ארכיון תגיות: עודד ניב

לשגע את זיגמונד / עודד ניב

 
הקיוסק של זיגמונד שוכן עד היום במרכזה של השכונה שבה גדלתי. בכל פעם שאני מבקר בשכונה אני נזכר בזיגמונד ובקיוסק שלו. נזכר ומתבייש מחדש. והבושה לא פגה גם לאחר עשרות שנים. אני זוכר את זיגמונד כאילו היה זה אתמול. זוכר את עיניו השחורות, הבורקות בשנאה ובחשדנות, את המספר שהיה חקוק על זרועו. לא ידענו בן כמה היה. זקן דיוֹ להיות טרף קל בשבילנו, ילדי השכונה, צברים מחוספסים, דור ראשון לחלוצים ולוותיקי היישוב בארץ ישראל הקטנה שלאחר השואה ומלחמת השחרור.
נכון, הוא לא היה נחמד לקונים שבאו לקיוסק שלו, היחיד באותה עת בשכונה. מעולם לא החליף מילים של חולין, מעולם לא ענה כשמישהו שאל אותו מה שלומו. רק הפטיר מדי פעם את מחיר הפריט שקנו ממנו – עיתון, סיגריות, ממתק – בעברית רצוצה, במבטא כבד, לא מוכר. הוא מעולם לא חייך, רק שתק ושתק ושתק. בעצם, לא היה אפשר לדעת אם חייך אם לאו בגלל השפם העבות שכיסה את פיו. רק עיניו היו ממוקדות תמיד בידי הקונים, כמו רצה לוודא שאינם גונבים משהו מן הדוכן ושהם משלמים את הסכום הנכון. לא, זיגמונד לא היה איש נעים, ורק לימים הבנו שבהחלט היו לו סיבות לכך. לבסוף קיבלו אותו אנשי השכונה כמות שהוא, הפסיקו לומר לו שלום או לשאול לשלומו. קנו, שילמו והלכו.
חוץ מאיתנו, ילדי השכונה. כאות מחאה על שונוּתו של זיגמונד נהגנו להתגנב בזחילה אל הקיוסק, לחטוף מדוכנו פריטים שונים, לא לשלם כמובן ולברוח. או אז היה זיגמונד נוטש את הקיוסק מהדלת האחורית שלו ומזנק בעקבותינו תוך שהוא מנופף בזרועותיו וקורא קריאות מחאה בשפה הזאת שלו, שלא הכרנו. הייתה לו מין ריצה מוזרה, מתגלגלת, ודומה שעשה מאמץ רב להפעיל את רגליו. את פעולת ההסחה הזאת היו מנצלים ילדים אחרים ולוקחים מלוא החופן ממתקים מדוכנו הנטוש זמנית של זיגמונד. וכולנו צחקנו צחוק גדול. איזה בידור!
וכך, כמה פעמים בכל יום, בכל יום אחר הצוהריים, לאחר שסיימנו את הכנת שיעורי הבית ויצאנו לשחק ברחוב (אז, בשנות החמישים, לא היו מתנ"סים או מגרשי ספורט), יום אחר יום, חודש אחר חודש. מעולם לא הבנו איך זיגמונד מחזיק מעמד ומדוע לא הזעיק אף פעם את המשטרה.
העונות חלפו והתחלפו ואנחנו המשכנו "לשגע" את זיגמונד. לא, לא הסכמנו שזיגמונד יהיה שונה, שיקלל ויצרח בשפה מוזרה, שלא יחייך אלינו ושלא ייתן לנו לפעמים משהו מהקיוסק בחינם. לימים למד זיגמונד להתגונן איכשהו מפנינו. כשראה אותנו מתקרבים אל הקיוסק, פרשׂ את זרועותיו וכציפור שמגוננת על גוזליה ניסה לכסות את שלל הממתקים שהיו על הדוכן. "מה אתה רוצָה? לך! לך!" היה צורח כשהוא מערבב בין המינים.
לא, לא אהבנו את זיגמונד, והאמת היא שפחדנו מהמספר המוזר שהיה לו על הזרוע. ומרוב פחד המשכנו למרר את חייו. אפשר לומר שהתבגרנו עם זיגמונד.
"תלכו מפה, מה אתם רוצים מהמסכן הזה?" גערו בנו דיירי השכונה ללא הועיל. זיגמונד המשיך להיות הבידור של ילדי השכונה, וכשלא היה מה לעשות היינו אומרים: "בואו נלך 'לשגע' את זיגמונד".
 
