ארכיון תגיות: רונית ליברמנש

המזווה של בטי / רונית ליברמנש

 

לזכרה של בטי סטרולוביץ-רוזנבלט

בשכונה שגדלתי בה הסבירה לנו האנטי-תזה למחנכת שהתעמרה באחותי הצעירה, שהיהודים הלכו כצאן ל – . בשיעורי הטבע לקחה אותנו האנטי-תזה לסיור באחו. כלומר לשדה הסמוך לבית הספר שבינתיים נהרס כליל והפך לישיבה – איך לא – שדה עתיר סביונים ועשבים מגרדים וכר פורה לחולמנות המתמדת שלי, שדה ששכן בראש גבעה. ליתר דיוק, גבעונת בשולי השכונה. הו, שכונה פסטורלית, מהמהמים כולם. הו, שכונת ילדותי הזכורה לרע, על בני כיתתי הסתמיים לוכסן תפלצתיים, שם חונכנו על האתוס שרווח עד שנות השבעים בשוליה הצפון מרכזיים של העיר שהתאוותה להיות כרך – "עברי-דבר-עברית". ושלא תעז לדבר רומנית. וכילדה ציונית טובה זמנית, רק זמנית, הפנמתי היטב את הלקח.
בטי סטרולוביץ, סבתי מצד אמי, נולדה בראשית המאה העשרים. בילדותי לא הזיז לי איך נראה עולמה המוגן לכאורה בימי קדם. כלומר, ילדותה ונעוריה. כיום אני תוהה מדי פעם איך הרגישה בטי, בתם הבכורה של חזן ומוהל ורעייתו, שהתגוררו עם שבעת ילדיהם בבית מידות בטבורה של בוקרשט. האם זכתה ללמוד בתיכון או שהפריבילגיה הזו היתה שמורה רק לאחיה, הידוע בכינויו "דוד יוסף", הדוס היחיד במשפחה גם לאחר העלייה לישראל, שנשלח לאוניברסיטת היידלברג שבגרמניה ושב משם מצויד בתואר ד"ר לפילוסופיה. הסבתא היחידה שהכרתי (משפחתו של אבי נספתה באושוויץ) היתה רזה, לבנת שיער ותכולת עיניים, נמוכה מאוד, בשלנית טובה ומעשנת כבדה. ומרירה. תועפות של מרירות. מלחמת העולם השנייה עברה על בטי, בעלה לאון ואמי, באופן משביע רצון. מלך רומניה הגן על יהודי בוקרשט כאשר מבחינתם, התרגשה עליהם פורענות רק לאחר ה"שחרור", הידוע מבחינתם בתואר הכיבוש הרוסי. סבי, לאון, שהיה הבעלים של שני בתי חרושת למליחים, נשלח למחנות עבודה ואשתו ובתו נאלצו לארוז בחופזה את מטלטליהן ולעלות לישראל.
אמי הכבירה מילים על הילדות הקסומה שידעה כבת יחידה בבית מדות, במרחק הליכה מביתם של סבה וסבתה. "היה לנו מרתף ענק. אמא כבשה חמוצים בקיץ והכינה קונפיטורות". חבושים ותותי יער ודובדבנים. כחובבת דברי מתיקה, ניסיתי לדמיין איך מרגיש מרתף. גרנו בשכונה חדשה יחסית בבתי דירות בני שלוש קומות עם עצי פרי בחצר. בחמסינים האינסופיים השתדלתי כמיטב יכולתי לשוות לנגד עיניי שלגים. ומרתפים קרירים, ששימשו את בטי לאחסון דברי מזון, משום שבמהלך מלחמת העולם השנייה לא היה מקרר. ואת המילה "מזווה". ואת טעמה של השמנת הסמיכה והעשירה שהוגשה עם דובדבנים. אמי המעשית, שהושלכה לכאן כנגד רצונה, עלתה ארצה ובתוך שבוע השתלבה בעבודה כאחות מוסמכת בבית החולים התל אביבי "הדסה בלפור", נהגה לגחך לנוכח שאלותיי. "פה? פה אין כלום. אין פרות יער ואין יערות ואין נחלים. ואין חופשות סקי בהרים. והאופרה לא בחינם. גם לא קונצרטים. רק חולות וחום ובגדים מכוערים ".
אהבתי אותה מאוד. את אמי. ינקתי את התלישות האינהרנטית שלי ממנה. גם בשנות המרד הגדול היא שימשה כמודל מופתי. יפה ובהירה, אופטימית ואוהבת. היטיבה להתלבש ולהיתכשט ושלטה בשש שפות. את בטי, אמה, לא חיבבתי. עיניה התכולות אמדו אותי בביקורתיות והשתדלתי לחמוק כמיטב יכולתי מהשליחויות השנואות למכולת, לקניית סיגריות רויאל המצחינות שעישנה והעיתון ברומנית. בטי ניסתה לחבל גם בנטיותיי האתלטיות. בגיל שבע פיתחתי תחביב מלבב – שהייה של עשרים דקות באוויר מבלי לגעת בקרקע. דילגתי מהשידה לארון הבגדים בחדר השינה של הורי ומשם לנברשת. ובטי? מלמלה וספקה את כפותיה.
האישה הבוגרת שהפכתי להיות מבינה ללבה של מי שידעה פרדות וגירושין והגירה בעל כורחה. אישה שהגיעה לארץ מדון לוהטת כשעד יומה האחרון, לא שלטה כהלכה בשפתה. אישה שפגשה כאן את בעלה השני שנשא אותה על כפיים – אני התעלמתי ממנו כמיטב יכולתי – והתאלמנה ממנו כעבור מספר שנים. הבוגרת שהפכתי להיות מטפחת כיום, בעל כורחה, את המורשת היחידה שנותרה מהמשפחה ההיא. ג', בת דודתה של אמי, רווקה בת שבעים וחמש שמתגוררת כיום מולנו. אישה חריפת לשון שנוטה למצבי רוח ובעלת טעם מזעזע במוזיקה ובקולנוע שעל פי רוב, התנהגותה בלתי נסבלת. מפעם לפעם אני נושאת את הצלב הזה בהשלמה. לאו דווקא כמחוות פיוס ריקה אלא משום שהנוסטלגיה מתעתעת ומאפשרת לי לנסות לאחות את שברירי הפאזל העצוב הזה, של משפחה מפוארת שנפוצה לכל רוח.

