ארכיון תגיות: ענת קוריאל

פלישה מן החלון

גברת פרקינסון נתקלת במציאות / ענת קוריאל

 

לסיפור הראשון בסדרה: גברת פרקינסון
לסיפור השני בסדרה: אנשי הפרקינסון בים המלח
לסיפור השלישי בסדרה: חשיפה בקבוצת התמיכה

 
יום אחד התיישבתי על ספסל בגן לנוח מההליכה, מעליי בקעו קולות ילדים צוחקים בקומה הראשונה בבניין שפרס עליי צל. פתאום צנח על ראשי עלון, וכשהרמתי את ראשי ראיתי שני פרצופים קטנים דבוקים למעקה המרפסת, מחכים לראות מה אעשה. פתחתי את העלון וכותרתו הייתה ״זכויות חולי פרקינסון״. בדיוק בשבילי, חשבתי.
צעקתי לעברם בקול מאושר מן המתנה, ״תודה רבה, קלעתם בול״, הם ברחו פנימה ויותר לא ראיתי אותם. התחלתי לדפדף, היה מפורט בעלון כל מה שמגיע לחולי פרקינסון ופרסומות של יועצים שונים לנושא.
הסתכלתי בתמונות היועצים. כמעט כולם נראו חמורי סבר, משהו בעיניהם אמר לחולים: אם לא תבואו אליי לא תזכו בגאולה. כבר פגשתי כמה מומחים שמתנהגים כאילו הם יכולים להחליף את ההשגחה העליונה בידע שלהם, הם לוקים בשיגעון גדלות שנובע כנראה מקהות חושים או מתחושה משכרת שהם בני אלמוות. המפגשים עם כמה מהם הפכו אותי לספקנית.
חיי מלאים קבוצות תמיכה, קבוצות ריפוי, זמר וספורט ומה לא… כאילו שיש דבר כזה ״מחלה קבוצתית״.
המחלה שלי פרטית מאוד ואני בורחת ממנה ברדיפה אחרי קבוצות כמו אחרי שטרות כסף שאולי אוכל לקנות בהם שקט נפשי. הרגשתי שאני צריכה להשיב לעצמי איזו אבדה שהושתקה בהררי עצות. אולי הפתרון יבוא מהמתנה שנזרקה על ראשי.
בין הפרסומות בעלון ראיתי תמונה יוצאת דופן של עורך דין, כנראה ידוע בתחום מימוש זכויות לחולים. הוא הזכיר לי את עגנון המבוגר שהתאמצו לאפר כדי שייראה צעיר. בניגוד לאחרים שידר מבטו ענווה והיה לו חיוך חסכני שכמו נבע מביישנות.
כשנודע לי שהמשרד שלו נמצא בעירי צלצלתי אליו וסיפרתי לו את סיפורי. החלפנו פרטים והוא אמר בלי היסוס, ״חכי, אני בא אלייך עכשיו״. אמרתי לו שאני לא בבית, והוא חקר איפה אני עד שהבין על איזה ספסל אני יושבת. "חכי חמש דקות", אמר, ואז ניתק את השיחה עוד לפני שהספקתי לומר שלום.
איזה מין עורך דין להוט, חשבתי לעצמי, וחיכיתי עשרים דקות לפחות. כשגייסתי כוחות והצלחתי לעמוד וללכת הוא צעק מקצה הגן, ״זה אני, גונן, עורך הדין״, והחל לרוץ לעברי. אמרתי לו: "איחרת", והוא השיב בקול מזלזל, "אה התחלנו, אני אשם שכל החולים נזכרו לצלצל אליי דווקא היום, לא הצלחתי להיפטר מהם, יש חולים שאף פעם לא מרוצים ממה שאני משיג להם ורוצים עוד ועוד, הם נעשים חמדנים. אני מקווה שאת לא כזאת", הוסיף. הוא עצבן אותי, דיבורו היה מתנשא והוא נראה כמו אדם שנכון תמיד למלחמה, לא חשוב מי יושב מולו.
כשראה שאני מסויגת החל להתנחמד ושאל אותי מה שלומי אך לא נתן לי הזדמנות לענות. הוא החל לברר אם אני גוררת רגל ואם אני יודעת להציג. שאלתי, "למה לי להציג?" והוא עשה פרצוף של מי שלוגם מרק ירקות חמוץ. ״בוועדות הביטוח הלאומי חייבים כישרון משחק, אחרת אין לך סיכוי לקבל מהם משהו. המטרה שלהם היא לתת לך כמה שפחות גם כשמגיע לך הכי הרבה״.
״אבל אני חולה באמת, כל המסמכים הרפואיים מעידים על מצבי״, עניתי.
״קלסרים של מסמכים לא מעניינים אף אחד, הם שווים פחות מנייר טואלט, עכשיו תלכי לאט־לאט. לא ככה, זה לא מספיק לאט, תדמייני שכל נעל שלך שוקלת מאתיים קילו או שעומד מולך נמר ואת בקיפאון ולא יכולה לזוז״. הנוכחות שלו נעשתה מעיקה מרגע לרגע, כאילו כל מילה שלו כיווצה לי עוד שריר בגוף.
בעוד הוא מדגים לי איך ללכת, אמר בגאווה, ״אני משתמש בדמיון מודרך ומשכנע את עצמי שכל האצבעות שלי שבורות. את יכולה לדמיין דברים אחרים, למשל שיש לך נמק או שעברת שבץ מוחי. מה שמשכנע אותך יותר. יש לי לקוחה שנכנסת בקלות למצבים האלה, זה כמו היפנוזה אצלה. אני משוגע על איך שהיא מסוגלת בכוח הדמיון בלבד לשלוט בגוף שלה, אין ועדה שהיא לא יוצאת ממנה מנצחת״. כשדיבר עליה הוא נראָה מאושר ועיניו הזדגגו.
הוא סיפר לי גם על לקוחות מעצבנים שרוצים להוכיח לרופא הוועדה שטוב להם בחיים. הם נוטלים לפני הוועדה את כל התרופות המקילות להיות במיטבם. כלומר, יש אנשים המציגים חולי ויש אנשים המציגים בריאות – את האחרונים הוא לא סובל כי הוא לא מצליח לגרום להם להראות את מצבם האמיתי והעגום. יש חולים שקוראים לו לבוא דחוף, הוא נוסע לאיזה חור בשבילם, מטריח את עצמו, מבזבז דלק. הם משכנעים אותו שהם שיא האומללות, מראים לו שהם לא מצליחים אפילו ללבוש חולצה בכוחות עצמם, הוא ממהר לקבוע להם ועדה רפואית – ואז ביום האירוע פתאום נעלמים להם כל הקשיים. "זה ממש בלתי נסבל", אמר, "הם עושים ממני אידיוט גמור ואני צריך לסבול את הפנים הזחוחות שלהם כשהם אומרים לי: 'תראה, השתפרנו' אך בבית מצבם חוזר להיות עגום… הם לא מצליחים להתגבר על הדחף האנושי כל כך להראות שהם בסדר". לאחר כמה שניות המשיך ואמר, "רופאי הוועדה מסתכלים בי בעין עקומה, אני מתחיל לפקפק בשיקול הדעת שלי. עכשיו את צריכה לחזור עם כל זה הביתה ולשאול את עצמך איזו מין חולה את. לאיזו קטגוריה את רוצה להשתייך. הזמן שלי לא נועד לבזבוזים".
היה לי קשה להתמודד עם מה שאמר. אמרתי לו שלום ושאני צריכה ללכת. אבל הוא החזיק לי את היד ובידו השנייה הצביע על הבניינים סביב ואמר: "פה בקומה שנייה יש לי חולה, בבניין החדש ששם יש לי שלושה חולים בקומות עוקבות: חמש, שש ושבע, וגם פה וגם שם, רחוק יותר. בקיצור, בכל אחת מהדירות האלה יגישו לי קפה ועוגיות בשמחה", אמר וצחק בפה פעור לרווחה.
חטפתי את העלון מהספסל והתחלתי ללכת באיטיות הביתה. צחוקו של עורך הדין עוד הדהד באוזניי. הגעתי הביתה ושקעתי בתוך הכורסה באפיסת כוחות. כרגיל בשעה זו החלו להתעורר זו אחר זו קבוצות הפרקינסון שבתוך הטלפון הנייד שלי, לכל אחד ואחד מהמשתתפים היה מה לומר. השתקתי את הטלפון והוא החל לזמזם כמו כוורת פעלתנית. עוד זום, עוד וובינר, דיון על חידושים שכבר התיישנו, קבוצת תמיכה לחולים, קבוצה לבני משפחותיהם, חולים מהמרכז, מהדרום ועד לצפון, מתמודדים חסרי מנוח, מתמודדים חסרי עכבות, מתמודדים מפסלים, מתמודדים מציירים, מתמודדים כותבי חמשירים. לנגד עיניי ראיתי את המבנה שבתוכו אני חיה: בתוך הקבוצה הגדולה של העמותה הארצית שמושכת בחוטים פעילות עוד עשרות קבוצות ואנחנו החולים נודדים מקבוצה לקבוצה כמעט באופן אוטומטי, משתרכים אחרי היום שהקבוצות מתוות לנו – וכאן מתחיל אובדן עצמאות שאינו קשור כלל למצבו של הגוף. בהתנהלות הזאת אנחנו כאילו אומרים: תקבעו לנו סדר יום ותנהלו לנו את החיים, וכך, מבלי לשים לב, אנו תולשים מעצמנו עוד ועוד פיסות של חירות. מי שהיינו מועתק בעדינות הצידה ללא ניסיון אמיתי להשיבו למרכז. נדמה כי מושכי החוטים אוהבים, או שמא יש לומר, צריכים, אותנו חולים, ממושמעים וסרים לכל פקודה.
העצמאות שלי אולי תתחיל במימוש הזכויות שלי ועל אף שעורך הדין שפגשתי לא היה לרוחי, צלצלתי אליו והזמנתי אותו אליי הביתה להבין יותר. למוחרת בבוקר עורך הדין הגיע אליי. גררתי את רגליי לפתוח לו את הדלת, הוא לעס מסטיק ומדי פעם נשמעו מפיו קולות פצפוץ. משקפי שמש נחו על קדמת ראשו. הוא אמר בלי שהצעתי, "לא צריך קפה אלא אם את מתעקשת", הנחתי לפניו כוס מהבילה ואז הוא שאל, כמעט בלגלוג, "תגידי, למה את מחייכת כל כך הרבה? זה לא יעבור טוב בוועדה. את צריכה להיראות מסכנה ומיוסרת, החיוכים האלה לא במקום. איזו סיבה יש לך להיות מאושרת? הרי אכלת אותה, המחלה תגרום לך סבל ובסוף תנצח אותך! אין לך מזל, תזכרי את זה תמיד מול רופאי הוועדה. תעשי מול המראה פרצופים קודרים, תחשבי על הדברים הנוראים ביותר בעולם, למשל על השואה, על האישה שנרצחה אתמול בערב, תצפי בחדשות… יבואו לך המון רעיונות".
הוא הוסיף ואמר לי שבוועדה אסור לי לדבר, הוא יעשה הכול בשבילי ואני צריכה רק לשבת כפופה ולהרים ידיים מקסימום עד הפופיק. הוא דקלם רשימה אין־סופית של מוגבלויות שהוא עתיד לייחס לי. אמרתי לו: "תשמע, לא בשבילי כל ההופעה הזאת, בוא נסיים את הפגישה פה".
הבקשה שלי הפתיעה אותו ובחדר השתרר שקט. הוא בלע את הקפה בשלוק אחד והניח בחבטה את הכוס על השולחן. "תקשיבי לי כמה דקות ואז אני אלך, ברור שאת לא מבינה הרבה עדיין. תראי", אמר, "כשאני מסתכל בך אני רואה מאחורי גבך טור של מאות חולים שייצגתי. אני שומע אותם קוראים לי, מחכים שאבוא להציל אותם. אני נזכר בהם בקפה הראשון של הבוקר. אני רואה מה שאת לא מצליחה לדמיין בכלל, ויודע שמגיעות לך כל הזכויות. אני יכול להסתלק עכשיו, להגיד לעצמי שנעלבתי ממך ולהקריב אותך על מזבח האגו, את חושבת שיש לי חלומות לשלוט על מערכת האתיקה? ממש לא, מה פתאום. אבל אני יודע דבר אחד: בוועדות האלה יעשו הכול, הכול כדי להתיש ולייאש אותך כי בעיניהם את לא יותר מטפילה. גם אני הרי נתפס כטפיל, אז יש בינינו משהו משותף… ביני לבינך עוד יירקמו יחסי אמון, וחובת הנאמנות שלי מכוח החוק היא לך ולא למדינה".
הוא הניח את כרטיס הביקור שלו על שולחני ואמר, "אני פה בשבילך", קד קידה כמו שחקן מול קהלו ויצא מביתי.

