ארכיון תגיות: רון דהן

* / רון דהן

* / רון דהן

הַפְּסַנְתֵּר הָעַתִּיק, אַבָּא,
זֶה הַדָּבָר הַיָּחִיד שֶׁהַזְּאֵב הִשְׁאִיר,
אַתָּה בֶּטַח שָׂמֵחַ.
הָיִיתִי לְבַד בַּבַּיִת וְנָתַתִּי לוֹ לְהִכָּנֵס
אֲנִי מִצְטַעֵר, אַבָּא.
הוּא עָבַד מַהֵר וּבִיעִילוּת, אֲנִי שָׁמַרְתִּי עַל הַכֶּלֶב שֶׁלֹּא יִנְשֹׁךְ אוֹתוֹ.
כְּשֶׁאִמָּא הִגִּיעָה, הַבַּיִת כְּבָר הָיָה רֵיק,
הַזְּאֵב בְּדִיּוּק עָלָה לְסִיבוּב אַחֲרוֹן, הוּא נִרְאָה טוֹב, אַבָּא,
שְׁרִירָיו הִבְרִיקוּ מִן הַמַּאֲמָץ וְהוּא הִדִּיף רֵיחַ עָדִין שֶׁל בֹּשֶׂם גַּבְרִי.
לְרֶגַע זֶה בִּלְבֵּל אֶת אִמָּא שֶׁעָקְבָה אַחֲרֵי תְּנוּעוֹתָיו הַגְּמִישׁוֹת,
אֲבָל הִיא הִתְעַשְּׁתָה וְנוֹפְפָה מוּלוֹ בַּטְּפָסִים וְצָעֲקָה: "אֲנִי גְּרוּשָׁה, אֲנִי גְּרוּשָׁה."
הַזְּאֵב רַק חִיֵּךְ וְהוֹשִׁיט לָהּ טֹפֶס נוֹסָף, "תִּפְנִי אֲלֵיהֶם, גְּבֶרֶת," אָמַר וְיָצָא.
אִמָּא הִטִּיחָה אֶת הַנְּיָרוֹת עַל הָרִצְפָּה.
הֵם עָשׂוּ הֵד בֶּחָלָל כְּמוֹ אֶבֶן שֶׁנִּזְרֶקֶת לִבְאֵר.
"רַק אֶת הַפְּסַנְתֵּר הַדָּפוּק שֶׁל אַבָּא שֶׁלְּךָ הוּא לֹא לָקַח, אַהּ?"
לִטַּפְתִּי אֶת מִכְסֵה הַקְּלִידִים, אֶת הָעֵץ הָרָקוּב וְהַמַּסְרִיחַ.
הוּא לֹא דָּפוּק, אַבָּא,
רַק זָקוּק לְכִוּוּן.

ניקוד: יאיר בן־חור

שירו של רון דהן מתאר מצב לא נעים מנקודת המבט של הילד: מעקלים/מוציאים את הרכוש אולי עקב חוב (של האב?) אולי בגלל הסכם גירושים, ורק את הפסנתר העתיק משאירים. שתי שורות הסיום החזקות משדרות מסר של תקווה ואופטימיות: הפסנתר לא דפוק, הוא רק זקוק לכיוון, אם נכוון את הפסנתר הכול יסתדר. אולי גם החיים יסתדרו אם רק נכוון אותם נכון.

* / רון דהן

* / רון דהן

כַּמָּה הוּא נָטוּשׁ עַכְשָׁו,
הַבַּיִת שֶׁלָּנוּ.
הַטִּיחַ סְבִיב הַמַּרְאָה מִתְקַלֵּף
צְמַחִים מְטַפְּסִים בַּמִּטְבָּח
מוֹשֶׁבֶת הַחֲרָקִים מְשַׂגְשֶׂגֶת כְּפִי שֶׁשֶּׁלָּנוּ
מֵעוֹלָם לֹא שִּׂגְשְׂגָה.
רֵיחַ הַדָּרִים מֵצִיף אֶת הַחֲדָרִים בַּבֹּקֶר.
בַּלֵילוֹת, יָרֵחַ מִתְמַלֵּא וּמַחְסִיר עַל הַתִּקְרָה
דְּרָקוֹנִים שָׁטִים בַּשָּׁמַיִם בִּשְׁעַת שְׁקִיעָה.
לְעִתִּים עוֹבֶרֶת גַּחְלִילִית וּמְאִירָה פִּינּוֹת חֲשׁוּכוֹת
כְּמוֹ זוֹ שֶׁלְּיַד הַסִּפְרִיָּה, שָׂם הַיְנוּ יוֹשְׁבִים וּמְתַכְנְנִים
אֶת הֶעָתִיד וְאָז צוֹחֲקִים עַל הַטִּפְּשׁוֹת שֶׁבַּדָּבָר.

רון דהן מצייר בצבעים עזים בית שננטש זה מכבר. מציץ מן העתיד ומרמז כמה שונה העתיד ממה שחשבו להם אז.