלאכה] ולהשיאו אשה, ויש אומרים אף להשיטו במים. הורות היא קודם כל התמודדות פנימית, עבודת המידות. השיקוף היומיומי שחוזר אלי מהילדים מראה לי איפה אני צריך לדייק. ועוד חוזרת אלי הידיעה שכל אחד מהם הוא נפש עצמאית בעולם שמרגע שלמדה ללכת, רק תוסיף ותתרחק. עושה רושם שלמציאות הזו, המכונה לאחרונה – 'החיים עצמם', יש צורך ביותר מאשר ארגז הכלים הבסיסי והמעט ארכאי שמעמידים לנו המקורות.

עודד בן – דורי

* / עודד בן-דורי

אָדָם לֹא נִשְׁכָּח מֵהָעוֹלָם
הַיָּם זוֹכֵר
הָרוּחַ זוֹכֵר
אֶבֶן קְטַנָּה עָלֶיהָ כָּשַׁל בְּדַרְכּוֹ
רוֹשֶׁמֶת אֶת מִדּוֹתָיו
הַשִּׁיר אוֹמֵר תְּהִלִּים לִכְבוֹד
נִשְׁמַת הֱיוֹתוֹ
הַגּוּף הַכָּפוּף
רַק שֶׁקֶט הֶעָלִים
כֹּה קָרוֹב
עַד כִּי לֹא יִשָּׁמַע קוֹל קְרִיאַת יְלָדִים
לֹא נוֹלְדוּ בָּךְ
וְאֵין הַיָּם זוֹכֵר
וְרוּחַ לֹא עוֹבֵר
אֲבָנִים קְטַנּוֹת לֹא צוֹבְטוֹת בַּבָּשָׂר
הִתְהַלֵּךְ אָדָם בֵּינֵינוּ וְאֵינֶנּוּ
כִּי לֻקַּח
וְלֹא הוֹתִיר אַחֲרָיו דָּבָר

ניקוד: יאיר בן חור

*בעקבות קריאה בשירה של זלדה (שניאורסון מישקובסקי) – 'כל שושנה'

לשירתה של זלדה התוודעתי בשנים האחרונות. הכתיבה שלה מושכת אותי לנסות להבין מי הייתה. נצר ל'צמח צדק', האדמו"ר השלישי של השושלת החב"דית. ילדה בעולם חרדי, שהעבירה את ימי ילדותה בעצבות קשה. התחתנה בגיל מאוחר ונותרה ערירית. ובכל זאת קריאה בשיריה מותירה עלי רושם עצום. היא מצליחה להוציא מהפשטות חוויה כמו פולחנית-מיסטית. העולמות הרעיוניים שלה כל כך מגוונים ואת כל זה היא משעינה על הגשמיות הקטנה של העולם הזה. אולי בשל כך המילים שלה בעיניי הן הדבר הכי קרוב לנבואה. בשיריה של זלדה לא ניתן לקרוא. יש להתבונן. לפתח מבט המסוגל לנוע בין העולמות. לא בבת-אחת. קצת כמו ניסיון לדייק מבט כדי לפענח הולוגרמה שמסתתרת מאחורי תמונה שטוחה. את השיר שלי ניסיתי לכתוב לכבודה ממקום שואל. תוהה על פשר היכולת להתמקד בשקט העלים כשמסביב העולם מלא ברעשים. ים של אש. ואולי בגלל זה המהלך שהוא מייצר קצת סותר את עצמו. כי ליודעי ח"ן ומבקשי קרבת מילותיה, זלדה הותירה אחריה עולמות שלמים שעוד לא פוענחו

עודד בן-דורי

דָּג מְמֻלָּא / עודד בן דורי

סָבָתִי עָלֶיהָ הַשָּׁלוֹם
הָיְתָה מַמְתִּיקָה סוֹדוֹת
עִם הַדָּגִים הַגְּדוֹלִים
שֶׁהָיוּ מְרַחֲפִים חַסְרֵי צוּרָה
בְּמֵי הָאֲגַם
שֶׁנִקְוָה בָּאַמְבָּט
טֶרֶם הִתְקַדֵּשׁ הַחַג