ויום אחד הוגדשה הסאה. זיגמונד ניסה לדלוק שוב בעקבותינו, אך מעד ונפל. פניו נפגעו ושפמו השחור האדים מדם. איש לא העז לנסות לעזור לו, גם איש לא הספיק. בשארית כוחותיו קם על רגליו וחזר לקיוסק. אנחנו וכל העוברים והשבים קפאנו על מקומנו ועקבנו במבטינו אחריו, כאילו צפינו בסצנה של תאטרון אימה. הוא מזג לעצמו מעט סודה, ידיו רועדות כעלה נידף. הכוס נפלה מידיו ונשברה. הוא הרכין את ראשו בתנועת ייאוש ומפיו בקעה לפתע זעקה קטועה ושבורה: "נאצים! נאצים!" והוא התמוטט. השכנים הזמינו אמבולנס שיפנה את זיגמונד לבית החולים לטיפול. עמדנו מסביב נדהמים ושותקים. אחדים מאיתנו עוד הצליחו לראות את עיניו המפוחדות, שבצבצו מתחת לשמיכה שפרשׂו עליו האלונקאים. שפמו המדמם נעלם תחת מסכת החמצן שהושמה על פניו. הם נשאו אותו אל האמבולנס, השחילו את האלונקה פנימה בהינף ידיים זריז ובוטה־משהו, וסגרו את הדלת. נקישת הדלת הדהדה בכל השכונה כמו ירייה, כך לפחות היה נדמה לנו, וקרעה את הדממה ששררה מסביב באותם רגעים ארוכים.
זו הייתה הפעם האחרונה שראינו את זיגמונד. לא ידענו מה עלה בגורלו מאז אותו יום. איש לא אמר לנו. הקיוסק נשאר סגור חודשים רבים עד שנפתח שוב על ידי בחור צעיר שלא הכיר את זיגמונד. סיפר שקנה את הקיוסק בעזרת עורך דין אחד. אבל מאותה עת ואילך נותרנו לשבת על המדרכה באפס מעשה, במין תחושה מעיקה שאיש לא העז לדבר עליה, שהייתה זרה וחדשה לנו ובמשך השנים התעצמה והלכה, והיא מטרידה את מנוחתנו עד עצם היום הזה, במיוחד ביום השואה.

חבקתי עץ / עודד ניב

 
חָבַקְתִּי עֵץ
הָאַחֲרוֹן בַּשְּׂדֵרָה
אַל תִּדְאַג, אָמַרְתִּי לוֹ
אִם יִרְצוּ לִגְדֹּם אֶת עֲנָפֶיךָ
יִצְטָרְכוּ קֹדֶם לַעֲקֹר אוֹתִי
מִשָּׁרָשַׁי.

טוּ בשבט 2020 (מתוך "האם אתה יודע לעוף?")