המנופאית / ענת קוריאל


בְּתָאָהּ בַּשָּׁמַיִם אוֹחֶזֶת יוּלְיָה גוֹ'י סְטִיק
לְהַעְתִּיק מַשָּׁאוֹת, לְעַצֵּב אֶת הַבְּרִיאָה
עַד שֶׁהַסֵּדֶר הֶחָדָשׁ יְנַצְנֵץ וְיִהְיֶה
כְּכוֹכָבִים שֶׁהִתְמַקְּמוּ מֵחָדָשׁ בֶּחָלָל.
 
בְּיַלְדוּתָהּ לָמְדָה מְלָאכוֹת כַּפְרִיּוֹת
וְהִיא מְהֻפְּנֶטֶת מִן הַגֹּבַהּ וְהָעוֹלָם,
הַאִם יָצְאָה מִבֶּטֶן אִמָּהּ אוֹ מִתּוֹךְ עָנָן?
זְרוֹעַ הַהֲרָמָה הִיא יָדָהּ הָאֲמִתִּית –
הִיא תָּרִים טוֹנוֹת שֶׁל גּוּפִים
מְצֻפִּים בִּזְהֹב שֶׁמֶשׁ,
מַעֲבִירִים מַרְאוֹת שֶׁל רְחִיפָה
לְמִלּוּי זְמַנָּהּ שֶׁל יוּלְיָה
הָעוֹשָׂה בָּהֶם מִשְׂחֲקֵי יַלְדוּת.

ניקוד: יאיר בן־חור

חשיפה בקבוצת התמיכה / ענת קוריאל

 

לחברי הנפלאים לדרך

 
בקבוצת התמיכה שלי של חולי פרקינסון יש טיפוסים מעניינים וטובי לב. אנחנו נפגשים פעם בשבועיים עם צפנת המנחה שמיטיבה לצוד מתוכנו את מה שמבקש לברוח כמו דג חלקלק המשתולל בידיים. בשיחות האלה אנחנו יורדים לעיתים למדרגה הנמוכה ביותר או מעפילים לגובה מפתיע. ניכר שלצפנת חשוב להקשיב לכל אחד ואחת, כל מה שנאמר נמסר לידיה לעיון מחכים.
 
באחת הפגישות שהייתה אמורה לעסוק במעבר מבריאות לחולִי במעגל החיים, מישהי זרקה שסיפרול היא תרופה נוראה ולחלק מהחולים היא מובילה להתמכרויות, שלא נדע. כל המבטים הופנו אל הדוברת, חלק הביעו סקרנות וחלק הנהנו לאישור. עד מהרה עפו באוויר קללות על הכדור כאילו היה טרוריסט שצריך להוציא להורג. גם מי שלא התנסה בו אמר ששמע שהוא "זבל של כדור, כדור שמתאים לאינקוויזיציה." הרוחות לא נרגעו עד שצפנת הרימה את כף ידה לאות ״עצור״. כשנענינו לה אמרה שסטינו אומנם מנושא המפגש אבל היא זורמת איתנו כי היא רואה שאנחנו סוערים מאוד.
 
חני הצביעה ואמרה שהיא לקחה את הכדור שבועיים והיה לה ורטיגו מהגיהינום. היא לא יכלה להרים את הראש מהמיטה כי כל החדר הסתובב בראשה. ״איך אפשר להתמכר למשהו במצב כזה?״ אמרה, ״כדי להתמכר צריך להיות במצב בריאותי ונפשי טוב יותר. אחרי שבועיים זרקתי את הכדור לפח.״
 
"בדיוק!" תמכו בה כולם, המציאו את הפח בשביל כדורים מהסוג הזה. ״אני הכי אוהבת לזרוק דברים נאלחים לשירותים,״ אמרה נעמה, ״להוריד את המים עשר פעמים לפחות ולראות איך הם נעלמים מחיי.״
״עִצרו רגע,״ ביקשה צפנת ושאלה, ״האם יש מישהו שהכדור הזה שינה את חייו לטובה?״
שקט השתרר סביב, אולי משום שלא נמצא אדם כזה בחדר ואולי משום שהעדר היה כה חזק ואיש לא רצה להיות חריג ולהתייצב נגדו.
 
אני סיפרתי מה הכדור עשה לי: "לאחר הסתגלות קשה מאוד התחלתי לזנוח את כל האהבות שלי, הפסקתי לקרוא ולא עניין אותי מה קורה בארץ ובעולם, כל הזמן חיפשתי מה לקנות ברשת, בעיקר בגדים, עברתי מחנות מקוונת אחת לאחרת וסימנתי מאות פריטים שאני חומדת בהם. קניתי בגדים שאת חלקם אפילו לא לבשתי, כי הם לא שיקפו את ה״אני״ שלי. כל מיני נצנצים שמרוחים על בדים בוהקים, השיא היה שמלת ערב יקרה ומכוערת שלעולם לא אלבש לשום מקום, עשויה מבד דמוי קשקשים שנדבק לעור, כנראה המעצבת פנטזה שהלקוחה שלה היא בת ים. פרטי כרטיס האשראי כאילו עמדו לי על קצה הלשון ועל קצות האצבעות, בכלל לא הבחנתי שזה קורה לי עד שבעלי הפנה את תשומת ליבי לכך. הלכנו לרופא והוא אמר, 'זו תופעת לוואי מוכרת, תפסיקי מייד את הכדור.' צייַתִּי לרופא ודחפתי את השמלה המכוערת כאילו הייתה סמרטוט לתוך המדף התחתון של ארון הבגדים. לפעמים כשאני פותחת את דלת הארון השמלה גולשת ונחה על כפות רגליי להזכיר לי את אובדן השליטה."
 
שמעון אמר: ״יש לך מקום בארון לכל הבגדים האלה? תני לי מדף אחד ואני מסתדר!״
 
"זאת לא הנקודה," קפצו עליו, הקבוצה נעשתה תוססת מרגע לרגע, הגב הכפוף הזדקף, העיניים נמלאו רצון להתריס, לא ברור נגד מה. ואני חשבתי לעצמי שזה מתחיל בתרופה אחת שגורמת לתופעות לוואי ומייד מוסיפים עליה תרופה שתנטרל את התופעות ואז עוד אחת שאולי תפתור את מה שהמפגש בין התרופות עושה, וכך הלאה. הגוף אוגר, הנפש סופגת, והעצבים יוקדים כגחלים על אפר חם.
 
צפנת עצרה את השיחה להזכיר את תרבות השיח ואת ערך ההקשבה. ובַשקט שהחל להסתמן סיפר אחד החברים בגילוי לב אמיץ על ההתמכרות להימורים שהתרופה גרמה לו. הוא קנה כרטיסי הימורים בלי סוף והדבר הכי מפתיע היה שהוא הפסיק מייד את השימוש בתרופה אך ההתמכרות לא פגה. כאילו משהו רדום התעורר והתחיל להדריך את מנוחתו. מאז הוא בטיפול ממוקד אבל אין לו רגע של שלווה. בכל פעם שהוא חולף על פני דוכן הימורים, רגליו משתוקקות לפנות ולקנות כל מה שבא ליד, לגרד ולגרד עד שהעור יתקלף. בכלל לא אכפת לו אם הוא יזכה, לא זה העניין, גם לא הקנייה עצמה, אלא התחושה שהכרטיסים האלה כמו פורטים על מיתריו.
 
