ארכיון תגיות: עודד ניב  (נימקובסקי)

הינה באה הגברת סולומון / עודד ניב (נימקובסקי)

 
דפיקות בדלת. דפיקות קלות, קצובות, עקשניות.
"הגיע הזמן, הגברת סולומון…" אמר קול רחוק אבל מוכר מעבר לדלת.
הגברת סולומון הזדקפה לאיטה במיטתה, ותחבה את רגליה הכחושות והרועדות בזוג נעלי בית מרופטות שנחו על השטיח. בקומה שחוחה, נאחזת כדרכה במסעד המיטה, נאבקת בכוח הגרביטציה, עשתה את דרכה אל הדלת.
"רק רגע, רק רגע…"אמרה בקול חלוש וצרוד.
היא פתחה את הדלת הכבדה מאוד. איש לא היה שם. לפניה השתרע במעורפל מסדרון ארוך מאוד עד שלא יכלה לראות את קצהו. הגברת סולומון חייכה וסגרה את הדלת. ואז, לפתע, כמו נמלאה אנרגייה חדשה, מיהרה אל ארון הקיר שבחדרה והוציאה ממנו מזוודה מרוטת שנים. היא הניחה אותה על המיטה ואצבעותיה המעוקלות, הפגועות מדלקת פרקים, נאבקו ברעדה במנעולים המחלידים כדי לפתחה.
"אני צריכה לארוז…" לחשה, "רק רגע… רק רגע…"
מתוך אחת המגירות שלפה חבילה עטופה בנייר, שחבל כרוך לה סביב. אצבעותיה נגעו־לא־נגעו בחבל, מרטו, ליטפו, תלשו… לבסוף הותרה החבילה. צילומים רבים התפזרו על המיטה. רבים מהם חומים ודהויים, אחדים דוקרים את העין בצבעוניותם. היא ערכה את התמונות על המיטה – שורות של פיסות חיים. אימא ואבא שלה. פניו של אבא מעוטרות בזקן, הוא חבוש כיפה, עיניו מחייכות, פיו קפדן. אימא סגלגלת פנים בחיוך אוהב כול, ראשה עטוף במטפחת, והיא – ילדה רזה, חובקת בובה, מצחקקת בביישנות. והחתונה שלה – אז היא הייתה יפה ומלאה חיים, ויוסף היה יפה תואר במקטורן השחור ובצילינדר. דָּרך כמה פעמים על הכוס עד שנשברה. הלך לעולמו לפני שנתיים. לאחרונה היא שומעת את קולו. הוא קורא לה שוב ושוב. והינה הילדה היחידה שלה, רותי. את כל אהבתה ואונה נתנה לה. עכשיו היא גדולה. התחתנה. פעם הייתה ילדה טובה.
החיוך שעל פני הגברת סולומון קפא פתאום והיה לעווית של כאב. עכשיו יש לרותי בעל וילדים. בקושי באה לבקר בגלל קורונה, וגם כשהיא באה היא יושבת בפינת החדר, מביטה בה דרך המסכה ושותקת. אין לה מה לומר עוד. הכול כבר נאמר. רק העיניים של רותי דומעות, רואים שהיא מתייסרת. מה אפשר לעשות? היא רוצה בוודאי לומר, עכשיו יש לה בעל שכבר לא עובד בגלל המגפה, הילדים לא הולכים באופן סדיר לבית הספר וזקוקים להרבה תשומת לב. החיים קשים. כשיש קצת זמן, רוצים לנוח, להתאוורר. בית האבות מדכא: מסדרון ארוך שלא נגמר, מטפלות קשוחות שפניהן נעדרות מבע. גם ריח חומרי החיטוי. הקשישים על כיסאות הגלגלים ומבטיהם הבוהים, האוויליים לעיתים, שהם תולים בך. אי אפשר להביא לכאן את הילדים. הם לא יבינו. אבל הביאה תמונות שלהם, חדשות לגמרי, בצבעים, הודפסו מהמחשב.
הגברת סולומון ליקטה את התמונות הצבעוניות, והשליכה אותן אל סל האשפה שליד המיטה באבחה נוקשה, בוטה. את התמונות החומות ערמה לחבילה דמויַת הר טרשים. ניסתה ליישרן, אבל ידיה לא נשמעו לה. לבסוף ויתרה, כיסתה אותן בפיסת הנייר הקמוטה, כרכה שוב את החבל סביבה באבחות חטופות, חדות־משהו, והניחה את גוש הנייר והצילומים בתוך המזוודה אט־אט, בזהירות. היא סגרה את המזוודה בהדרת קודש. אחר כך הסירה מעליה את כתונת הלילה. בראי שעל דלת הארון השתקפה דמותה הלבנה, השפופה. עצמות בולטות, שדיים צמוקים, נפולים. לבשה את שמלתה הפרחונית, זאת שיוסף אהב כל כך, זאת שלא לבשה מאז מותו. ניסתה לסרק את שערהּ. השיער הסבוך סירב בעקשנות להיעתר לנגיעתן של שיני המסרק. ידה רעדה ממאמץ.
"רק רגע," אמרה, "רק רגע…"
המסרק רעד משהו, ואז, בפתאומיות, בקול אוושה קלה, חָרש את השיער האפור־צהוב בתנופה אחת ונפל על הרצפה. בשפתון שבידה ניסתה לאתר את שפתותיה. היא החטיאה את שני פסי הבשר הדקים, הכחלחלים־חיוורים, שסגרו על הפה הרוטט. מסגרת אדומה פראית הקיפה לבסוף את פיה. היא הייתה מוכנה. ואז שמעה שוב את הקול הרחוק, המוכר.
"את מוכנה, הגברת סולומון?"
"מוכנה, מוכנה…" אמרה, ועשתה דרכה לעבר הדלת.
שער הזהב הגדול נפתח לאיטו בחריקה קלה, והיא פסעה אל תוך המסדרון הארוך. יוסף היה שם לקבל את פניה במקטורן ובצילינדר, מחייך מאוזן אל אוזן, מושיט לה את ידו כמו ביום חתונתם. ובאו גם אימא ואבא, ופניהם מאירות וברורות כל כך. גם חברים וחברות מכל הזמנים, מכל המקומות. והגברת סלומון זכרה פתאום את כולם, את שמותיהם, את כינוייהם. וכולם לבושים לבן, מחייכים, מחבקים ומנשקים אותה. ואור גדול היה בכול. ולמרות כל ההתרגשות הזאת לא שכחה הגברת סולומון את המזוודה שלה עם התמונות שבתוכה. היא אחזה בה בחוזקה, פוסעת בקלילות במסדרון. לאורך הכתלים הלבנים עמד קהל אנשים רב ומחא לה כפיים, והיא שמעה את לחשם החוזר ונשנה בהערצה, בכבוד: "הינה באה הגברת סלומון… גברת עשירה מאוד…"
***
המטפלת התורנית מצאה אותה שכובה על מיטתה. מסגרת של אודם סוגרת על שפתיה המחייכות, הקפואות. בעיניה הפקוחות, המתות, נצצו קרני השמש הראשונות של אותו בוקר שחדרו מבעד לחרכי התריסים. הגברת סולומון חיבקה מזוודה ישנה. כשסוף־סוף הצליחו לחלץ את המזוודה מבין זרועותיה, גילו שהייתה ריקה.