איגרת מאוחרת / רונית ליברמנש


 
"מה להביא לך"? שאלה האם בשמלת החמניות ההריונית הענקית שנייה לפני שפונתה לבית החולים. "אח או אחות?"
"כלב". השיבה בת השש.
והאם נפגעה.
ובתום כמה ימים הופיעה החבילה האדומה והמצווחת ששוכנה בחדרי. האגדה מספרת שנהגתי לתחוב אצבעות לעיניה, בעודי ממתיקה, "את ישנה? נו תשני כבר". ובתמונה המשפחתית אני חמצמצה כלימונינים הכבושים של איימי מ"נשים קטנות". בגלל הצווחות של החבילה שבמועד הצילום בגרה מעט? או שסתם לא התחשק לי להצטלם.
אהבתי אותה. אוהבת אותה. את ההריונית לשעבר שכל ימיי אפשרה לי ללכת בדרכי. אותו פחות. השותק והביקורתי שנשא על כתפיו את צער העולם למרות שברח מ"שם" בנעוריו. גנב גבולות וחבר לנערים ולנערות מתנועת הנוער שלחמו בנאצים באמצעות נחישות אינסופית וחוצפה תהומית עד שלבסוף הגיעו לנמל קונסטנצה שברומניה ומשם הפליגו לישראל.
ובבית הספר לימדו אותי שהלכת, אתה ובני המשפחה שלך, כצאן לטבח. האישה הבוגרת שגדלה מבקשת שתסלח לה. ידעת שאהבתי נתונה לה. לרעייתך. גם כשמסרת לי בגאווה עותק של הספר 'הדרך האחרת', הסתפקתי ברפרוף. רק לאחר מותך קראתי שוב ושוב והשתאיתי.
והייתי רוצה ללטף את הילדה שהייתי פעם ולהבטיח לה שיהיה בסדר. חרף המורות הערלות, ניצולות השואה האטומות, ה"מחנכת" מכיתה ה' שהשפילה אותי ואת חברתי כשגילינו מנהרת צמחים בהפסקה ואיחרנו לשוב לכיתה מפני שפסענו בשבילי הדמיון. והמורה החרמן לסוציולוגיה בכיתה י' שזרק אותי מהכיתה, והמנהל שדרש שאביא את אבא. ואני התרסתי בעודי משרבבת במתכוון את נעלי האספדריל הקרועות מבעד למושבי – "לא. אמא תבוא. לא אבא". כל הלקט המבאיש הזה שהפך את המוסדות הלא חינוכיים שפקדתי בעל כורחי לסבל מתמשך.
כי יהיה בסדר ויום יבוא ואקבל מלגה לדוקטורט. זכית לשמוע את הבשורה אבל לא זכית להיות נוכח בטקס. יהיה בסדר (יחסי) כי הילדה עתידה להפוך למשוררת וסופרת בשעה שאתם – בני המחזור הדהויים שלי מבית הספר היסודי בר כוכבא – שעל חורבותיו קמה ישיבה – אתם מה? רואה חשבון אחד וכמה עורכי דין? יהיה בסדר (יחסי) למרות שמעולם לא פסעתי בתלמים החרושים שייחלתם שאפסע לאורכם. משוררות אינן בהכרח שמחות ולא ניחנתי באופטימיות הפוליאנית האינהרנטית שלך, אמא. ובכל זאת ואף על פי כן, נדמה לי שאשרוד.
או שלא.