״תלך במסלולים חדשים, עוקפי דוכנים או שתמצא לך עיסוק חדש שירגש אותך לגמרי וישכיח ממך את כל הגירודים האלה," הציע קובי. חבר אחר קפץ והתריס שהימנעויות ומעקפים הם לא שיטה ושהרעיונות של הקבוצה הזאת לפעמים גרועים. זה היה משונה לראות אנשים מנומסים מטבעם נדחפים זה לתוך דברי זה ואפילו מבטאים זלזול.
 
הסדר שאפיין את הקבוצה עד כה התפרק בשניות וכל הצעה שהועלתה בחדר נפסלה מייד. רק צורי ישב דומם ולא הוציא מילה. על פניו היה נסוך מעין רוגז ואי־רצון בולט להשתתף בהתגוששות הזאת. הוא הצמיד את כיסאו לקיר וישיבתו אמרה, ״מה אני עושה פה בכלל?״
 
צפנת לא איבדה את עשתונותיה והכריזה, ״רגע רגע, לא שומעים כלום ואני בטוחה שאני לא היחידה שמרגישה ככה.״ היא נתנה את רשות הדיבור ליאיר, היחיד שהרים את ידו בשקט. יאיר פתח ואמר שהוא מכיר מקרוב תופעת לוואי ספציפית של הכדור כי החבר הכי טוב שלו חווה אותה. מכיוון שאנחנו לא מכירים את החבר והוא לא מאזורנו הוא מרשה לעצמו לספר עליו. שמעון צעק, ״החבר הזה הוא בטח אתה…״ וכמה חברים פרצו בצחוק. יאיר התעלם מההערות וסיפר שהחבר התמכר למין בעקבות השימוש בתרופה. הוא החל לגלוש באתרי פורנו בלי הפסקה, וכשאשתו היתה יוצאת לעבודה הוא היה מזמין הביתה נערות ליווי. ושיא השיאים היה כשהוא צילם את איבר מינו ושלח את התמונה לכל ידידותיו כדי שינהרו אליו בהמוניהן. הוא היה עושה מופעי חשפנות לנשים ברשת. הכדור עשה אותו לחסר עכבות כמעט בכלל. הוא הרגיש שהוא היה צריך להשלים את מה שלא עשה כשהיה בן עשרים. אז במשך שנה אחת הוא שכב עם מאות נשים, זו הייתה התמכרות של ממש. "ניסיתי לעזור לו," אמר יאיר, "אבל הוא לא הקשיב לשום עצה שלי, הוא חיפש כל הזמן מגע. הרופא רצה לתת לו כדורים מדכאֵי יצר אבל הוא לא לקח אותם כי לא רצה להוריד לעצמו את החשק המיני. היום אני חושב שאני מבין הרבה יותר טוב את התופעה הזאת. הפרקינסון נותן למוות מידה של מוחשיות ואז אתה נוקט גישה של לחיות את הרגע ולפצות על חסכים. יש לי הרגשה שכשהחבר שלי שוכב עם עוד אישה ועוד אישה הוא תמיד מרגיש שלא מיצה את כל האפשרויות ולא בא על סיפוקו."
 
כשיאיר חדל לדבר השתרר בחדר שקט מוחלט, אולי מפני שאיש לא נהנה להישיר מבט לעומקן של החולשות האנושיות. או מפני שהושלכה לחלל פצצה וכל אחד עושה סריקה פנימית לבדוק אם הוא עדיין חי. אני הרגשתי כאילו חיה לא מוכרת הכישה אותי. צפנת פנתה לצורי ואמרה לו, ״אתה שקט היום אבל אני בטוחה שיש לך מה לתרום לשיחה." צורי נראה זחוח וכאילו אמר לנו, ״אני לא בטוח שאני מעוניין לבזבז עליכם את המילים שלי״. לאחר שניות ארוכות פתח ואמר, ״אני חושב שהכדור הזה, הסיפרול, נותן לכם לגיטימציה לממש את כל התשוקות האפלות שלכם. הכדור הזה הוא רק תירוץ, יופי, מצאתם לעצמכם שעיר לעזאזל ועכשיו מותר לכם לעשות כל מה שמתחשק לכם כי אתם לא אשמים בכלום. אתם רוצים לשבור את הכלים? אתם רוצים לבגוד? תבגדו, אבל אל תחפשו תירוצים. אני אגב חושב שאורגזמה היא הדבר הכי אגואיסטי בחיים, ריכוז כל האנרגיות שלך בנקודה מסוימת בגוף. בסופו של דבר, זה אתה והאורגזמה שלך, לא חשוב מה היה קודם, האורגזמה שולטת ורוצה לממש את עצמה. קראתי פעם שעכברים מוכנים למות בשביל סקס, האם אנחנו לא יותר מעכברים? תחשבו על הדיבר השני לא תנאף. הוא לא אומר לכם רק מה אסור לעשות, הוא אומר לכם שבני האדם חזקים מספיק כדי לעמוד מול הפיתויים האלה, שאם לא כן הדיבר הזה לא היה נכתב. תבינו, להיות מכור זו בחירה, זה עניין של סדרי עדיפויות. תנו למוח שלכם להיות עסוק במקומות אחרים במקום להימלט מאחריות.״
 
כשצורי סיים את דבריו כולם התנפלו עליו. טענו שהוא יהיר, שהוא לא מסוגל להזדהות עם סבלו של האחר, שהוא מדבר בביטחון מרגיז על דברים שהוא עצמו מעולם לא חווה. עוד דברים נאמרו ונבלעו בהמולה. עד שלבסוף השיח נעשה יבש כחרס ודעך מעצמו.
 
השעון הורה על סיום הפגישה וצורי חמק החוצה ונכנס למונית שחיכתה לו בלי להיפרד מאיש.
 
נכנסנו למכונית של יאיר. לידו ישבה חני, מאחור ישבנו קובי, שמעון ואני. הרגשתי שהפגישה לא נגמרה, וחני שכמו ניחשה את תחושותיי, אמרה שהשיחה היום החזירה אותה לזיכרון רחוק שכלל לא קשור לפרקינסון: היא הייתה אז צעירה, נשואה כבר ואימא לשני קטנטנים, הם גרו בקומה רביעית ללא מעלית, בדלת שמולם גרו זוג, הבעל היה יפה־תואר. כל פעם שהציצה לתוך עיניו הרגישה שהיא מאבדת את עשתונותיה ולכן נמנעה תמיד מלפגוש את מבטו. לזוג הזה היה בן יחיד, וכלתם, אשת בנם היחיד, הייתה כהת שיער ויפָה. השכנה הייתה יוצאת לעבודתה בכל בוקר. שלוש פעמים בשבוע חני הייתה שומעת את נקישות עקביה הגבוהים של הכלה בעודה מטפסת אל ארבע הקומות, בכל קומה הייתה משאירה שובל בושם שלא התפוגג במשך היום כולו. חני הייתה מציצה דרך העינית ורואה אותה נכנסת בגנֵבה לבית חמה, ונשארת שם שעתיים. חני הבינה מה מתרחש בדירת השכנים אך התרחקה מכל רכילות, ודרך העינית כמו ניסתה לתת לכלה היפה כוח לעמוד איתן מול המכשף.
 
״איך זה נגמר?״ שאל קובי.
״הסיפור התפוצץ, יום אחד חזרתי הביתה וראיתי את הדלת של השכנים שנותרה פתוחה נטרקת שוב ושוב ללא הפסק ומובילים נכנסים ויוצאים עם הריהוט." לאחר כמה דקות של דממה אמר יאיר: "אולי צורי צדק בכל זאת…"
 
*
 
בפגישה הבאה של קבוצת התמיכה שנערכה שבועיים לאחר מכן צורי לא הופיע. כולנו הבטנו בכיסאו הקבוע וחיכינו שייכנס, ייקח עוגייה ויתישב במקומו, אך זה לא קרה.

 
 

זהו הסיפור השלישי בסדרה, לסיפורים נוספים בסדרת גברת פרקינסון:
לסיפור הראשון בסדרה: גברת פרקינסון
לסיפור השני בסדרה: אנשי הפרקינסון בים המלח
לסיפור הרביעי בסדרה: גברת פרקינסון נתקלת במציאות

עריכה: יאיר בן־חור

לואיג'י / ענת קוריאל

 

לאבי, אריה קוריאל שלימד אותי לאהוב ספר.

כשאיתמר בני התקרב לגיל מצוות הוא ביקש לנסוע איתי לטיול בר מצווה. חברה הציעה: "קחי אותו לאמסטרדם, זו עיר קטנה ואפשר להתמצא בה בקלות". הראיתי לאיתמר תמונה של הכיכר המרכזית והוא שמח ואמר שהוא רוצה לאכול פנקייק הולנדי חם. באחד הלילות חלמתי על הטיול העתידי שלנו, איתמר ואני פסענו לאורך אחת התעלות. במים היו סירות פדלים אבל הוא דרש לשוט בגונדולה. כשאמרתי לו שאין פה הוא טען בתוקף שהגענו לעיר הלא נכונה.
ונציה הבנתי, זה היעד שלנו, ונציה היא העיר שאבי נולד בה ולא הייתי בה מאז ימי נעוריי. בזכות החלום הבנתי שבטיול הזה צריכים להשתתף גם סבא וסבתא שסייעו בגידולו וטיפחו אותו. עם זאת לא חשבתי שיוכלו, אבי חולה ומקבל טיפולי כימותרפיה שמחלישים אותו מאוד.
באחד הימים כשהלכתי עם איתמר לבית החולים לבקר את אבי, מצאנו אותו יושב על כורסה וזרועו פשוטה על המסעד לקבל חומר לווריד, אימי ישבה לצידו על כיסא פלסטיק ועיניה עצומות, וכששמעה אותנו פקחה אותן מייד וחייכה. איתמר, שלא היה מסוגל להתאפק, אמר לסבא שהוא רוצה לנסוע לוונציה בפסח: "אני רוצה לראות איפה גדלת", ביקש מסבו.
אבי הקשיב לו בשביעות רצון וניצוץ של חדוות מסע הבליח בעיניו. לאחר שהתעשת השיב לאיתמר בצער: "הייתי רוצה לבוא אבל אני לא יכול. תבלו יפה, אני אשלם לכם על הטיול הזה". איתמר התעצב ושתק, ואני חשתי בתסכול שנבלע עם המילים שאינן יכולות לצאת.
למוחרת בבוקר איתמר רץ אליי בצוהלות וחיבק אותי: "סבא וסבתא יבואו איתנו לוונציה!" אמר, "סבא התקשר ובישר לי שהרופא אישר לו חופשה של שבועיים, איזה כיף!" הוא החל לדלג בחדר בקריאות אושר.
 