לֹא הוֹתַרְתְּ דָּבָר / עודד ניב (נימקובסקי)

לֹא הוֹתַרְתְּ דָּבָר / עודד ניב (נימקובסקי)

לֹא הוֹתַרְתְּ דָּבָר מֵאֲחוֹרַיִךְ
כְּדֵי לְהִתְגַּעֲגֵעַ אֵלָיו
לֹא חוֹתָם שֶׁל נְשִׁיקָה
לֹא הִלָּה שֶׁל חִבּוּק
לֹא נִימָה מְלַטֶּפֶת
לֹא בֶּגֶד שֶׁפָּשַׁטְתְּ
לֹא תַּכְשִׁיט שֶׁעָנַדְתִּי עַל קְשִׁי עָרְפֵּךְ
לֹא בֹּשֶׂם עִקֵּשׁ
לֹא מִטָּה סְתוּרָה, נוֹשֶׁמֶת
רַק חַלּוֹן פָּתוּחַ וּוִילוֹן מוּסָט
מִתְנוֹפֵף כְּרוּחַ רְפָאִים.

שיר על היעדר. בתום שמונה משפטי שלילה, מן האהבה לא נותר דבר, פרט לחלון הפתוח והווילון המוסט, שמזכירים שוב ושוב את העבר – הגם שהחלון הפתוח אינו פותח פתח לדבר מה חדש.

מְחוֹל דִּי-אֵן-אֵי / עודד ניב (נימקובסקי)

מְחוֹל דִּי-אֵן-אֵי / עודד ניב (נימקובסקי)

כְּשֶׁאָבִי שׁוֹמֵעַ מוּזִיקָה רוּסִית
יוֹצְאִים הַקּוֹזָקִים שֶׁלּוֹ בִּמְחוֹל דִּי-אֵן-אֵי סוֹעֵר
מִשְׁתּוֹבְבִים בִּרְכִיבָה עַל סוּסִים שׁוֹעֲטִים
בְּדַהֲרַת גֵּנִים מְטֹרֶפֶת הֵם גּוֹמְאִים עַרְבוֹת שֶׁלֶג לְלֹא סוֹף
"בּוֹא שְׁתֵה אִתָּנוּ בּוֹרְשְׁט" הֵם קוֹרְאִים לוֹ
"וּסְלַח לָנוּ עַל הַפּוֹגְרוֹמִים
בּוֹא שְׁתֵה
זֶה לֹא דָּם
זֶה סֶלֶק
וְנִרְקֹד בְּיַחַד קָזָצ'וֹק –
מָחוֹל מְטֹרָף שֶׁל חַיִּים וְשֶׁל מָוֶת"