כְּשֶׁהָיוּ עוֹלִים מֵהָרַחְצָה
נִשְׁמָתָם טְהוֹרָה
עוֹרָם מְתַקְתַּק
נְכוֹנִים לִקְרַאת הַמַּאֲכֶלֶת
הַמּוּנֶפֶת
הָיְתָה סָבָתִי נוֹשֵׂאת תְּפִלָּה עַתִּיקָה
מוֹרֶשֶׁת הָאִמָּהוֹת הַקְּדוֹשׁוֹת
אֶל הַלִּוְיָתָן הַקַּדְמוֹן
שׁוֹכֵן יָם תֶּטִיס
אֱלֹהֵי הַדָּגִים כֻּלָּם
שֶׁיְּחַזְּקָהּ אַךְ הַפַּעַם הַזֹּאת

בְּיָדַיִם רוֹעֲדוֹת
הָיְתָה עוֹשָׂה מְלַאכְתָהּ
נֶאֱמָנָה לְצַו לִבָּהּ
וּלְזִכְרוֹנוֹת בֵּית אַבָּא
שֶׁהוֹרִישׁוּ לָהּ הַזְּמַן וְהַשִּׁכְחָה
אֶת כָּל מֶתֶק עֲלוּמֶיהָ
הֶחְבִּיאָה בִּמְעֵי הַדָּגָה

זְמַן רַב עָבַר טֶרֶם הֵבַנְתִּי
הַקְּצִיצוֹת הָאֲפַרְפָּרוֹת כְּתֻמּוֹת הָעַיִן
הֵן בְּסַךְ הַכֹּל מִלּוּי
פְּנִימִיּוּת הַנֶּפֶשׁ הַדָּגִית
וְדִמְעוֹתֶיהָ שֶׁל סָבָתִי
טְחוּנוֹת עַד דַּק
בְּתוֹסֶפֶת שְׁאָר יְרָקוֹת

ניקוד: חני צפריר

השיר הוא הומאז' מרגש לזיכרון ילדות פרטי, שבמידה רבה הפך לזיכרון ילדות קולקטיבי של בני דור מסוים. דור שגודל על ידי הורים שיצאו לעמל יומם, בהותירם את ילדיהם בהשגחת הסבתות. האחרונות, יוצאות מזרח אירופה, שחוו חוויות של שואה, אובדן ותלישות ובמקרים רבים העברית לא הייתה שגורה בפיהן, יצקו את כל כיסופיהן בלישת כדורי הגפילטע פיש, שצרו בידיהן המגוידות. הסבתא הפרטית של הכותב מַמְתִּיקָה סוֹדוֹת עם הדגים המנוחים, שבתום תהליך הבישול הפכו מתקתקים. שימוש נוסף בתואר הפועל המתוק, מופיע בביטוי במֵתֶק עֲלוּמיה, שהוחבאו במעי הדגה.

קנאת סופרים / עודד בן – דורי

אֲנִי מַאֲמִין בַּמִּלִּים שֶׁלְּךָ
כְּשֶׁהֵן מַחְלִיקוֹת בְּטִבְעִיּוּת
עַל הַלָּשׁוֹן
הָאֲרֻכָּה

שִׁבְעִים שְׁרִירִים מִשְׁתַּתְּפִים
בְּתַהֲלִיךְ הַהֲגִיָּה שֶׁל מִלָּה
בּוֹדֶדֶת

הַמִּלִּים מְרַחֲפוֹת סְבִיבְךָ
לְלֹא מְאַמֵּץ
הַכְּבִידָה לֹא פּוֹעֶלֶת
אַף שְׁרִיר לֹא זָע
וּבְכָל זֹאת

הֵן יוֹצְאוֹת מִמְּךָ
הַמִּלִּים
מְאֹרָע בַּתּוֹדָעָה הָאֱנוֹשִׁית
אֵין קִצּוּרִים
אוֹ דֶּרֶךְ לָצֵאת מִזֶּה