אנחנו שטים בלגונה ונציאנית, עמודי עץ הניצבים בתוך המים מחלקים את נתיב ההפלגה, על חלק מהם מוצבים פנסים הנדלקים בלילה כמגדלור, על כל עמוד עומד שחף, פוער מקור כמו לפיהוק. עוברים על פני שכונת ילדותו של אבא, ירד גשם לא מזמן והכתלים רטובים. "תסתכל איתמר, על הבתים הזקנים האלה, בקומה השנייה היכן שמסומן פס צהוב גרה בזמנו דודה שלי מריה ולידה גרו הוריי, ופה זה הגשר היחיד בוונציה בעל שלושה מעברים, כמה התרוצצתי פה…"
איתמר שואל את סבא איך קראו לו באיטליה כשהיה ילד, והוא משיב: "פה הייתי לואיג'י. כשהגעתי לארץ שלחו אותי לקיבוץ ומישהי אמרה שם שיש לי רעמת שיער כמו של אריה והשם הזה נדבק בי, עכשיו אני אריה קירח". רעמת שיער? אני זוכרת את אבא רק קירח, תקופת הרעמה קדמה להיוולדי. כשהייתי קטנה אבא היה אומר לי: "בכל פעם שנולד לי ילד נתתי לו קצת מהשיער שהיה לי וכך לא נשאר לי כלום". הייתי פתיה והאמנתי לסיפור הזה. נראה לי טבעי שהשיער של אבא עבר לקשט את ראשי, והטרידה אותי המחשבה שבעתיד ילדיי יתלשו את שערי. הבנתי שזהו מעין עונש שאדם צריך לספוג אם הוא רוצה שיהיו לו ילדים.
 
שטים לכיוון בית הקברות היהודי בלידו, לבקר את הקבר של סבי. סירות מנוע קטנות מקשטות את המים בצבעים כהים ושל צהוב ולבן. פרנקה, בת דודתו של אבא, מחכה לנו בתחנה. אבא והיא בני אותו גיל אך היא נראית חיונית ממנו. לבושה יפה ומוקפד במעיל ירקרק וכובע צמר שנראים נעימים למגע. היא ואבא מתחבקים באהבה, הם צועדים ראשונים, צוחקים כל הדרך כמו שני ילדים, נזכרו באירוע מילדותם: סבתם צעקה עליהם והם הכניסו אבנים לתוך האוזניים כדי שלא לשמוע אותה.
בית הקברות ירוק ויפה, הצמחייה מטופלת היטב ובה פינות צל רבות. פרנקה מובילה אותנו אל קברו של סבי אנטוניו שנפטר בשנת 1969. לא הספקתי להכירו. הוא הגיע לביתנו בשנת מותו לרגל הולדתו של אחי הגדול ממני. שהה אצלנו שבועיים ובמהלכן אחי חלה והיה חסר שקט בלילות, סבא היה לוקח אותו בידיו וצועד איתו הלוך ושוב, אמר לו "קה בלו" ("כמה אתה יפה") שוב ושוב. הוא שר לו שירים באיטלקית עד שאחי היה נרגע בידיו של האיש המבוגר והטוב שאימץ אותו לחיקו. כמה חודשים לאחר מכן נפטר אנטוניו בביתו בוונציה, פרנקה מספרת שכולם אהבו אותו, בעיקר הצעירים במשפחה, כי הוא ידע להקשיב לכל ילד וילד.
אני מצלמת את הקברים של בני משפחתי ופרנקה מסבירה לי על הקשרים בין השמות על המצבות, הוריי ואיתמר מניחים על הקברים אבנים שאספו כאן.
 
התאכסַנו במלונית באזור הגטו היהודי. לקחנו שני חדרים צמודים שביניהם חצצה דלת מעבר. הדלת הזאת סגורה בדרך כלל, מפרידה בין הבלגן של איתמר ושלי לבין הסדר השורר בחדרם של אבא ואימא. בבוקר הוריי מתעוררים מוקדם, אימי מדברת בקול רם ואני שומעת חלקים משיחותיהם. היא שואלת אותו אם איתמר ואני באמת נהנים ואומרת כמה שהיא רוצה שנהיה מאושרים פה. או שהיא מזכירה לו מה צריך לקנות בחנות הלחמים למטה. את אבא אני שומעת רק כשהוא מתרגז, הם רבים על פתיחת החלון, היא נחנקת, צריכה אוויר ולו קר כל הזמן. בחדרנו שני החלונות פתוחים לרווחה, ואנחנו מדמיינים שהתעלה מגביהה ונמשכת עד אלינו עד שהחדר יתחיל לשוט בכוחות עצמו. כשנעשה קר מדי איתמר מניח את ראשו על הרדיאטור שבאמבטיה וקורא לי להצטרף אליו, "בואי לחימומי", הוא צוחק ואני מצטהלת ונענית. "חימומי" הפך להיות יצור שאנחנו פוקדים בבקרים ובערבים.
 
שבת לאחר ארוחת הבוקר, ואבא מבקש מאיתמר לבוא עימו לתפילה בבית הכנסת הספרדי, שם בני משפחתי נהגו להתפלל בימים עברו. אבא מקווה שיפגוש בבית הכנסת את חברו לספסל הלימודי: ויטוריו. לאורך השנים שמרו השניים על קשר ונפגשו באיטליה ובישראל מדי כמה שנים. התפילה התחילה בשעה שמונה ואיתמר ואבי נכנסים באיחור. כל המתפללים מביטים בשני הזרים שקיבלו אומנם כיפה בכניסה, אך טלית אין להם. אבא מזהה מייד את חברו בין המתפללים ואילו ויטוריו מביט בו ואפילו לא מהנהן לשלום. יחסו הצונן של ויטוריו העליב את אבי והוא יצא מבית הכנסת. איתמר בעקבותיו. "ויטוריו לא רוצה להרגיש חייב", אבי מסכם, "הוא בטח חושב שאני מצפה שיזמין אותי לארוחת צוהריים".
דקות של שתיקה משיבות את אבי לחיק ילדותו הרחוקה. הוא מספר על הפעם הראשונה שבה נכנס לבית הכנסת הספרדי: היה קור מקפיא בחוץ והוא היה ילד קטן, אולי בן שש, רועד מקור. הוא נכנס לבית הכנסת רק כדי להתחמם והרב חשב שהוא בא להתייחד עם הדת, הרב היה איש אדיב ונעים הליכות, הוא קרא לילד להתקרב אליו, הניח על גופו טלית ולימד אותו להתפלל. בתום התפילה העניק לחניך הצעיר ספר תורה וממתק, וביקש ממנו להמשיך לבוא. אבי הבטיח לחזור ואכן קיים את הבטחתו, הוא ראה ברב דמות חמה ואבהית. בבקרים למד בבית הספר הנוצרי ובתום יום הלימודים היה הולך ללמוד בקומת המרתף של בית הכנסת, שם היה ממוקם ה"חדר". הוא אהב ללמוד שם, סיפורי התורה עניינו אותו מאוד והכול דיברו בשקט וברוגע.
אנחנו מתחילים ללכת, והינה ויטוריו שגמר להתפלל צועד בדיוק מולנו. הוא מזהה את אימי מייד וניגש לנשקהּ וללחוץ את כף ידה. כשהוא קרֵב הוא אומר בפליאה גדולה: "לא זיהיתי אותך, לואיג'י, מה קרה לך?" אבא מספר לו על מחלתו, הוא באמת השתנה המון.
 
צועדים לביתה של גוארינה, דודה של אבא, היחידה שעדיין חיה והיא בת 96. בנה ג'ינו שמעולם לא נישא ולא עזב את הבית מתגורר עימה ומטפל בה. את גוארינה ובנה לא פגשתי מעולם, בחופשות הקיץ הם בילו כנראה בהרים ולא בעיר. כשנכנסנו מייד נבהלתי ממראה דודי הרחוק: פניו מעוותים, עין אחת שקועה מאוד, כמו מתבוננת פנימה ועינו השנייה מזדקרת. הוא מוביל אותנו למטבח, שם יושבת גוארינה בכיסא גלגלים, פניה שפופים והיא בוחנת את דוגמאות המעוינים שעל שמלתה. ג'ינו אומר לה: "אימא, לואיג'י פה, את זוכרת את לואיג'י? הוא האחיין שלך". היא מרימה את ראשה ובוחנת את הזר המתכופף אליה, הוא מצידו משתדל לשווא להזכיר לה מי הוא וכמה אהב לבוא אליה כשהיה ילד וגם אחרי שהתחתן תמיד היה עוצר אצלה בנסיעותיו. היא הקשיבה לאבי ומשהו בפניה התרכך, עיניה ביקשו לשמוע עוד, ג'ינו עמד מאחורי כיסא הגלגלים וליטף את שערות אימו, הוא אמר שיש לה רגעים טובים אבל הבוקר היה דווקא קשה.
 
איתמר מבקש רשות לצלם כמה פינות בבית, וג'ינו מזמין אותו באדיבות להסתובב חופשי. הוא מצלם שעון אורלוגין גדול שנמצא בסלון, טלפון חוגה שחור עתיק מקובע לקיר – ג'ינו אומר שהטלפון עדיין עובד ומזמין את איתמר להרים את האפרכסת ולשמוע את הצליל.
יוצאים לחצר: היא מוזנחת בצידיה ומטופחת במרכזה, איתמר מזהה רשת דייגים וציוד נוסף, חוטי ניילון, סלים וכלובים. במרכז החצר גינה קטנה מטופחת להפליא, מוקפת באבני חצץ התוחמים אותה בצורת לב. בתוך הלב הזה פורחים נרקיסים צהובים נהדרים, איתמר ואני מתבוננים בשמשות הקטנות האלה כמכושפים. ג'ינו מספר שזו הגינה של אימו. הוא מטפח אותה כי היא מרגיעה את גוארינה. לפעמים, כשיש לה התקפי זעם הוא מוציא אותה החוצה, ממקם את כיסא הגלגלים מול גינת הנרקיסים, ולאט־לאט יורדת עליה שלווה. "הפרחים הללו מגרשים מחשבות רעות".
 