ניקוד: רונן יצחק

אבי המנוח הגיע מרוסיה לארץ ישראל ב-1924. למרות שהיה פטריוט יהודי נלהב, נשאר עם מבטא רוסי חזק ומתגלגל עד יום מותו, וקוננה בו מנטאליות רוסית רבת תעצומות (כרבים מהחלוצים שהגיעו אז מרוסיה). עד היום מצלצלים באוזניי שירים שהיה פוצח בהם בכל הזדמנות – שמחה או עצובה. הוא גם נהג לדקלם קטעים מפושקין שזכר עוד מימי הגימנסיה שלו באודסה. בספריה הוריש לי – אין ספור ספרים ברוסית, שאינני מבין אף מילה מהם, אבל שומר אותם כבבת עיני. ואם מדובר בגנטיקה – גם אני, הצבר, בעת שמחה או עצב, זולגות דמעותיי ובא לי לשיר או לרקוד כמו קוזאק "מחול מטורף של חיים ושל מוות".

עודד ניב (נימקובסקי)

שירי ננו / עודד ניב  (נימקובסקי) 

שירי ננו / עודד ניב  (נימקובסקי) 


בִּשְׂדֵה תְּעוּפָה לֹא יָדוּעַ

הָיִיתִי כָּאן לְרֶגַע, וְעָזַבְתִּי
רִחַפְתִּי בֵּין הָעַכְשָׁו לְבֵין הָאַחַר-כָּךְ
עַד שֶׁנָּחַתִּי בִּשְׂדֵה תְּעוּפָה לֹא יָדוּעַ.
הָעִקָּר שֶׁאַתְּ חִכִּית לִי שָׁם.

 
לֹא הִפְסִיק לְחַפֵּשׂ אַהֲבָה
 

עַל מַצַּבְתִּי רִשְׁמוּ –
"כָּאן קָבוּר אִישׁ שֶׁלֹּא הִפְסִיק לְחַפֵּשׂ אַהֲבָה"
הַכֹּל הָיָה צָפוּי
אַךְ הָרְשׁוּת לֹא נִתְּנָה.
 


צוֹחֵק מִי שֶׁצּוֹחֵק
 
לֵיצָן אֲדֹם חֹטֶם
בָּא לְבֵית הַחוֹלִים
לְהַצְחִיק אֶת הַחוֹלִים עַד מָוֶת.
צוֹחֵק מִי שֶׁצּוֹחֵק אַחֲרוֹן.
צוֹחֵק מִי שֶׁמֵּת אַחֲרוֹן.                              
 


בְּקָרוֹב
 

בַּמַּחְלָקָה הָאוֹנְקוֹלוֹגִית בְּבֵית הַחוֹלִים לִילָדִים
מִסְתּוֹבְבִים הֲמוֹן מַלְאָכִים קֵרְחִים.
אֱלוֹהִים מִתְכַּוֵּן לְהַצְמִיחַ לָהֶם שֵׂעָר וּכְנָפַיִם.
בְּקָרוֹב.

 


קָשֶׁה 
 

הַגּוּף שֶׁלּוֹ נֻקְשֶׁה בְּכָל מָקוֹם שֶׁנּוֹגְעִים
לְבַד מֵעֵינָיו הָרַכּוֹת, הַדּוֹמְעוֹת לְעִתִּים
בִּמְיֻחָד כְּשֶׁהִיא מְלַטֶּפֶת אוֹתוֹ
וְהוּא לֹא חָשׁ בִּמְאוּם.


מַה זֶּה אַלְצְהַיְמֵר?
 
וְאוּלַי אַלְצְהַיְמֵר אֵינֶנָּה מַחֲלָה
אֶלָּא הִתְכַּנְּסוּת שֶׁל הָאָדָם אֶל הָ'אֲנִי' הָאֲמִתִּי שֶׁלּוֹ?
חַף מִזִּכְרוֹנוֹת הֶעָבָר, חַף מִדַּאֲגוֹת הֶעָתִיד
עוֹטֶה שִׁרְיוֹן כִּגְלִימָה שֶׁל קוֹסֵם.


כְּמוֹ בְּרִקּוּד
 

מְהַלֵּךְ כְּמוֹ בְּרִקּוּד הַוַּלְס
צַעַד קָדִימָה וּשְׁנַיִם אָחוֹרָה.
רַק הַקַּבַּיִם צוֹעֲדִים קָדִימָה
כְּמוֹ מֵעַצְמָם

ניקוד: חני צפריר

עודד ניב מתווה את מהלך חיי האדם – לידה, גדילה, קיום, דעיכה ומוות. פעמים רבות דבר מה במעגל הסדור הזה – הסדור לכאורה –  משתבש. או אז הופכים ילדים בעל כורחם למלאכים קירחים ומכונפים. ועם זאת, בין הלידה להימחקותה האלצהיימרית של התודעה, אנו תרים בכל כוחנו אחר בדל משמעות, גם אם "הַכֹּל הָיָה צָפוּי אַךְ הָרְשׁוּת לֹא נִתְּנָה".