לאי־תפארת / רונית ליברמנש

 
הִתְפָּרְקוּת
מַפֹּלֶת נְפִילָה
קְרִיסָה הִתְמוֹטְטוּת
תֶּמֶט –
שֶׁל הַסּוֹצְיָאלִי
שֶׁל הַדֶּמוֹקְרָטִי
שֶׁל צֶלֶם הָאֱנוֹשׁ
תֶּמֶט הָרֵאוֹת
הַסּוֹפָנִי
בְּהִתְרוֹקְנָן לְאִטָּן מֵחַמְצָן
מֻדְלָקוֹת בְּדַלֶּקֶת דּוּ־צְדָדִית
שֶׁל דָּרֵי וְדָרוֹת הַבָּתִּים הַלֹּא
מוּגָנִים
שֶׁנָּמַקּוּ בְּגַפָּם בְּחַדְרֵיהֶם
הַמּוּגָפִים
מִפְּאַת הַמַּגֵּפָה –
מִפְּאַת הַחֶבְרָה המפררת
הַנִּכְתֶּשֶׁת הַמְעוּכָה
הָאֲטוּמָה הֶעָרְלָה
("הֵם בְּנֵי שְׁמוֹנִים אוֹ תִּשְׁעִים שֶׁיָּמוּתוּ כְּבָר/
עַל הַזַּיִן שֶׁלִּי קוֹרוֹנָה –
מָה אִתִּי? אֲנִי אֲנִי אֲנִי צָעִיר וּמֻבְטָל שֶׁיֵּחָנְקוּ
כְּבָר אֲנִי רָץ כָּעֵת וְרוֹקֵק עַל הַמִּדְרָכוֹת כִּי בָּא
לִי – שֶׁיָּמוּתוּ כְּבָר") –
סָחוּ כּוֹתְבִים בַּמֶּדְיָה הָאַ־חֶבְרָתִית,
תֶּמֶט הַהִזְדַּהוּת שֶׁל הוֹרִים עִם מוֹרוֹתֵיהֶם
שֶׁל צֶאֱצָאֵיהֶם
תֶּמֶט הַסּוֹלִידָרִיּוּת הַחֶבְרָתִית
הָאֶמְפַּתְיָה
הָעַרְבוּת הַהֲדָדִית –

”וַיַּשְׁקֵף עַל פְּנֵי סְדֹם וַעֲמֹרָה וְעַל כָּל פְּנֵי אֶרֶץ הַכִּכָּר וַיַּרְא וְהִנֵּה עָלָה קִיטֹר הָאָרֶץ כְּקִיטֹר הַכִּבְשָׁן“
(בראשית י"ט/כ"ח)

ניקוד: יאיר בן־חור

בוקי סריקי / רונית ליברמנש

 
לוּסִי מַבְלִיחָה
לְהֶרֶף בְּאִבְחַת בָּרָק
מְנֻצְנָץ בִּרְקִיעַ
הַיַּהֲלוֹמִים –
מְדַמְיֶנֶת
שַׁיִט בְּסִירָה בְּנָהָר עֲצֵי
מַנְדָּרִינָה וּשְׁמֵי
מַרְמֵלָדָה
אֲנִי
מַשְׁחִיתָה אֶת זְמַנִּי
לָרִיק –
הַבְלֵי
הַבּוּק נְטוּל הַפָּנִים
בּוּקֵי סְרִיקֵי פֵיס –
כּוֹזֵב
עֵינֵי הַקְּלַיְדּוֹסְקוֹפּ
שֶׁל לוּסִי אודוֹנֶל
כָּבוּ
הֶבֶל
הֲבָלִים
הַכֹּל –