אנחנו יוצאים משם. בדרך אבי מספר על ילדותו של ג'ינו, הילדים קראו לו בשמות גנאי בגלל צורת פניו, צעקו לו ברחוב "מפגר". בהתחלה גם אבי הסתייג ממנו אבל עם הזמן למד להעריכו. למרות כל קשייו עבד ג'ינו בתעשיית הזכוכית, הוא שמר בלילות שהאש בתנורים לא תכבה וגם שייף זכוכית. הוא התמיד בעבודתו ושייף יום אחרי יום מגיל שתים־עשרה, הוא פיתח לו את הדיג כתחביב והיה מביא לאימו דגים יפים ומשמח אותה. והינה היום הוא מטפל בה ומשגיח עליה. "את זה גם ילדים חכמים ומוצלחים לא תמיד מסוגלים לעשות", אומר אבא, "ואתה איתמר, אל תשכח אף פעם שיש לך אימא".
 
לפנות ערב במלון שלג מתחיל לרדת על העיר, הפתותים נושרים על המעקים והעצים ונלכדים בהם. בין פתותי השלג עפים שחפים וכל המחזה נראה לי פלאי. איתמר ממהר לרדת למטה, אני רואה אותו מהחלון מרים שלג, מעיף אותו לאוויר וגם טועם ממנו.
 
איתמר נרדם, הוריי דמומים בחדר השני. נשימותיו של בני רגועות, שמיכה עוטפת היטב את כולו, גופו רחב, הוא כבר גבוה ממני וקולו החל להתחלף. אני סוגרת את המחשב הנייד שלו והוא מתחיל לזוע כמו בתוך הנשל שלו, ישן לצידי, יקר כל כך. בדיוק בגילו נפרד אבי ממשפחתו ועלה לבדו ארצה. בני לא יפליג ממני כעת לשום מקום.
 
החדר כבר מאורגן לעזיבה, המזוודות רכוסות וניצבות ליד הדלת. מחר נקום בחמש בבוקר ונמהר לטיסה חזרה. לפתע התעורר בי דחף לעשות טיול קצר למטה, מבט אחרון. אני לובשת את המעיל של איתמר שמונח על הכורסה הקרובה אליי, עוברת בחדר של הוריי ולוקחת את הצעיף של אימא ואת כובע הצמר השחור של אבא, "ככה יהיה לי נעים, אתעטף ואצא".

הדובי / ענת קוריאל

 
אֶת כָּל תְּקוּפַת הַמִּלְחָמָה הַהִיא
הֶעֱבַרְתִּי צָמוּד לַדֻּבִּי שֶׁלִּי.
מִמִּסְתּוֹר לְמִסְתּוֹר נָדַדְתִּי אִתּוֹ
הֶאֱמַנְתִּי שֶׁבִּזְמַן הַשֵּׁנָה
אֲנִי מִתְחַבֵּא בְּבִטְנוֹ,
מִתְגַּלְגֵּל בְּתוֹךְ הָאָרִיג הַצַּמְרִי
וְנֶאֱחָז בְּחִשּׁוּק פְּנִימִי תּוֹמֵךְ.
  
וּבִפְנִים הָיָה חָשׁוּךְ, רַךְ וְעוֹטֵף,
אֲנִי בְּתוֹךְ גּוּף עָגֹל מִכָּל צְדָדָיו
תּוֹאֵם אֶת מִדּוֹתַי,
הָעוֹלָם שֶׁלִּי הָיָה חֲלוֹם אָרוּג מִבַּד מְשֻׁבָּח
לְלֹא שֵׂעָר כָּתוּשׁ.
  
מִחוּץ לַבֶּטֶן הָרֹעַ הָפַךְ לְטַרְפּוֹ שֶׁל הַדֻּבִּי,
חַיַּת הַמִּלְחָמָה שֶׁלִּי לָמְדָה לְלַטֵּשׁ נֶשֶׁק
וְלִפְרֹשׂ רִשְׁתוֹת מוֹקְשִׁים.
לַיְלָה־לַיְלָה חִכִּיתִי בְּתוֹכָהּ
שֶׁתִּגְמֹר אֶת מְלַאכְתָּהּ.

ניקוד: יאיר בן־חור

אנשי הפרקינסון בים המלח / ענת קוריאל

 
לסיפור הראשון בסדרה: גברת פרקינסון
לסיפור השלישי בסדרה: חשיפה בקבוצת התמיכה
לסיפור הרביעי בסדרה: גברת פרקינסון נתקלת במציאות

 
עמותת הפרקינסון הארצית ארגנה לחולים ארבעה ימי סמינר בים המלח. באנו בהמונינו עם כל ציוד העזר הנחוץ: מקל הליכה, מקלות נורדיים והליכונים. המבואה התמלאה גלגלים בגדלים שונים, והאורחים מילאו זה אחר זה את כורסאות המבואה רחבת הידיים.
בכניסה המרוחקת יותר הוצבה לכבודנו קערת עוגיות ענקית להמתקת הזמן עד לקבלת החדרים. ישבתי לצידו של יאיר ובהיתי בקערה, למה היא כה רחוקה מאיתנו? חשבתי לעצמי, אפילו ליונים בלי פרקינסון מפזרים פירורי לחם סמוך לרגליים והן לא צריכות לכתת כנפיים.
בתיק שלי היה בקבוק יין כסוף כמו של אלכוהוליסטים. אמרו לי יום קודם שיַין מעלים את הרעד והחלטתי לערוך על עצמי ניסוי. אחרי כמה לגימות גיליתי שהפטנט עובד! אלא מה? הוא מחזיק מעמד עשרים דקות בלבד ואז צריך ללגום שוב. מילא, גם זה טוב, שמחתי. יאיר שישב לצידי כל העת הִתרה בחיוך "רק אל תגזימי עם זה, יא אלכוהוליסטית". הוא התרומם מן הכורסה באיטיות והלך להביא לנו צלוחית עם עוגיות ריבה ושוקולד.
בהיתי בקהל הרב מחפשת את שמעון. בדרך כלל אי אפשר לפספס אותו ואת הקולניות שלו. לבסוף ראיתי אותו משתרך לכיווני עם תיק צ'ימידן כבד שאילץ אותו לנוח בכל כמה דקות ולהיצמד לקיר. עכשיו ישבנו שלושתנו וכשהגיעה העת הם לקחו את התיק שלי ואמרו, "חכי כאן, נעלה את הכול לחדרים ונחזור לאסוף אותך". היה עומס מטורף, המעליות התפוצצו מציוד העזר. לבסוף התמקמנו בחדרים. החדר שלי נשקף לנוף היפה ביותר, החדר של יאיר היה גדול במיוחד והוא כבר הספיק לפרוס את בגדיו בסדר מופתי על המזנון הארוך, הכול מקופל בקפידה כאילו לא יד פרקינסונית אחראית לכך.
החדר של שמעון היה הדחוס ביותר ומסדרון צר הוביל אליו. בגדיו היו שפוכים על השטיח ויאיר שאל, "למה זה ככה?" ושמעון ענה בהתרסה: "כי ככה יצא". הוא סיפר שאשתו שנמצאת איתו בסכסוך מתמשך חיטטה לו בתוך התיק ובלגנה את כל הבגדים כי היא עוקבת אחריו. הוא הראה לנו את המכתב שהשאירה בתוך התיק: "אל תבלה ואל תיהנה ותיזהר שאני לא אבוא אחריך". שמעון קימט את המכתב והשליך אותו לפח שניצב תחת שולחן קטן.
ככל שהמשכתי ללגום מהיין הרגשתי שרגליי נעשות כבדות, הרעד אומנם נחלש אך ההליכה נעשתה גרועה פי אלף. פתאום הגוף שלי שט קדימה כאילו אני עומדת ליפול. יאיר שפך לבקשתי את שארית היין לכיור ולחדר האוכל ירדתי מלוּוה בשניהם, ידי הימנית אוחזת בשמעון וידי השמאלית ביאיר.
הם הושיבו אותי ליד השולחן והלכו להביא אוכל. הבטתי סביבי והמתנתי. הצלחת שיאיר הביא לי הייתה כמו מקושטת בעלי כותרת שעשויים מאנטי פסטי בשלל צבעים. שמעון הזיז את הצלחת של יאיר והניח לפניי את הצלחת שהכין לי בעצמו, היא הייתה כמו הר שצריך להעפיל אליו כדי לבקע אותו מלמעלה. אכלנו באיטיות, משתדלים לנעוץ היטב את המזלג במזון שלא ייפול בדרך. כל רגע הם שאלו אותי מה עוד להביא לי אבל כבר אכלתי יותר מדי.
כשהלכתי להתקלח בערב גיליתי שאין מעקה בטיחות במקלחת, אז קשרתי שרוול של חולצה לידית של המקלחון והחזקתי בשרוול השני כבחבל הצלה. הרגשתי יותר בטוחה להתקלח ככה. את החולצה ייבשתי במייבש שיער שמצאתי באחת המגירות, מהיר יותר ממייבש כביסה. לכל בעיה יש פתרון, מלמדים אותי חבריי מדי יום.
לפני השינה קיבלתי הודעה מבעלי "צלצלי אליי אם את פנויה". התברר לי שהוא זכה לביקור מאשתו של שמעון, בתחילה היא ניסתה לכרות איתו ברית. אמרה שיש ביני לבין שמעון משהו ושאנחנו עושים מהם צחוק ובוגדים בהם, "בוא נשכור חוקר פרטי יחד", היא הציעה לו, וחשבה שהוא יקפוץ על הרעיון. לאחר שגילה חוסר עניין היא החלה לתקוף אותו וכינתה אותו פראייר ופחדן, "איך אתה נותן לה לעשות מה שהיא רוצה?" התריסה נגדו, הוא אמר לה שאני לא אסירה שלו, שהוא לא מתכוון להגביל אותי גם אם אני חולה ושהוא מקווה שאני עושה חיים. "אתה גבר חלש", חתמה, ואז הוא איבד את סבלנותו ודרש, "לכי מפה ואל תחזרי! ואם אני אשמע שאת מטרידה את אשתי אני אפנה למשטרה". לאחר שסיפר לי עברנו לנושאים אחרים ולא נתנו לתקרית הזאת מקום נוסף. הוא איחל לי לילה טוב ויכולתי לשמוע את החיוך החם שלו.

