ארכיון תגיות: עומר ברקמן

צלקת / עומר ברקמן

אַחֲרֵי שֶׁכְּבָר הָלַכְתְּ
הָיִיתִי אֶלֶף רְסִיסִים
וְהָאוֹר נִשְׁבַּר בָּהֶם
לְאֶלֶף אַלְפֵי שַׁבְרִירִים
וְצָעַקְתִּי אַחֲרַיִךְ
אֶלֶף מִלִּים נִרְדָּפוֹת
שֶׁלֹּא הִשִּׂיגוּ דָּבָר

אַחֲרֵי שֶׁכְּבָר הָלַכְתְּ
הַכֹּל הָיָה חֻלְשָׁה
הָאֲדָמָה רָעֲדָה כְּרֶגֶל קְרוּשָׁה
הַמְּחָטִים צָעֲדוּ בַּלַּיְלָה וְהַבּוּשָׁה
שֶׁלֹּא אָמַרְתִּי דָּבָר

אַחֲרֵי שֶׁכְּבָר הָלַכְתְּ
הַדָּבָר הַזֶּה נִפְעַר
כְּאִלּוּ לֹא הָיָה דָּבָר
וּכְבָר קָפַצְתִּי אֵלָיו
בְּלִי מַצְנֵחַ
וּבְלִי תְּפִלָּה
וּלְלֹא מִלָּה
וּבְאֶמְצַע הַנְּפִילָה
חָפְשִׁית
פִּתְאֹם חָזַרְתְּ

ניקוד: יאיר בן־חור

יום כתיבה | עומר ברקמן

הוא פינה לעצמו יום לכתיבה וחזר הביתה אחרי שפיזר את הילדות בבית הספר ובגן. המטפורה הזאת הייתה יפה בעיניו – לפזר ילדים. הפוך מהחלילן מהמלין. הלוואי שאפשר היה לעשות את זה בכלי נגינה. הוא רצה להתחיל יום כזה של כתיבה באופן בריא. הוא הכין לעצמו כוס קפה ואז החליט לחתוך סלט, אלא שאת השעה הראשונה הוא בילה בטיהור קופסת האגוזים שנשארה בלילה על שולחן המטבח וחוליית נמלים חדרה אליה בחסות החשיכה. הוא שטף ויִיבש, שטף וייבש, והצליח להיפטר מהן בלי לזרוק יותר מעשרים אחוזים מהאגוזים – היעד שהציב לעצמו כדי שלא להיכנע לטרור הנמלים. הוא פיזר את כל האגוזים על נייר סופג. רובם היו אגוזי מלך והוא ניסה שלא להביט מקרוב בקפלי האגוזים, שם בוודאי מקופלות כמה גופות שחורות דקיקות שאי אפשר עוד להבחין ביניהן לבין מרקם האגוז. אחר כך הכין את הסלט עם קצת ארוגולה מהגינה, שני מלפפונים, עגבנייה וגבינה מלוחה. זה הספיק לו לגמרי כי כבר אכל לא מעט מהאגוזים שלא זרק. הוא הדליק את המחשב והלך להכין עוד כוס קפה, וכמעט התאכזב שאין כלים לשטוף או כביסה לקפל.
כשחזר עם הקפה, הרים את שתי רגליו על השולחן והקשיב לריאיון ברדיו עם עובדת סוציאלית שמחתה על אוזלת היד בטיפול בגברים מכים, ואז עם פוליטיקאי שלא הסכים להודות בכלום, ואחר כך הקשיב גם לידיעה על השביתה המתוכננת של עובדי הרכבת. עניין השביתה הטריד אותו באמת, הוא פתח אתר חדשות כדי לבדוק מה הסיכויים שהיא באמת תצא לפועל, ואז גלגל את דף הפייסבוק למטה גם הרבה אחרי שנגמר הקפה. כשהתחילה ברדיו תוכנית עם שדרן אמוציונאלי מדי הוא סגר אותו סוף־סוף ופתח את הקובץ שבו תכנן לכתוב פרק חדש, פרק שבו הגיבור בורח מהבית ומגיע לאילת. בסופו של דבר, מצא את עצמו עורך מחדש את הפרק הקודם, כי לא היה לגמרי ברור למה בכלל שיברח מהבית, הגיבור, ישאיר מאחור אישה וילדים, ומכל המקומות למה לאילת דווקא. סופר צריך חופש פעולה, מבחינתו למה שלא יברח ולמה שזה לא יהיה לאילת, אבל הוא האמין שיהיו קוראים שיחפשו הסבר טוב מזה. בחיים קורים המון דברים סתמיים שאין להם הסבר כל כך טוב, אבל סופר תמיד צריך להעמיד את עצמו מול בית המשפט של הקוראים, וכדאי שיהיה לו הסבר טוב לכל דבר ודבר.
אחרי שעה כבר היה רעב מדי ואחרי ארוחת הצוהריים העיניים נעצמו. לרגע חשב להכין לעצמו אמבטיה, אבל פחד שאשתו תחזור מוקדם מדי מהעבודה. אמבטיה באמצע היום תמיד נראתה לו כמו בגידה. במקום זה הוא שפך לכיור את שאריות הקפה מהכוס והלך לנמנם קצת בספה.