צַדֶּקֶת החתולים / רונית ליברמנש

 
כְּשֶׁסָּבָתִי, צַדֶּקֶת הַחֲתוּלִים –
מֵתָה
בְּרָמַת גַּן בִּשְׁנוֹת
הַשְּׁמוֹנִים לְאַחַר
שֶׁלֹּא טָרְחוּ
לְהַחְיוֹתָהּ
כְּהִלְכָתָהּ בְּטִפּוּל
נִמְרָץ־תֵּל־הַשּׁוֹמֵר
וּלְבַסּוֹף נִקְבְּרָה
בְּחוֹלוֹן, אַחֶיהָ
הַיָּחִיד שֶׁנּוֹתָר
דּוֹס
 
אֲבָל בַּסְּבִיבָה
טָעַן בְּלַהַט לִמְרַאֲשׁוֹת
קִבְרָהּ הַתָּחוּחַ: "הַמִּתְנַחֲלִים
הֵם הַחֲלוּצִים הַחֲדָשִׁים" –
וַאֲנִי הִתְפַּלַּצְתִּי וְהִתְחַלְתִּי
לְהָשִׁיב נֶאֱלֶצֶת
לִסְתֹּם מִפְּאַת
בְּכִי הַתַּמְרוּרִים שֶׁל אִמִּי
וְלֹא מֵחֲמַת כְּבוֹדוֹ שֶׁל
הַהוּמָנִיסְט הַדָּגוּל,
גַּאֲוַת הַמִּשְׁפָּחָה, בַּעַל
תֹּאַר ד"ר מֵאוּנִיבֶרְסִיטַת
הַיְדֶלְבֶּרְג הַמַעֲטִירָה אֵי־
שָׁם בֵּין
שְׁתֵּי
מִלְחֲמוֹת
הָעוֹלָם.

ניקוד: יאיר בן־חור

בית נרקיסים, "דיור מוגן" / רונית ליברמנש

"קֹדֶם כֹּל צָרִיךְ לֶאֱכֹל",
רוֹעֵם יֶבְגֶנִי הַמַּצִּיל בְּשֶׁבַע שְׁלוֹשִׁים
וְאַחַת לִפְנוֹת בֹּקֶר, פּוֹעֵר לִרְוָחָה אֶת
מִכְסֵי שְׁנֵי מְכָלֵי הַפְּלַסְטִיק הַגְּדוּשִׁים
שֶׁמֻּצָּבִים עַל שֻׁלְחַן הַפוּרְנִיר מוּל
הַבְּרֵכָה וְנוֹעֵץ מַזְלֵג מִפְּלַסְטִיק
בְּזַנְבוֹתֵיהֶם הַקְּרוּשִׁים שֶׁל
הַשְּׁפְּרוֹטִים. וּבְדִיּוּק כְּשֶׁגֶּנְיָה צָפָה
לְרֹחַב הַבְּרֵכָה בִּשְׂחִיַּת חָזֶה עַקְמוּמִית
וּמְנִידָה בְּרֹאשָׁהּ תַּחַת כִּפַּת הַגּוּמִי הָאֲדֻמָּה,
הַדְּהוּיָה, יֶבְגֶנִי מֵסֵב מַבָּט תָּכֹל וּמַכְרִיז:
"קָאשָׁה זֶה בָּרִיא!
רוֹצָה?"

ניקוד: יאיר בן־חור

פרו ורבו / רונית ליברמנש

נְחִילֵי עֲגָלוֹת
(עוֹלָלִים וְיוֹנְקִים)
נְחוּשׁוֹת
גּוֹדְשׁוֹת אֶת מִדְרְכוֹת
וּשְׁבִילֵי הָאוֹפַנַּיִם שֶׁל
הַצָּפוֹן
הַיָּשָׁן
בְּהָעִידָן בְּעִקָּר עַל
הַפְנָמַת
הַצַּו הַקָּטֶגוֹרִי
הַיִּשְׂרְאֵלִי
הָעֶלְיוֹן
שֶׁל קִדּוּשׁ
הַיְלוּדָה.