על השחיטה / עודד ניב

 
התרנגולת החלה לרוץ מסביב לחצר בשארית כוחותיה, אחיותיה זועקות-מקרקרות מכל קצווי הלולים שמסביב, מעין ברכת שלום, אולי 'קדיש' של תרנגולות. המסכנה צנחה לבסוף… ודווקא למרגלותיי, ילד בן שש, הלוּם כמי שכפאו שד
 
*******************************************************************
"בוא, הולכים לשוחט", אמרה לי אימא באחד הימים של ערב חג.
אמי לא הראתה מעולם סימנים כלשהם לאכזריות או סדיזם לשמו, רחמנא ליצלן. אישה טובת כוונות וחומלת הייתה, וכך אזכור אותה לתמיד. לבד, אולי, מהאמבטיות שנהגה להטביל אותי בתוכן בילדותי. בכל פעם כשהתחיל טקס הטבילה, הייתי בדרך כלל מזנק מהאמבטיה מלאת המים החמים בזעקות שבר: "איי! שורף!" ואמי בתגובה: "אבל המים לא חמים בכלל!" ודוחפת אותי שוב ושוב למים המבעבעים. אני גם זוכר את הקרפיונים המפרפרים שאמי נהגה להנחית על ראשיהם מהלומות מערוך קצובות, לפני שהפכו ל'גפילטע פיש' נפלא בטעמו. אבל מכאן לשייך אפיזודות כאלה לסדיזם – תהיה הגזמה פרועה, לא מתאימה ולא הוגנת כלפי אמי, מנוחתה עדן, שבסך הכול עשתה מה שנשים רבות בדורה נהגו לעשות.
 
אין לי מושג עד היום מדוע בחרה אמי לקחת אותי, ילד רגיש בשחר ימיו ללוּלן-השוחט (אולי לא מצאה 'בייביסיטר'?). בשנות ה-50, אם רצית עוף טרי באמת, היית שם פעמיך ללוּלנים-שוחטים, היית בוחר מתוך הלול שבחצרם תרנגולת עבת בשר כלבבך, והשוחט היה עושה מה שעושה, מורט את הנוצות, שומר גם את כפות הרגליים והכרבולת בשביל המרק והרגל הקרוּשה, כורך את הכול בנייר עיתון, והיית חוזר הביתה שמח וטוב לב.
 
וכך עשתה אמי, כאמור, באותו יום מר ונמהר. כבר מחוץ לבית השוחט, שגר בשכונה נידחת – שהרי בשכונה מיוחסת מי היה מוכן לסבול שכנוּת שכזו – שמעתי את קרקור התרנגולות הנידונות לתנור ולסיר המרק. החצר רחבת הידיים הייתה מוקפת לולים-לולים ובתוכם תרנגולות-תרנגולות בצפיפות נוראה. נוכחותם של השוחט, אמי ואנוכי הקטן כמו הגבירה את הפאניקה בקהילה התרנגולית, גרמה לעופות להיתקל אלה באלו, לנפנף בכנפיהם חסרות התועלת ולקרקר בקולי קולות, או כך לפחות זה נראה לי.
 
"מה בשבילך?" נהם השוחט מתחת לשפמו, זקנו מטולא בשרידי נוצות, והוא מהדק את סינורו המוכתם בדם. אמי בחרה לה תרנגולת נחמדת מהלול ההומה, השוחט החדיר ידו אל הלול, התרנגולת ניסתה לשווא להימלט, אחז בכנפיה, ושלף אותה החוצה. הוא הציג את התרנגולת המפרפרת אל מול עיניה הבוחנות של אמי המנוסה. היא בחנה אותה מכל צדדיה, והנידה בראשה לאות הן, כמו הייתה אחראית לטקס הוצאה להורג דמיוני. דינה של התרנגולת נחרץ סופית. נס לא קרה לה. השוחט קרב את העוף המפרפר, שהבין גם בשכלו הדל, שחנינה כבר לא תהיה, וניסה להיחלץ בכל כוחו מלפיתתו של השוחט, תוך קרקור משווע, אבל ללא הצלחה יתרה. זה שלף מכיסו סכין (היום אני יודע שהוא מכונה 'חלף'), ושָׂמו בין שיניו כאיש קומנדו. ביד אחת קיפל את כנפי העוף כדי להפסיק את הפרפור וגם אחז בכרבולת, כופף את הצוואר אחורנית ובאבחת בזק שיסף בידו השנייה את קנה הנשימה שלו, כדי שהדם יפרוץ החוצה, כדת וכדין, שהרי כך כתוב בדיני ההלכה המקודשת. אחר כך הניח את העוף המת-חי על הקרקע, כמחווה אחרון של חסד, להעניק לו עוד שניות אחדות של רסיסי חיים. התרנגולת החלה לרוץ מסביב לחצר בשארית כוחותיה, אחיותיה זועקות-מקרקרות מכל קצווי הלולים שמסביב, מעין ברכת שלום, אולי 'קדיש' של תרנגולות. המסכנה צנחה לבסוף… ודווקא למרגלותיי, ילד בן שש, הלוּם כמי שכפאו שד.
 