חתולי פרא / עומר ברקמן

מַפְצִיעִים כְּמוֹ הַשַּׁחַר
חֲתוּלֵי הַפֶּרֶא שֶׁל אַבָּא שֶׁל סִיגָל
גּוּפָהּ נֶאֱבָק
מְיַלֶּלֶת וְשׁוֹלַחַת יָד
סוֹמֶרֶת לִי אֶת הַשְּׂעָרוֹת שָׁם.

חֲתוּלֵי הַפֶּרֶא אוֹכְלִים רַק בְּשַׂר אָדָם
שֶׁל כָּל מִי שֶׁאֵינוֹ אַבָּא שֶׁל סִיגָל
אוֹ שֶׁהוּא סִיגָל
תִּרְאוּ אוֹתָם מִתְגַּנְּבִים
מִתְחַכְּכִים
כַּפּוֹת רַגְלַי תְּנוּכֵי אָזְנַי
שָׂפָם
כֻּלָּם אָמְרוּ לִי
הִזָּהֵר לְךָ מֵאַבָּא שֶׁל סִיגָל.

שׁוֹכְבִים דְרוּכִים
זְרִיזִים
מַצְלִיפִים בַּזָּנָב
חוּשׁ הַמִּשּׁוּשׁ
חוּשׁ הָרֵיחַ חוּשׁ הַשְּׁמִיעָה
כְּמוֹ פַּנְתֵּר שֶׁל אַבָּא שֶׁל סִיגָל
מַבְרִיקַת זֵעָה מְזַנֶּקֶת מֵהַמִּטָּה
דֶּלֶת הַכְּנִיסָה נִטְרֶקֶת
הָלַךְ עַל סִיגָל.