*

בארבע בבוקר התעוררתי והתחלתי להתארגן. עד מהרה מצאתי את עצמי מחכה לאות מבחוץ והוא לא איחר להגיע. שמעתי שתי דפיקות חרישיות, כאילו דבור נחבט שוב ושוב בדלת. לאחר מכן שמעתי לחישות "את ערה?" הלחשן היה שמעון, גם הוא סובל מהפרעות שינה. הוא הציע לי לצאת להליכה מחוץ למלון, אבל זה נראה לי אתגר קשה מדי וגם היה זה אחד הימים הנדירים שבהם יורד שם גשם שרק התגבר והלך. הבזיק בראשי רעיון, "בוא נרד במעלית לקומה הראשונה ונעלה ברגל עד קומה 17". לעלות מדרגות קל לי, למעשה, אם העולם כולו היה בנוי מדרגות־מדרגות הייתי עולה ויורדת כל החיים.
בעוד אנחנו פונים לכיוון המעלית ראינו את יאיר צועד יחף סביב הקומה שלנו לבוש מכנסי ספורט קצרים. כשנתקלנו בו הוא מחה את הזיעה ונזף בשמעון שהוא מדבר בקול רם ומעיר את כל האורחים במלון. אמר ומיהר להמשיך את סיבוביו בקומה גבוהה יותר כדי להתרחק ממקור הרעש. עלינו ברגל עד לקומה 17 ושוב ירדנו ועלינו, המדרגות נראו לי כמו עולם אחר, צדדי וסודי שאיש לא שם לב לקיומו. הן העניקו לי חופש להיות אני, ללא דוחק, ללא ניסיון לעמוד בקצב של אחרים. גם המראה הישן, המוזנח והריק שלהן הבהיר לי שיש קו גבול בינן לבין המתרחש בבית המלון, הן השוליים של בית המלון.

*

התחילו הסדנאות, לכל אחת מהן שם מפוצץ שמבטיח עולם ומלואו. הפעם זו הייתה "סדנת ריפוי באמצעות קערות טיבטיות והרמוניה של צלילים וחושים". למפעיל היה מבט מופתע וכל משפט שלו נגמר במילה "חיוך". תקשיבו לצלילים ותחייכו, תעקבו אחריי ואל תשכחו לחייך. הדרישה הזאת התחילה לעלות לי על העצבים, איך אפשר לחייך בכוח? ומי חפץ להעלות חיוך מזויף על פניו ועוד להתמיד בו? לאט־לאט חרקו הצלילים ההרמוניים בתוך אוזניי והזכירו לי משרוקית של מורה לספורט לדרבון תלמידים עייפים. התחלתי לחוס על המפעיל שבטח היה מוכן גם לחבוש קערה טיבטית של ראשו כדי לגרום לנו לחייך.
מאז אובחנתי גיליתי שבכל רגע מישהו ממציא שיטת טיפול חדשה שמבטיחה שיפור בכל המדדים. לא אתפלא אם קיימים טיפולים בעזרת מקל פומפה או פקקי אוזניים.
ישבתי בין יאיר לשמעון שהעבירו את זמני כל אחד בדרכו, יאיר הראה לי בטלפון תמונות של נכדיו הקטנים ושמעון הראה לי הודעת טקסט ששלחה לו בתו הבכורה, "אבא, אימא סיפרה לי הכול והגעתי למסקנה שאתה לא בן אדם. לא היית צריך לנסוע לים המלח ועוד עם החברה שלך. היא ובעלה זוג דפוק, הם מתכננים להשאיר אותך בלי שקל. שלא תעז לבזבז עליה כספים כי אם תעשה את זה אני נשבעת לך שלא אדבר איתך יותר! אתה תהיה כלום בשבילי ואל תבקש ממני טובות". שמעון אמר לי שאשתו ממציאה שקרים ומסיתה את כולם נגדו, "שיבושם לה", אמר וכיבה את הצג, "אל תתרגשי".
היו שתי הרצאות נוספות, באחת מהן עלה לבמה רופא מבית חולים מרכזי, מישהי מאחורי אמרה, "איזה חתיך" וגל של לחשושים עבר בקהל. הייתה לו בלורית מתנפנפת ששטה מצד לצד. הוא לבש עניבה אדומה וחליפה מחויטת של חתן. שמעון אמר בקול שהמכנסיים של הרופא ברוגז עם הנעליים ומישהי מאחור השיבה שזה טרנד לוהט עכשיו, היא ראתה בחלון ראווה של חליפות חתן. הרופא אמר במבטא אנגלי שהמחלה שלנו רב־מערכתית ולמעשה הרופא שפוגש אותנו בנקודת זמן מסוימת רואה רק את הגלוי לעין. כדי להגיע לקשרים העמוקים יותר צריך צוות שלם. חשבתי לעצמי: אם המחלה היא חדר חשוך ובו יש תריס מוגף, הרופא המטפל יכול לפתוח רק אשנב אחד ולא ייכנס מספיק אור. לכן כל מומחה צריך לפתוח את האשנב שבטיפולו וכך החדר החשוך יואר ויכנסו לתוכו מבחוץ שלל השתקפויות ונקודות מבט שונות.
עוד רופא הגיע אלינו. הוא דיבר בנועם ובבהירות על הפרעות שינה בקרב חולי פרקינסון. יאיר לחש באוזני, "אני ישן כמו תינוק" ושמעון אמר באוזני השנייה, "כשאני סוף־סוף מצליח להירדם אני נופל מהמיטה". הקהל שמר לרופא הזה את כל השאלות שהטרידו אותו, והוא, שהיה קשוב ורגיש, ענה גם על שאלות שלא קשורות לנושא.
אחת המארגנות נזפה בנו שמרוב שאלות לא קשורות ייגמר הזמן, אך הרופא אמר בחביבות רבה שהוא לא ממהר. שאלתי אותו על ניתוח מוח והוא הסביר איך התהליך מתרחש. כדי להבין את דבריו טוב יותר ניסחתי לעצמי דימוי: המנתח קודח שני חורים בגולגולת. הוא מכניס דרכם שתי אלקטרודות שהן כמו נרות דקיקים של חנוכה. בבית החזה מושתל קוצב שאמור להדליק אש בנרות. מי שמווסת את האש לדרגה מתאימה הוא הרופא המחזיק בידו שלט. העובדה שגורם חיצוני וזר ישלוט באזור מסוים במוחי היא בלתי נתפסת בעיניי, מישהו יכוונן אותי מחוץ לגופי. עצם הפעולה הזאת תגרום לי לאבד משהו, גם אם מזערי, מצלם האנוש שבי, כי רכיב רובוטי יפלוש לתוך גופי. יצאתי מההרצאה ובראשי חנוכייה בוערת.

*

בדרך לחדרים אשתו של שמעון הודיעה שמחר באחת־עשרה היא מתייצבת בבית המלון. השכם בבוקר יצא שמעון להליכה מחוץ למלון, ויאיר אימן אותי ללכת טוב יותר, והראה לי איך להרים את הרגל כאילו מדרגה מונחת לפניי. הלכתי כמו חיילת במצעד והתקדמתי יפה במסדרונות. בדרך הוא אמר שהוא מריח עוגה שיצאה מהתנור. אמרתי שלי נעלם חוש הריח, כנראה מהמחלה. אצלו החוש בא והולך, אמר. הוא סיפר לי עוד שכשהיה בן שתים־עשרה נפטרה אחותו מסרטן, היא הייתה בת תשע בלבד ויגון כבד ירד על הבית. כדי לברוח מן הצער בילה שעות רבות במחיצת שתי דודותיו, אחת חרדית והשנייה חילונית. הדודה החרדית נתנה לו מסגרת ודוגמה איך לנהל חיי משפחה. היא קמה בכל בוקר בחמש, פנתה לטפל בלולי התרנגולות שבחצר, סידרה לכל ילד בגדים לבית הספר, והוא היה מביט בה וסופג הכול. הדודה החילונית נתנה לו הרגשה שהוא והיא מבינים את העולם. הם היו מדברים על נושאים אוניברסליים, היא לקחה אותו לתחנת אוטובוס כדי שילמד לנסוע ממקום למקום. היא אפשרה לו לעשות מסיבות בביתה ולשים מוזיקה של ריקודים סלוניים. מה שחיבר את שלוש הנשים – אימו ושתי דודותיו – היו העוגות ההונגריות: שלושתן ידעו לאפות עוגות נפלאות. פאר היצירה הייתה עוגת פרג דמוית שטרודל שריחהּ הטריף אותו. תוכן העוגה תמיד יצא קצת החוצה, והוא נהנה לגרד את הקצוות ולחתוך את העוגה מהאמצע כי שם היה הכי הרבה מילוי.
ירדנו למטה והבטנו בדגים שצללו בתוך המזרקה. הם היו גדולים וצבעיהם העזים הבריקו כמו זכוכיות. כשהתחיל לעלות אור הבוקר נגלו בקיר הזכוכית שכבות חול רבגוניות ופסי מלח כסופים. דלת הכניסה האוטומטית נפתחה לפתע, ושמעון נכנס רטוב מן הברך ומטה. הוא נראה משועשע. התברר שהוא הלך לכיוון נחל בוקק, עלה מהכביש הראשי לכניסה לנחל, איבד שיווי משקל ונפל לתוך המים הרדודים – ובסוף הצליח להסתדר. ועכשיו בדרכו אלינו הותיר שלוליות בכל מקום. "אי אפשר להשאיר את הרצפה ככה", העיר יאיר בשקט ופנה לחפש פתרון למפגע הסביבתי.