ניקוד: יאיר בן־חור

כיפת הזכוכית / רונית ליברמנש

הוֹלֶכֶת וְשֶׁבָּהּ לְסֵירוּגִין בְּמַחְזוֹרִיּוּת אַקְרָאִית אֶל
הַבּוּדְקֶה הַמֶּטָפוֹרִי אַ־לָה לְאוֹנִיד פֵּקְרוֹבְסְקִי
(שֶׁזָּכָה לְעֵרֶךְ בַּוִּיקִיפֶּדְיָה הַפְּרוֹבִינְצְיָלִית הַמֻּטָּה
הוֹ הוֹ, כֹּה מֻטָּה)
מַבָּטִי שֶׁלּוּחַ לְפָנִים, אֶל מֵימֵי הַבְּרֵכָה הַחַמִּים
מִדַּי שֶׁמֵּעֵבֶר
לְקִיר הַזְּכוּכִית שֶׁחוֹצֵץ בֵין
הֲלִיכוֹנֵי חֲדַר
הַכֹּשֶׁר שֶׁאֲנִי מֻפְקֶדֶת
עָלָיו, לְהַלָּן "דִּיּוּר מוּגָן",
מֻקֶּפֶת בְּתָאֵי מֹחַ בִּשְׁלַבֵּי הִתְרוֹקְנוּת
מְגֻוָּנִים,
"עֲגָלוֹת",
מַקְּלוֹת הֲלִיכָה,
חוֹצֶבֶת אֶת מִלּוֹתַי הַלֹּא
יָמְרָנִיּוֹת, הוֹ הוֹ כֹּה
לֹא
יֻמְרָנִיּוֹת
סָפֵק אוֹהֶדֶת סָפֵק
חוֹמֶלֶת עַל דָּרֵי הַמָּקוֹם הַחוֹסִים בְּצִלָּהּ
שֶׁל כִּפָּה סָפֵק
מְגוֹנֶנֶת
סָפֵק
מַצְמִיתָה

ניקוד: יאיר בן־חור

דבר העורכת / רונית ליברמנש ורדי

המשורר כמוֹכִיחַ בַּשַּׁעַר?

 
"תפקידו של הסופר הוא לומר דברים לא נוחים. למה שסופר יעצב את עצמו לכדי מוצר?"
תהה ג'ונתן פראנזן, שתויג כסופר בורגני-לבן ופריבילגי. בתור שכזה, השתדלה הכתבת של ניו יורק טיימס מגזין להגחיך אותו כמידת יכולתה. ניחא. אותי (צלחתי בהנאה שניים מהרומנים שלו), עניינה בעיקר הפסקה הבאה:
"אף פעם לא הייתי חובב גדול של חברה שבנויה בעיקר על תרבות הצריכה, אבל השלמתי עם זה", טען פראנזן בראיון שפורסם במוסף הארץ לפני שבועיים (תרגמה, מרב שמבן):
. "אבל כשהגישה הפכה להיות שכל אחד גם צריך גם להיות מוצר שמוכרים אותו, וה'לייק' הפך לערך עליון, זה נראה מדאיג מאוד ברמה האישית, כבן אדם. אם אתה במצב של פחד תמידי מלאבד את נתח השוק שלך כאדם, זה פשוט הלך המחשבה הלא נכון להסתובב איתו בעולם". הכוונה היא שאם מטרתך היא לקבל לייקים וציטוטים בטוויטר, אז אולי אתה מעצב את עצמך לכדי אותו אדם שאתה חושב שיקבל את הדברים האלה, בין שאותו אדם דומה למי שאתה באמת ובין שלא. תפקידו של הסופר הוא לומר דברים לא נוחים. למה שסופר יעצב את עצמו לכדי מוצר?"
שאלה טובה. כי בפייסבוק, רוב הסופרים והמשוררים משווקים את מרכולתם בעיקר באמצעות מתק שפתיים והתארגנויות קליקאיות כאלה ואחרות.
"לשירה יש הצע כמוצר שצובר חשיבות, כשעמום שיש לו יוקרה. בקלות היא מוצאת דרך להתחנף לקהל הצמא למכובדות", טען המשורר והמתרגם אהרון שבתאי (הארץ/ספרים/04.10.07).
אינני מיתממת או מתחסדת. במציאות הישראלית ההייפר קפיטליסטית, שבה הכול מיתרגם לתוויות מחיר – החל בדירות וכלה בבעלי חיים (למשל, כלבים מגזע פומרניאן, שמשום מה הפכו למחזיק המפתחות החי של כל פקאצה שמכבדת את עצמה), לייקים שווי ערך להכרה. והכרה מיתרגמת לכך וכך קוראים שמתעתדים, אולי, לקנות את ספר השירה. ובאשר לפרסונה הלירית שלי, מעולם לא טרחתי להחניף לאיש. לא פקדתי בתי קפה או מרזח כדי להתחכך במפריסי הפרסים ומכתירי התגליות החדשות; ובדיוק כפי שמעולם לא השתלבתי בעבודה ב"ארגון סולידי" למשך שנים על גבי שנים, כך גם לא ניסיתי להתיישר לפי קו מסוים. למה? בגלל טבע האישה שלי ובעיקר משום שאני מנסה לדבוק ביושרה, ויהי מה.
באשר לפעילות הלירית שלי, האתר המקוון "ליריקה" – (שאני עורכת לצד חברתי, הרוח החיה והיוזמת, ענת קוריאל), נקי משיקולי פרסום זרים. השירים שמתפרסמים באתר הם שירים שנגעו בנו ואנו מתעלות על שיקולים כיתתיים או ברנז'איים זרים. כיוצרת שפרסמה את קובץ שיריה הראשון ("הנה" בעריכת נתן זך ) ב-1995, בחרתי לכנות את הבלוג שלי ב'רשימות' בשם התואר "פועלת מילולית" –בחירה שמשקפת את הדואליות של גוף מפרנס, פועל (מטפלת באמצעות ספורט ותנועה בפסיכיאטריה או בגריאטריה) לצד הורבאליות שכרוכה בתהליך היצירה ומובן שהזהות שלי היא גם ממוקפת, בלומר, מצטמצמת לעיתים למקף הזעיר שמפריד בין לבין. מקף ששממצב אותי בעמדה מתבוננת, שממנה אני משקיפה בהשתאות ובעצב מסוים על מפריסי הפרסים הליריים למיניהם ובעיקר על התובעים לעצמם פרסים.