ניקוד: יאיר בן־חור

איקאה / עומר ברקמן

איקאה / עומר ברקמן

אין לי על זה שליטה, אבל מה כל כך טוב בלהיות בשליטה? זה דורש הרבה מאמץ. אני משחררת ושוכבת על הגב, בוהה באורות הרחוב שמתחילים לחדור לתריסים. תריסים של איקאה. מיליון פעם כבר הלכנו לאיקאה במוצאי שבת, נדחקנו בין המון האדם, קנינו מערכת סכו"ם חדשה, קנינו מסגרות לתמונות וכיסאות אוכל מעץ, וקנינו ספלים קטנים עם רישומי חיות בתחתיתן, וקנינו מדפים שאף פעם לא הספיקו לכל הספרים שלי. הם אף פעם לא מספיקים, וכל ספר שאני מניחה בחזרה בארגז שאתה אחר כך דוחף לבוידם בהתנשפות מעושׂה, עושה אותי עצובה נורא.
ליום ההולדת קנית לי כינור חדש. זה עלה המון כסף, אני יודעת, אבל זה מה שרציתי. אחר כך נסענו למדבר וחיפשנו מקום שיש בו קווי חשמל תלויים באוויר, כמו פעם, לא כמו היום שמתביישים ומסתירים קווי חשמל באדמה. וכשמצאנו, אפילו שהיו שם רק ארבעה קווים ואני רציתי חמישה, הוצאתי את הכיסא המתקפל מהמכונית וישבתי מולם עם הכינור. וכשבאו העורבים רציתי לנגן את הקפיצות שלהם בין קווי החשמל, אבל הם לא קפצו בכלל, ושוב הייתי עצובה. אחרי שעה, ואחרי שזרקת על העורבים את כל האבנים של המדבר ובכל זאת הם לא קפצו, רצית כבר לנסוע משם ולא הייתה לך סבלנות אליי ואל השטויות שלי. והבטת בי בעיניים השחורות והלא מבינות שלך. אבל אני לא הסכמתי, אמרתי לך תיסע, יגאל, תיסע מכאן. פשוט תעזוב אותי כבר. כי לא כל יום אפשר ככה להגשים חלום ואם זה תלוי רק בקפיצות העורבים אז בוא נחכה עוד שעה, או עד מחר. לא רציתי שתכעס, רציתי שתחבק אותי ותקפיץ לי את העורבים ושתצא לי המנגינה הכי יפה בעולם.
אור הרחוב נכנס בתריסים. תיכנס, אני אומרת, בוא כבר נלבן את הדברים. אני יודעת שפשוט אין לי ברירה. כמו אז שחזרת מהעבודה ואמרת לי בואי ניסע לקפריסין – אז נסעתי איתך לקפריסין וסגן ראש העיר של עיר שאין לנו מושג איך קוראים לה חיתן אותנו וחייך לעצמו מתחת לשפם. ואני הסתכלתי בו וחשבתי שהוא נראה כמו רילקה, והשפם נראה מאיקאה, ואחר כך הסתכלתי בך וחשבתי שיכול להיות לך שיער כמו של בן־גוריון. ואז בטוח שלא הייתי מתחתנת איתך. אני לא מבין, אמרת לי אחר כך כשבכיתי שעה או שלוש. אבל אז עוד חיבקת אותי ואני הכרחתי אותך לעשות ברית דם כדי שלפחות יהיה לנו טקס של ממש. וכשדקרתי אותך במחט מתוך ערכת התפירה שקיבלנו מהמלון ולחשתי לך, יגאל, עצמת את העיניים שלך וקראת לי פולה ואני דחפתי אותך אחורה על המיטה ומרחתי את הדם על האף שלך, ואם הייתה לי שם מכונת גילוח הייתי עושה לך קרחת באמצע כמו התספורת שפולה הייתה עושה לו, ושתי קווצות השיער שלך היו יכולות להיות אנטנות. אבל לא הייתה לי מכונה ואתה נשארת לא־קולט שום דבר ואני נשארתי עצובה.
העורבים צווחים וקופצים לכל מקום ואני מפחדת להביט אחורה או קדימה. בוא נדבר על פחד, יגאל, אמרתי לך, אבל לא היה איך לדבר. אתה היית בשייטת ולא מפחד משום דבר, ואני מפחדת מכל דבר. יגאל, אתה עוגן של זהב אבל הספינה צריכה כבר להפליג ומישהו צריך לחתוך את השרשרת החלודה הזאת. אתה קולט, יגאל? אתה מסוגל לקלוט כזה דבר?! השמש כבר עלתה ואני רכונה על שולחן האוכל החדש. איקאה של מוצאי שבת. הייתי מקיאה אם רק היה לי מה. בחיי, החיים האלה כל כך דפוקים שאני לא מאמינה. לא מזמן אמרתי לך שאולי עוד נצליח למצוץ מהם איזה דבר, ואתה צחקת כמו מטומטם, את כזאת תינוקת ומדברת כמו סבתא שלי מהשואה. המקרר החדש מזמזם עכשיו, הי, את לא מאיקאה, מה את עושה פה? אני הולכת, מקרר, אני מחפשת לי סיפור חדש.



מה היה קורה אילו / עומר ברקמן

מה היה קורה אילו / עומר ברקמן

הֵכַנְתִּי מְלַאוַח
וְאַתְּ אֶת רֶסֶק הָעַגְבָנִיּוֹת
וְאֶת הַקְּלִפּוֹת זָרַקְתְּ עָלַי
וְלֹא הִשְׁאַרְתְּ לִי בְּרֵרָה
וּכְשֶׁהִתְקָרַבְתִּי הִסְתּוֹבַבְתְּ בִּצְעָקָה וּמֵאָחוֹר חִבַּקְתִּי אוֹתָךְ
וְאָסַרְתִּי אֶת יָדַיִךְ וְהִכְנַסְתִּי לָךְ קְלִפָּה לַחֻלְצָה וְהֶבֶל פִּי עַל עָרְפֵּךְ
וּפִתְאֹם עָצַרְנוּ
וְנִקְטַע
וְאָז בָּאָה הַשְּׁתִיקָה
חַסְרַת מַעֲצוֹרִים
הַמְּבוּכָה
וְהוֹרִידָה אֶת הַסֹּמֶק
מִלְּחָיַיִךְ
וְחִיּוּכֵךְ קָפָא
וְיָדִי שֶׁכְּבָר הָיְתָה
נָסוֹגָה.
 
וְאַחֲרֵי שָׁנִים
נִשְׁאֲרוּ גַּם הַמְּבוּכָה וְגַם הַשְּׁתִיקָה
וְגַם הַמַּעֲצוֹרִים
וְאַתְּ עֲדַיִן
מִקְטָעִים.

ניקוד: יאיר בן־חור

כש"שתיקה חסרת מעצורים" משתלטת על חיי הרגש, אפשר להתייצב מולה ולעצור אותה או לקפוא ולהיכנע לה. השיר מראה את האפשרות השנייה ומצייר כאן חיוך קפוא, מבוכה ושתיקה. ברקע מהדהדת ההחמצה: אפשר היה לנהוג אחרת.