לימים ניסיתי ללמד סנגוריה על האירוע הטראומתי ולנסות לתת לו הסבר רציונאלי, אנתרופולוגי, דתי. ככל שהחכמתי והתנסיתי בחיים – שהרי גם בחו"ל ראיתי במסעדות למאכלי-ים לקוחות ניגשים אל אקווריום רוגש, בוחרים מתוכו 'לובסטר' אדמדם לפי גודל ומשקל, שאחרי זמן לא רב היה מוגש להם לצלחת בתוספת צבת מאיימת לריסוק עצמותיו – מענה משכנע לא מצאתי.
 
שלא כצפוי, לא הפכתי לצמחוני, ואני דווקא אוהב עוף צלוי או אפוי, ועל מרק עוף אני משתגע. אני גם מחבב את טעמם הערב של ה'לובסטרים'. לעומת זאת, עד היום אני מפחד פחד מוות מסכינים שלופות, מכל המינים ומכל הסוגים. ולכן אני גם מתגלח בדחילו ורחימו ובזהירות אין קץ. הפסיכולוג אומר שלאור המצב במדינה ומחוצה לה, זה בסדר ואני לא צריך לדאוג. עלק!

ה"חיפושית" שתצמיח כנפיים / עודד ניב

 
מֻכְתָּמוֹת בְּבֶהָרוֹת זָהָב שֶׁל זֹקֶן
רוֹטְטוֹת בְּמַאֲמָץ אַחֲרוֹן
הוּא מוֹשִׁיט לְעֶבְרִי אֶת זְרוֹעוֹתָיו
כְּמוֹ בִּקֵּשׁ שֶׁאֶשָּׂא אוֹתוֹ מִכִּסֵּא הַגַּלְגַּלִּים הַזֶּה
שֶׁכְּבָר מִזְּמַן אֵינוֹ כִּסֵּא שֶׁל כָּבוֹד
לַ"חִפּוּשִׁית" הַיְשָׁנָה שֶׁלּוֹ
הַחוֹנָה עֲדַיִן מוּל בֵּיתוֹ הַמְרוֹקָן.
 
הוּא מַאֲמִין שֶׁהִיא תַּצְמִיחַ כְּנָפַיִם
וְתַסִּיעַ אוֹתוֹ הַרְחֵק מִכָּאן
לְעוֹלָם טוֹב יוֹתֵר.

ישיש חביב / עודד ניב

יָשִׁישׁ חָבִיב
חִיֵּךְ אֵלַי בַּמַּרְאָה
"אֲנִי זֶה אַתָּה" אָמַר
"בָּא בַּיָּמִים
וְהוֹלֵךְ עוֹד מְעַט"

בַּלֵּילוֹת הָאַחֲרוֹנִים
הַנָּבִיא יְחֶזְקֵאל
לוֹקֵחַ אוֹתִי לְסִיבוּב בַּיְקוּם
בְּכִסֵּא גַּלְגַּלִּים מְמֻנַּע חַשְׁמַל
אֲנִי נָע בְּמַסָּע קָסוּם
בֵּין כּוֹכָבִים, שְׁמָשׁוֹת וִירֵחִים

בַּבֹּקֶר, עוֹד בֹּקֶר,
אֲנִי קָם וְזוֹכֵר
אֶת חֲזוֹן הָעֲצָמוֹת הַיְבֵשׁוֹת שֶׁל הַנָּבִיא
וְחִיּוּךְ אוֹפְּטִימִי רָחָב
מִתְפַּשֵּׁט עַל פָּנַי.