אַתָּה יוֹדֵעַ
לִבְרֹא עוֹלָמוֹת
שֶׁלֹּא מְצַיְּתִים
לַחֻקִּים הַיְּדוּעִים
מִלִּים מְקַשְּׁרוֹת
שָׁמַּיִם
לֵמַּיִם

וַאֲנִי תּוֹהֶה
אֵיךְ לֹא כָּתַבְתִּי אֶת הַשִּׁיר שֶׁלְּךָ
קֹדֶם

ניקוד: חני צפריר

מיהו ה"אתה" בשירו של עודד-בן דורי? האם הכוונה למשורר אחר, שעלה בידו לכתוב את "השיר הנכון" ולעורר קנאת סופרים? או שמא ה"אתה" הוא אלוהים, שברא את העולם ב"עשרה מאמרות". וייתכן שהמשורר פונה אל עצמו במילות דרבון: להמשיך לשורר, להמשיך לברוא עולמות

כלים שבורים/ עודד בן- דורי

פִּתְאֹם שָׁבַרְתְּ אֶת
כָּל הַכֵּלִים
הָעֲרֵמָה הַגְּבוֹהָה שֶׁחִכְּתָה לִי
בַּכִּיּוֹר הַשְּׂמָאלִי
שֶׁהָיָה מָלֵא עַד עַכְשָׁו
צִמְצְמָה אֶת עַצְמָה
לְמִילְיוֹן חֲתִיכוֹת
נִיצוֹצוֹת שֶׁל קְדֻשָּׁה
מְחַכִּים שֶׁאֲלַקֵּט
בֵּין הַקְּלִפּוֹת
וַאֲנִי
אָבוּד עֵצוֹת שֶׁכְּמוֹתִי
מַנִּיחַ אוֹתָךְ
פַּרְצוּף אִמָּא
כְּשֶׁדִּמְעָתֵךְ מְצוּיָה
וְצִנּוֹרוֹת הַשֶּׁפַע שֶׁלָּךְ
מְדַמְּמִים

הַצַּעַר הַחֲרָטָה
וְסַבּוֹן הַכֵּלִים
מְשַׁמְּשִׁים אֶצְלִי בְּעִרְבּוּבִיָּה
בָּעוֹלָם הַנָּמוּךְ
וְעַכְשָׁו חוֹדֶרֶת לְתוֹכִי
הַהֲבָנָה
שֶׁהַשְּׁבִירָה הִיא מְכֻוֶּנֶת

עֲשִׂי אוֹתִי כְּלִי
לְקַבָּלַת כָּל הַשֶּׁפַע הַזֶּה
אֲנִי מְבַקֵּשׁ
לֹא עַל עַצְמִי
תְּחִלָּה
עֲשִׂי אוֹתִי כְּלִי שָׁבוּר
בְּעוֹלָם שָׁלֵם
בְּכִיּוֹר מָלֵא
סִירִים שֶׁל שַׁבָּת
בָּם מֻנָּחוֹת הַנְּשִׁיקוֹת
הָרְטֻבּוֹת שֶׁלָּךְ
שֶׁמַּעֲבִירוֹת אוֹתִי
מִן הָעוֹלָם

ניקוד: חני צפריר

דן אלמגור טבע את הביטוי "שברו את הכלים" ("וכן משחקים, בבית האחרון של השיר) – שהפך ללהיט שהושר על ידי להקת בצל ירוק. הביטוי נעשה נכס צאן (ובקר שחוט עלי מנגל ) בישראלינה ההבילה, בעיקר בכל מה שקשור בפוליטיקה ובחרמות מחד, ובמדורי "יחסים" מאידך. שירו של בן-דורי מתכתב עם הביטוי הכה הישראלי, החומרי, הנמוך מחד, ומגביה עוף בעשותו שימוש באלוזיות קבליות – החל בתהליך שבירת הכלים בעולם האצילות, רסיסי הספֵרות שהפכו לקליפות ולבסוף תהליך ההבנייה של העולמות השונים, עד היווצרות העולם הגשמי, שהוא עירוב של הקליפות והקדושה – בדומה למערכת היחסים שטווה המשורר עם בת זוגו.