*

בשעה אחת־עשרה חיכה שמעון לאשתו בדלת הכניסה הראשית. כשהזמן חלף חשב שהיא נתקעה בפקקים וצלצל אליה שוב ושוב, לברר מה פשר העיכוב. לבסוף ענתה לו בכעס שאין לה שום תוכניות להגיע, שהיא עבדה עליו ושהיא מעדיפה לנסוע לאנטרקטיקה לפני שתגיע אליו לים המלח, כי מה לה ולכל הנכים האלה? והיא בכלל אלרגית לכיסאות גלגלים. לבסוף דרשה ממנו גט. כשסיפר לי על השתלשלות האירועים אמר, "את חושבת שאצליח להסתדר לבדי עם המחלה הזאת?" עניתי לו, "בטח שתצליח להסתדר, וכשיהיה לך קשה תבקש עזרה רק ממי שיאיר לך פנים".

*

בלילה האחרון של הסמינר נערכה מסיבת סיום. מצב הרוח היה מרומם ושמחנו להיפגש זה עם זה. מתופף הופיע עם בחור נוסף שניגן בכלי נשיפה, ואליהם הצטרפה זמרת זייפנית במיוחד ושרה בקולי קולות. כולנו נדהמנו מהזיופים הבולטים, ומישהי אמרה, "פשוט גועל נפש, היא מתבלבלת במילים ומקלקלת את שירי ארץ ישראל".

גברת פרקינסון / ענת קוריאל

 

הסיפור מבוסס על דמויות אמתיות

לסיפור השני בסדרה: אנשי הפרקינסון בים המלח
לסיפור השלישי בסדרה: חשיפה בקבוצת התמיכה
לסיפור הרביעי בסדרה: גברת פרקינסון נתקלת במציאות

 
התיידדתי עם קובי הגבוה והנאה שעד שהוא קם מן הכיסא אפשר לכתוב סימפוניה שלמה, ועם שמעון הממלמל שהמחלה הרסה לו את הדיבור ורק אני מבינה אותו ומתרגמת אותו. התיידדתי גם עם יאיר שמחשבותיו הציוריות מרתקות אותי, הוא יכול לדבר שעה על גלעין אפרסק שראה בהליכת הבוקר ואיכשהו לקשור את זה למחלה שלנו. אני אף פעם לא זוכרת את הקישורים שהוא עושה ורק מתרפקת על יופיים.
גם אני בקבוצה, צעירה מהשאר בכעשרים שנה וכל היום עסוקה באיך לחנוק את הרעד בידיי וברגליי, אני חולמת להעביר את כל התסמינים שלי לפסיכופת שמתכנן את הרצח הבא. שיתקשה להחזיק סכין ביד רועדת או לרצוח בתנועות איטיות. זאת למדתי מהיצ'קוק.
את שמעון הכרתי ממש בהתחלה, לפני שהצטרפו השאר. זה היה במפגש הראשון של עמותת הפרקינסון, עלינו יחד במעלית ושאלתי אותו אם הוא יודע באיזה חדר המפגש מתקיים.
לא הבנתי מילה כשענה, אבל הלכתי אחריו כי עיניו היו סמכותיות. שנינו הקדמנו אז הספקנו לערוך היכרות: "איפה את גרה?" "איפה אתה גר?". גילינו שאנחנו שכנים. הוא הציע לקחת אותי טרמפ לפעילויות השונות, שמחתי ושמתי לב שאני מתחילה להבין אותו קצת יותר טוב כי אני מקשיבה ומתאמצת ללכוד את ההברות שנשמטות. אנשים שאלו אותי בפליאה: "איך את מבינה אותו?"
חזרנו יחד הביתה והוא הראה לי איפה לחכות לו בפעם הבאה, מתחת לבניין במגרש החניה הפתוח. הוא הצביע על הדירה של משפחתו בקומה הראשונה ואחר כך הלכתי הביתה מקללת את העלייה שבין הבניינים שלו ושלי. התחשק לי להעיף את העלייה לעיר של בריאים.
כל עלייה מענה אותי, גם אם היא בגובה של החלמון הצהוב בביצת עין. כף רגלי מייד מזהה אותה ומתחילה לשדר אותות מצוקה ולזייף. רשימת התלונות שלי תופחת והולכת, יש אין־ספור מרצפות בולטות במדרכות שלי, כל אחת מהן מזמנת נפילה הרת־גורל ישר על הראש. למה אי אפשר פשוט לשטח את המרצפות והעליות?
 
*
 
יאיר לוקח איתו כרית לכל מקום, כמו שילדים קטנים גוררים איתם שמיכי. כך הוא מסדר לו על כל כיסא מזדמן מצע מוגבה ורך.
קובי קם לאט, מתיישב לאט ומדבר לאט. הכול לאט. כששואלים אותו שאלה הוא תמיד משהה את תשובתו וכולם דרוכים בהמתנה למוצא פיו. למי שסבלנותו קצרה, מוטב שלא יתיידד עם חולה פרקינסון, אנחנו החולים לא צריכים עצבים ונוירוזה בסביבתנו. פעם שכנה שלי הבחינה כמה זמן לוקח לי לקחת צלחת מהשולחן בסלון אל הכיור שבמטבח. היא עקבה אחרי המסלול כמו אנתרופולוגית ביום עבודה מייגע, כל הדרך לכיור נצמדה אליי וכל כולה שידרה חוסר סבלנות.
 
*
 
בפעם השלישית שחיכיתי לשמעון במגרש החניה מתחת לביתו שמעתי אישה צועקת מהקומה הראשונה בקול עצבני: "אז עכשיו יש לך זונה, אני אזרוק את מפתחות האוטו שלך לשירותים. אתה לא תיקח אותה לשום מקום, אתה שומע? מה, אין לה בעל? אין מוניות בעולם?" הבנתי שמדובר בי וכדי להרגיע את הרעד שהתגבר בי למשמע הדברים עשיתי צעדים גדולים סביב האוטו של שמעון. ככה מלמדים אותנו בשיקום, קוראים לשיטה: לחשוב בגדול.
הביטוי הזה תמיד גורם לי לדמיין מקרר עמוס כל טוב שצריך לפתוח בבת אחת בתנועה ענקית כדי ליהנות מטובו. כשראיתי לבסוף את שמעון מתקרב, השיער שלו היה רטוב מזיעה. הוא אמר לי שיש לו נימולים ברגליים ושזה מחרפן אותו, עם כל השאר אין לו בעיה. התוודיתי על מה ששמעתי מהחלון והוא הציע לי לא לשים לב לאשתו ולא לדאוג, ובכלל, יש לו מפתחות רזרביים במקום סודי. אין סיכוי שאשתו תגלה את המקום הזה אמר וצחק בקול מחרחר. נסענו לפיזיותרפיה ושם פגשנו את קובי ויאיר. המדריכה הייקית הסתובבה בינינו ברוח קרבית כתמיד. כשהביטה בנו השתדלנו להרים את הרגל כמה שיותר גבוה, אבל הורדנו כשסובבה את גבה, עד שצעקה עלינו שאם נמשיך ככה היא תתפטר. אז ראיתי כמה כוח יש בנחישותה, היא רוצה שנתקדם ונצליח אפילו יותר מאיתנו – ואנחנו לעומתה נכנעים לפסיביות. אז הבנתי שבלי המאמץ האין־סופי והיזע שנשאיר על המזרן, נהפוך לפוחלצים מהר מאוד. דמיינתי בבעתה איך האיברים שלי מתמלאים קש והתחלתי להתאמץ.
 