ניקוד: יאיר בן־חור

רֵיקִים עַל הַדֶּשֶׁא / עודד ניב

בְּקוֹנְצֶרְט הָרוֹק בַּפַּרְק
הֵם שׁוֹתִים אֶת הַשִּׁירִים
בִּשְׁקִיקָה
כְּמוֹ יַיִן בְּטֶקֶס קָדוֹשׁ
וְצוֹעֲקִים וּבוֹכִים
אֶת הַמִּלִּים הָרֵיקוֹת
בַּחֲזָרָה
כְּמוֹ תְּפִלּוֹת
אֶל הַזַּמָּר
שֶׁמַּתְחִיל לַחְשֹׁב
כְּמוֹתָם
שֶׁהוּא בְּעַצְמוֹ אֱלֹהִים
עִם מִיקְרוֹפוֹן בְּלִי חוּט
בְּלִי קֶשֶׁר לְשׁוּם מָקוֹם
הֵם מְסִירִים אֶת בִּגְדֵיהֶם בְּקֶצֶב
חוֹשְׂפִים לְבָבוֹת מְבֻזְבָּזִים
מוֹשִׁיטִים יָדַיִם
לִנְגֹּעַ
בָּאֱלוֹהִים הֶחָדָשׁ
שֶׁעוֹד רֶגַע קָט יֵעָלֵם
גַּם הוּא
בְּמַסְוֶה שֶׁל עָשָׁן מְלָאכוּתִי
כְּמוֹ הָאֱלֹהִים שֶׁלְּפָנָיו
וְיַשְׁאִיר אוֹתָם שׁוּב
רֵיקִים עַל הַדֶּשֶׁא.

ניקוד: יאיר בן־חור

וכבר הוא מת / עודד ניב

הַתִּינוֹק שֶׁלָּנוּ
רַק עַכְשָׁו נוֹלַד
וּכְבָר הוּא מֵת
סִמְּנוּ אוֹתוֹ עַל מַצֵּבַת כֹּחַ הָאָדָם
שֶׁל הַמִּלְחָמָה הַבָּאָה.

ניקוד: יאיר בן־חור

שיר קצר על תוצאה טרגית של מלחמה, שאומר הכול.

מִתַּחַת לַשֶּׁלֶג / עודד ניב (נימקובסקי)

"על באבי יאר אין יד ואין מצבת
ערוץ תלול – כדמות גולל על קבר
אני אחוז אימה
היום זקנתי כמו
לו אני העם היהודי עצמו" *

(מתוך הפואמה הידועה שכתב המשורר הרוסי יבגני יבטושנקו ב-1961 , לאחר שמצא את 'באבי יאר' מוזנחת וללא כל גלעד לרצח ההמוני שהתרחש במקום)

מִתַּחַת לַשֶּׁלֶג / עודד ניב (נימקובסקי)

בְּכָל יוֹם
יוֹצֵאת אִמִּי אֶל הָעֲרָבוֹת הַקְּפוּאוֹת
נְחוּשָׁה לִמְצֹא אֶת הוֹרֶיהָ מִתַּחַת לַשֶּׁלֶג הַמְדַמֵּם
אֲבָל בְּצֵאתָהּ וּבְבוֹאָהּ
הִיא שׁוֹכַחַת לְחַבֵּק אוֹתִי
לְהַרְעִיף עָלַי אֶת דִּמְעוֹתֶיהָ הַחַמּוֹת.

