כֶּלֶב / רונית בכר־שחר
 
כָּרַעְתִּי עַל בִּרְכַּיִם וְכִשְׁכַּשְׁתִּי בַּזָּנָב
שֶׁלֹּא הָיָה לִי
רִיַּרְתִּי מוּל פְּנֵי כָּל מֶחֱוַת יָד
כְּאִלּוּ נִתְּנָה לִי אַהֲבָה לִלְעִיסָה
הַכֹּל הָפַךְ עִסָּה
בְּלִיל דְּבָרִים שֶׁנֶּאֶמְרוּ שָׁנִים רַבּוֹת
וְנִקְבְּעוּ בַּזְּמַנִּים שֶׁבָּהֶם אָמְרָה
לֹא מְשַׁנֶּה מָה אֶעֱשֶׂה לָךְ
אַתְּ תָּמִיד תַּחְזְרִי עַל
אַרְבַּע

ניקוד: יאיר בן־חור

חיי כלב. אלה הם חיי הרגש והמציאות של הדוברת בשיר אל מול אמה. חיים של כלב משוטט ולא רצוי, שבוחן בחשש את סביבתו, מכשכש בזנבו בכניעה ומוכן לעשות הכול ובלבד שגבירתו תזכה אותו במבט. אולם ה"בעלים" נותרת מרוחקת, מתעללת, ביודעה שה"כלבה", הדוברת הילדית בשיר, תחזר ללא לאות אחר פתחי החמלה האטומים שלה.

* / רונית בכר־שחר

בְּמִצְחִי נְטוּעָה צַלֶּקֶת לְבָנָה
הִתְבַּיְּתָה לָהּ בְּאֹפֶן נֶחְרָץ בְּקַו יָשָׁר
מִתַּחַת לְקַו הַשֵּׂעָר
בַּמָּקוֹם שֶׁעָלָיו נָחֲתָה הָאֶבֶן
יֶלֶד אֶחָד הִשְׁלִיךְ לְעֶבְרִי
אוּלַי כְּאוֹת חִזּוּר אוּלַי מִתּוֹךְ כַּעַס נוֹרָא
אֵינֶנִּי זוֹכֶרֶת מַה בְּדִיּוּק אֵרַע
כְּשֵׁם שֶׁאֵינִי זוֹכֶרֶת וּמְבִינָה לָמָּה
הוּטְחוּ כָּל הַמַּכּוֹת הָאֲחֵרוֹת עָלַי
( צַלָּקוֹת חִוְּרוֹת עַל כַּפּוֹת יָדַי)
הָיָה זֶה רַק צֵרוּף מִקְרִים
אוּלַי זְמַן לֵדָתִי אוּלַי מַכַּת בְּכוֹרוֹת
בִּשְּׂרָה טוֹבָה אוֹ רָעָה
הַכֹּל בְּעֵינֵי הַמִּתְבּוֹנֵן
זֶה שֶׁמַּשְׁלִיךְ אֲבָנִים
וְזֶה שֶׁסּוֹפֵג אוֹתָן
לִפְעָמִים צַלָּקוֹת הֵן אוֹת קָלוֹן
יֵשׁ שֶׁהֵן עִטּוּר כָּבוֹד
הָעִקָּר לַעֲמֹד
בָּהֶן בִּגְבוּרָה
לְגַדֵּל שֵׂעָר מֵעֲלֵיהֶן אוֹ לְכָל הַפָּחוֹת
שָׁרָשִׁים.

ניקוד: יאיר בן־חור

מה מרגישה ילדה שגופה סומן במִכְוות, במכות ובצלקות גופניות ונפשיות? הכותבת השכילה להמיר את הזעם והעלבון הגופני והנפשי, "אות הקלון" מרגע שהגיחה לאוויר העולם וסומנה כ"מכת בכורות" בפעולה: בכתיבה וביצירה. מרגע שעלה בידה לדובב את הגוף המוכה והמצולק, נבראה מציאות חדשה של כוח, של "עיטור כבוד" ו"גבורה".