נְמָלָה סוֹחֶבֶת פַּת
בְּדֶרֶךְ
מִתְמַשֶּׁכֶת
שְׁחִיקַת אֶבֶן הַמִּדְרֶכֶת
צֶבַע שֶׁדָּהָה
בְּעוֹנָה צְמֵאָה
וְיוֹם מִתְחַלֵּף בְּלַיְלָה
דּוֹלֵף
בְּרוּחַ עַז, צִפּוֹר
נֶאֱחֶזֶת בֶּעָנָף
נוֹצָה נִשְׁמֶטֶת מִכָּנָף
עָנָן נִשְׁבָּר
גּוּף נוֹפֵל עַל חוֹל
בְּלֵב מִדְבָּר.
תמונות ויטאליות, המדובבות סדרה של קולות שתוקים, שלרוב אין מבחינים בקיומם.
כַּמָּה נִפְלָאָה הַגְּלִישָׁה, הָרוּחַ
מַחְלִיקָה אֶת פָּנַיִךְ.
עֶלֶם צָעִיר מַרְכִּיב שָׂפָם
שֶֹׁל צַ'רְלְס בְּרוֹנְסוֹן, נִגַּשׁ אֵלַיִךְ בְּמַבָּט
מָלֵא קִמְטוּטִים, וְעוֹזֵר לָךְ לְפַזֵּר
אֶת גַּרְגִּירֵי הַחוֹל
שֶׁדָּבְקוּ בְּשִׂמְלָתֵךְ.
בְּהִלּוּךְ אִטִּי,
צְמוּדֵי רָאשִׁים וְיָדַיִם,
אַתֶּם הוֹלְכִים
וּמִתְרַחֲקִים – –
וְכָל מָה שֶׁהָיָה בָּךְ קוֹלְנוֹעַ, הוֹפֵךְ
מֵאָחוֹר לְגַן תַּעְתּוּעִים.
ניקוד: חני צפריר
שירה של הראל דולק אחר עיקולי המרחב והגלישה בזמן, מרחב שהיא שבה בעדו בכמיהה עזה לעלומיה, באמצעות יצירת אשליה של פגישה עם כוכב הקולנוע, צ'רלס ברונסון. מגלשת הזמן הזו מאפשרת תחושת מעוף ללא מגבלות, אך כשהכותבת מבינה באחת את עצמת התעתוע , היא מותירה אותו מאחור
קְצַר רוּחַ הָעֶרֶב עוֹמֵד בַּשְּׂדֵרָה.
עָנָף אִזְדָּרֶכֶת נִשְׁעַן עַל חַלּוֹן – אִשָּׁה וּוִילוֹן חֲמַקְמַק
מְרַחֲפִים בֵּין צֵל וְאוֹר.
אָדָם בְּמִגְבַּעַת נִפְרַד מִסַּפְסָל חֲסַר מְנוּחָה,
פָּנָס בּוֹדֵד מְזַמְזֵם בִּקְצֵה הָרְחוֹב.
סְחוֹר, סְחוֹר, יוֹצֵא בְּמָחוֹל –
שְׁנֵי צְעָדִים קָדִימָה, אֶחָד לְאָחוֹר.
אוּלַי יִמְצָא מִטְפַּחַת אוֹ פִּסַּת נְיָר שֶׁהָרוּחַ שָׁכַח,
אוּלַי מַטְבֵּעַ טָרוּד יִתְגַּלְגֵּל וְיִשְׁקֹט בְּיָדוֹ.
הַלַּיְלָה מְמַהֵר לְהַגִּיעַ אֶל סוֹפוֹ, לֹא מַשְׁאִיר זְמַן לִבְחֹר.
עֵץ אוֹ פָּלִי, פָּנָס אוֹ וִילוֹן?
לְפָנִים, שְׁנַיִם. הַבְּדִידוּת מוֹשֶׁכֶת לְאָחוֹר.
ניקוד: חני צפריר
הראל מתווה תמונת טבע אורבני, שמכילה ניגודים:
טבע/אורבניות,
תקווה/פסימיות
שלווה/אי-שקט כוסס
תקווה למגע אנושי/בדידות
וכך דבק אי-השקט של הגבר בספסל "חסר המנוחה", והתקווה באה לידי ביטוי במציאת מטפחת או במטבע "טרוד". אולם בדומה למתווה בכמה משיריו של זך, הטבע האורבני קורא למיפוי, לאבחנה, כמו גם מודעות לסופיות החומר ולכליה.
פַּעַם מָעַדְתִּי כְּמוֹ אַלִיס
וְחָשַׁבְתִּי שֶׁהַדְּמָעוֹת נֶאֱסָפוֹת לְיָם
מִשָּׁם וַדַּאי אֶרְאֶה אֶת הַחוֹף
וְאֶת הַיְּלָדִים
הַבּוֹנִים אַרְמוֹנוֹת
וְאֶהְיֶה כְּמוֹתָם בְּטוּחָה
שֶׁאֶפְשָׁר לַחֲזֹר
עַתָּה נוֹכַחַת כִּי בְּאֶרֶץ הַפְּלָאוֹת
דִּמְעָה הִיא רַק חֶלְקִיק
כָּל כָּךְ קְטַנְטַן
שֶׁכְּשֶׁהִיא מִתְנַפֶּצֶת אוֹ מַחְלִיקָה
בְּמוֹרְדוֹת חַיַּי
אֵינֶנִּי יְכוֹלָה לִרְאוֹת
לְמָה הִיא מִתְפָּרֶקֶת עוֹד
וּמִתֹּם וְעַד תֹּם לָבֶטַח אֶחֱזֹר
לַיָּם, אַךְ לְעוֹלָם לֹא אוּכַל לִטְבֹּעַ
בְּמוֹ דִּמְעוֹתַי.
ניקוד: חני צפריר
ציפי הראל כותבת על התפכחות באמצעות מוטיב הדמעה, הלקוח מסיפורה של אליס בארץ הפלאות.
בעוד הים הוא סמל לאינסוף ולמעמקים, הדמעה היא התפרקות חמקמקה.