*
 
הגידופים של אשתו של שמעון נמשכו. היא כינתה אותי גברת פרקינסון, היא שאלה אותו למה מכל הנשים בחר דווקא אישה חולה. "אם לא תפסיק להסיע אותה אני אתגרש ממך", צעקה. "אני יודעת מי זה בעלה, הוא קונה במכולת של הגנב, אני אספר לו הכול שיֵדע מי זאת אשתו. היא חללה", צעקה שוב ואז החלה לצחוק ולצהול, דמיינתי אותה רוקעת ברגליה. בדקתי בגוגל מה פירוש המילה "חללה". הבנתי שזו אישה פסולה וטמאה. הדבר שהכי הפתיע אותי הוא שלא חשתי שום עלבון, חייכתי לעצמי והרגשתי דווקא מיוחדת, אני הרי "גברת פרקינסון".
אחרי האימון יאיר הציע שנלך ארבעתנו לאכול אצל מג'די. התיישבנו וניסינו להתמקם טוב יותר באיטיות הרגילה. רק קובי לא הצליח להתיישב ונותר לעמוד קפוא. מג'די שאל: "מה יש לו זה, למה הוא לא יושב?" אמרנו לו: "תתעלם, הוא צריך יותר זמן". מג'די גילה הבנה והלך למטבח. הוא חזר עם עשרות סוגי סלטים שמילאו את השולחן בריחות וצבעים מעוררי תיאבון. זרם ההגשה לא נפסק והיה נדמה שהשולחן גדל ומתרחב בהתאם.
תוך כדי שבחים לאוכל קובי סיפר שבנעוריו עבר דירות רבות. כשעברו לבת־ים היה מצוברח מרוב בדידות. הוא לא ציפה להכיר שם חברים כי היה משפט מפורסם על העיר: "בת־ימי לבת־ימי – אינדיאני". אך לבסוף הוא הכיר דווקא בבת־ים את החבר הכי טוב שלו. "זה כמו עם המחלה, הכרתי אתכם ומעז יצא מתוק". הוא המשיך לספר על חייו והזכיר את אשתו הראשונה. התוודה שהוא לא ידע להתנהג אז, הוא היה עושה לאשתו משחקים כדי לברר אם היא אוהבת אותו בכל תנאי, הוא התנהג לא בסדר כדי שלמרות זאת היא תרצה אותו. לעומת זאת, אשתו השנייה תמיד נתנה לו הרגשה… שמעון, כהרגלו, נכנס לתוך הדברים של קובי ואמר שהוא לא יודע מה לעשות כי אשתו רק צועקת ולא מקבלת את המחלה שלו. היא אומרת לו: "לך לעבוד כי אתה בריא, אין לך כלום", היא דורשת ממנו לעשות ספונג'ה וכשהוא אומר לה שאין לו שיווי משקל אז היא צועקת: "מה, מה? אני לא מבינה שום מילה".
תרגמתי את שמעון וקובי אמר: "אל תנסה להוכיח לה שאתה חולה ואל תתנצל על כלום. אם היא בוחרת להיות עיוורת, תקנה לה מקל הליכה ותסתלק לעניינים שלך".
מג'די ערם את הצלחות זו על זו במהירות מסחררת ופסק בחיוך: "יש לכם תיאבון בריא". בעת שתיית הקפה השחור הטלפון של שמעון צלצל, הוא מדבר על ספיקר ומרים את קולו כדי להיות מובן יותר. אשתו פקדה עליו לבוא מייד הביתה כי כל הכיור מלא נמלים, הוא מלמל באי־נחת כשניתק את השיחה. ואז יאיר סיפר על הנמלים שנגלות לעיניו כל יום במסלול הבוקר שלו: "הפתרון טמון בקבוצה", אמר יאיר, "אני רואה כל בוקר תופעה של שובלי נמלים שרצות לאורך שלושה מטרים ויותר וכל אחת יודעת בדיוק את מקומה בסדר מופתי. כשמתחולל אצלן משבר שמוציא אותן מהתוואי למשל, כשמישהו דורך עליהן, הן מייד מנסות לתקן. הן מתחילות להתיישר ויוצרות שביל חלופי כמו ענף צדדי כזה, הן לא מתייאשות. אולי יש להן חוש שביעי, אני קורא לו 'חוש הקבוצה הגדולה', הרי הן עובדות במסה ולא באופן יחידני".
שמעון שאל: "איך זה קשור לאשתי?" וקובי הרהר והשיב: "תגיד לה שתלמד מהנמלים ואל תפרט, שתשבור את הראש מה קרה לבעלה שהוא נעשה פיוטי פתאום".
בזמן שחיכינו לעודף יאיר סיפר לנו שבקרוב יש לו טסט כדי שיוכל לחזור לנהוג, איחלנו לו בהצלחה והשקנו כוסות תה ריקות שעלי נענע דבוקות לצידן.
 
*
 
באחד הימים שכבתי על הספה והרהרתי בחלוקות שעושים אצלנו בין בני אדם, למשל בין ערבים ליהודים או בין מזרחים לאשכנזים. כל ההבדלים נראו לי כעת שוליים כי הפערים יכולים להצטמצם אם רק בונים את הגשר הנכון ומקנים שפה חדשה. החלוקה האמיתית, חשבתי, היא בין בריאים לחולים, ומה שמפחיד הוא שהנדידה מהקבוצה הראשונה לשנייה עלולה להתרחש בקלות, ברגע אחד. הנדידה הזאת לא רק טרגית מבחינה אישית, אלא גם מבחינת החברה כולה כי כל אדם שנעשה חולה כבר לא יכול יותר לתת כתף לחלש. הנדידה ההפוכה גם היא מתרחשת, אך היא תמיד נתפסת כנס, אפשר לשאוב מכך כוחות לכמה רגעים אך לא יותר. נזכרתי שיאיר אמר לי שלוח השנה של האנשים הבריאים מחולק כידוע לימים וחודשים ומתפרשׂ על פני שנה. אך לוח השנה של החולים מחולק לטווחי ביניים על פי מצב הבריאות ומתפרש על פני משך הזמן של המחלה. וכשיש לוחות שנה שונים לבריאים ולחולים, הפער רק מעמיק.
 
בעודי מהרהרת בסוגיית הזמן החלו לזרום אליי לפתע הודעות טקסט זו אחר זו מאשתו של שמעון. היא דרשה ממני להפסיק לנסוע עם בעלה, היא טענה שאני הורסת משפחות, פעם שמעון עשה כל מה שהיא אמרה לו ועכשיו הכול התהפך. "את מחלה מהלכת", הטיחה בי. הטלפון לא הפסיק לצפצף, צלצלתי אל חבריי להתייעצות. יאיר הציע לי להתעלם ולא להשיב ולהתגרות, כי אז לא יהיה לה טעם להמשיך לפתח את המשחק הזה, קובי אמר לי לא לשים עליה, "שתמות הקנאית", הוא הציע לי לקרוא שוב ושוב את ההודעות שלה עד שאיוותר אדישה כפיהן.
 
*
 
חיכיתי כרגיל במגרש החניה, ולצידי עמד קובי שביקש גם הוא להצטרף היום. שנינו הבטנו בחלון שבקומה הראשונה וחיכינו שהצעקות יבקעו. קובי אמר שזה מזכיר לו איך האזין בהתמסרות לתסכיתי רדיו כשהיה ילד בלי לזוז מהמכשיר עד תום הסיפור.
סוף־סוף שמענו אותה, היא אמרה לו שאם הוא רוצה להשלים איתה הוא צריך להפסיק להסיע אותי, לתת לה מייד את מפתחות האוטו ולמסור לה את כרטיס האשראי שלו כאן ועכשיו. אחר כך הייתה שתיקה. התחשק לי לזרוק עגבניות אדומות ועסיסיות לעבר החלון. לפתע היא אמרה: "עכשיו נראה אותך גיבור". שמעון ירד למטה, אמרתי לו: "אני אגיע מעכשיו לפעילות באופן עצמאי", ואז קובי הודיע, "אני בא איתך, את צריכה את היד שלי?" שמעון חסם את הדרך ואמר שאני לא יכולה להסתלק ככה, עם מי הוא ידבר בעולם הזה? איש לא מבין את הדיבור שלו חוץ ממני, כולם שואלים אותו: "מה? מה? מה?" ומסובבים את הראש. הוא הזכיר לי שאני המתורגמנית שלו ושיש לי תפקיד.
עמדנו שפופים על המגרש, מתנודדים, ונראינו אובדי עצות. אז התחוור לנו שלשמעון אין מפתחות. אשתו מצאה גם את הרזרביים והחרימה הכול. הוא לא מאמין שהיא מצאה אותם, היה לו מקום מעולה, אפילו קוסמים לא היו מצליחים לגלות אותו.
עוד הוא מדבר בלי הפוגה ובבליעות מסורבלות כמו כדי להתגבר על חנק, נשמע צלצול טלפון. זה היה יאיר שבישר בצהלה: "עברתי את הטסט, מישהו צריך טרמפ?"

היפוך / ענת קוריאל

 
לאנה

מִדֵּי פַּעַם אֲנִי נִשְׁטֶפֶת בַּשֶּׁפַע
שֶׁהִרְעִיפָה עָלַי תַּלְמִידָתִי, וְהַדְּבָרִים שֶׁלִּמְּדָה אוֹתִי
מִתְפַּזְּרִים עַל פְּנֵי הַמַּיִם אוֹ נִלְכָּדִים בַּכּוֹס
שֶׁשָּׁטָה אֶל הַלֹּא נוֹדָע וּמִתְרַחֶקֶת.
אֲבָל מַתָּנָה שֶׁנִּתֶּנֶת מִתַּלְמִידָה לֹא הוֹלֶכֶת לְאִבּוּד
הִיא כְּמוֹ מוֹתִירָה רֹשֶׁם נִצְחִי,
גַּם אִם בַּתְּחִלָּה הוּא לֹא מוּבָן
עִם הַשָּׁנִים הוּא מִזְדַּכֵּךְ
מְגַלֶּה מַשְׁמָעֻיּוֹת יְקָרוֹת, עֲטוּפוֹת בַּזְּמַן שֶׁחָלַף
נוֹטְפוֹת דִּבְרֵי הֶסְבֵּר.
מַתָּנָה כָּזוֹ לֹא תִּסָּחֵף אֶל הָאַיִן
הִיא תָּמִיד תַּחֲזֹר בִּדְרָכִים נִפְתָּלוֹת
לִתְפֹּס בִּזְרוֹעוֹתֶיהָ, לְחַבֵּק בְּכָל כֹּחָהּ
לִמְשֹׁךְ אַחֲרֶיהָ מֵחָדָשׁ אֶת לֵב הַמּוֹרָה.

ניקוד: יאיר בן־חור

בשער המוסד / ענת קוריאל

בַּחוּץ הַהוֹרִים מְחַכִּים לְקַבֵּל אֶת בְּנָם
שֶׁפַּעַם הִנְהִיג פֻּרְעָנוּת.
הִנֵּה הוּא מִתְקָרֵב, סֻלְיוֹתָיו שְׁקֵטוֹת,
מַבָּט מִתְקוֹטֵט נִרְמָז מֵרָחוֹק.
רַק לֹא לְעוֹרֵר אֶת כַּעֲסוֹ, לַחַבְּקוֹ בִּזְהִירוּת.
אוּלַי יֶאֶגְרוּ אוֹתוֹ לְתוֹכָם
כְּזֶרֶם מַיִם הַנּוֹבֵעַ אַט־אַט?
אוּלַי יְחַכּוּ בְּסַבְלָנוּת שֶׁיֵּעָזֵר בָּהֶם לְרִפּוּיוֹ?
הֵם טוֹוִים בַּסֵּתֶר רְגָשׁוֹת מְהַדְּקִים.
הַבֵּן דָּרוּךְ, זִכָּרוֹן שֶׁחֲרִיפוּתוֹ פּוֹגַעַת, עוֹלֶה בּוֹ,
אַךְ הוּא מַצְלִיחַ לִכְרֹת אֶת עֻקְצוֹ וְנִרְגָּע.
בָּאֲוִיר הַפָּתוּחַ, מְמַשֵּׁשׁ בַּהֲנָאָה אֶת הַחֹפֶשׁ,
שֶׁפַּעַם הוֹרָיו הֶעֱנִיקוּ לוֹ בְּשֶׁפַע
בְּלִי שֶׁבִּקֵּשׁ.

ניקוד: יאיר בן־חור