ב-28 בספטמבר 1941 פרסמו הנאצים מודעות בכל רחבי קייב בזו הלשון:

"על כל היהודונים המתגוררים בקייב וסביבותיה להתייצב בשעה 8:00 בבוקר יום שני בפינת הרחובות מלניקובסקי ודוחטורוב (על יד בית הקברות). עליהם לקחת עמם מסמכים, כסף, חפצי ערך, בגדים חמים, לבוש תחתון וכדומה. כל יהודון שלא יבצע הוראה זו וימצא במקום אחר כלשהו – יירה".

כך התחיל הטבח הנורא ב'באבי יאר', שבו נרצחו 100,000 יהודים ( ועוד אלפי צוענים , חולי נפש, שבויי מלחמה סובייטים ואזרחים רבים שהואשמו בהפרות סדר).

השיר נכתב בדם לבי. נולדתי במאי 43 בשיאה של השואה. רוב בני משפחתה של אמי (כולל הוריה ואחיותיה) היו בתוך התופת ההיא (בפולניה), וכשנולדתי לא היה ידוע לאמי, שאכן הם כולם בין הנספים. היא התענתה בחיפוש מידע על מה שקורה ובדאגה עמוקה, כמובן. באותם ימים החלו רק להגיע השמועות על ההשמדה, שרבים סרבו להאמין להן בתחילה… אין לי ספק (וזה בדוק) שמצב הרוח הזה השפיע על האנרגיות בבית, ועל מה שספגתי בילדותי. אני מקדיש את השיר לזכר כל הנספים בראש ובראשונה, וגם לבני ה'דור השני', שסבלו קשות סבל רב, אם כי בעקיפין….

עודד ניב

גַּן הַשַּׁיִשׁ / עודד ניב (נימקובסקי)

גַּן הַשַּׁיִשׁ / עודד ניב (נימקובסקי)

בֵּין עֲרוּגוֹת הַשַּׁיִשׁ
שׁוֹכְנִים רֵעַי מִשֶּׁכְּבָר
לְעִתִּים קְרוֹבוֹת הֵם חוֹמְקִים מִתַּחַת לַמַּצֵּבוֹת הַכְּבֵדוֹת
– וְלֹא רַק בִּימֵי זִכָּרוֹן –
שׁוֹאֲגִים בְּשִׂמְחָה
מִתְחַבְּקִים, טוֹפְחִים עַל שֶׁכֶם
וּבָעֶרֶב, סְבִיב מְדוּרָה
לְלֹא הִסּוּס
פּוֹצְחִים בְּשִׁירֵי מוֹלֶדֶת
וְגַם סוֹבְבִים בִּמְחוֹלוֹת עַד כְּלוֹת
מַעֲלִים סִפּוּרֵי קְרָב בַּפַּעַם הָאֶלֶף
עִם תּוֹסָפוֹת קַלּוֹת,
מְקַנְּחִים בְּקָפֶה חָזָק וּמָתוֹק
מִפִינְגָ'אן מְפֻיָּח וְחָבוּט

הֵם נִשְׁאֲרוּ צְעִירִים מֵאָז
אוּלַי אֲפִלּוּ שָׁכְחוּ אוֹתִי עִם הַזְּמַן
אֲנִי – שָׁנִים קִמְּטוּ בִּי עִקְבוֹתֵיהֶן –
נִשְׁעָן אֶל הַמַּצֵּבוֹת
וּמִתְגַּעְגֵּעַ

ניקוד: יאיר בן -חור

מלחמה רודפת מלחמה, ואין למחול השדים הזה סוף. האויב עומד במריו, רק שמותיו מתחלפים. כל מלחמה גובה את מחיר הדמים שלה, דור אחר דור, וחלקות הנופלים בבתי העלמין מתקרבות־מתרחקות אל קו האופק. מי שהשתתף במלחמה או שתיים ונשאר חי, זכה אולי בחיים, אך חלק ממנו נשאר שם לתמיד, בין המצבות והפרחים.

עודד ניב