סירנה של חרא / רונית ליברמנש

"היא ניצחה. היא לא שכבה בתוך צואה (..) המצב הגרוע ביותר שיכול לקרות", הבהיר הסופר רובן גלייגו, חולה בשיתוק מוחין וניצול של המוסדות הסובייטיים, שנהגו לשכן בכפיפה אחת ילדים נכים וישישים.

וזה מכה בי מיד לאחר הדיפת דלת הזכוכית הלבנה והכבדה, שניתנת לפתיחה רק מצדה החיצוני. אטומי החרא הקרוש שנישאים דרך קבע באוויר ולפעמים – בין שתיים לארבע בימי שישי ובאופן אקראי בשאר ימות השבוע – הסירנה האנושית של הבה נקרא לה דורית. אותה צפירה גבוהה, רפטטיבית – "לאיכולהיותרלאיכולהיותר לאיכולה, קחו אותי מפה אמאאאאאאאאאאאא!"- מקבילה את פניי בעודי מנסה לעטות חיוך נעווה ולהנהן לאח התורן שמאחורי הדלפק בניסיון לאתר בזריזות את המבוקרת האהובה שלי.
צווחות מהולות בצחנת חרא אנושי מאפיינות את המקום הזה. כמו סינסתזה. החרא כמשל לייאוש מוחלט, להתפרקות מעכבות, מנימוסים, כשלא נותר דבר זולת סינפסות מרוקנות. ברוכים הבאים לדיור המוגן לתשושי נפש, אי-שם בגוש דן, המקום "הכי אנושי ומכיל ומטפל בסביבה", כפי שהגדיר זאת לפני שבע שנים דוקטור-שמונה-מאות, על שום הסכום שגבה בעבור כל פגישה טיפולית עקרה נוספת, כשנזקקנו נואשות לאבחון ולתיוג ולאחר מכן למדבקות אקסלון נוסכות תקוות שווא ושאר להטוטים מבית היוצר של תאגידי התרופות ושופרן הכוזב, דוקטור-שמונה-מאות.
"מתי יוצאת ההסעה לתל אביב?"
תוהה עליזה מדובללת השיער והגמלונית בהבעת דחיפות נואשת בשעה שאני מנסה להצטרף לאישה האהובה מכל, שיושבת בדממה על הכורסה החומה, השקועה, דמוית העור, מול הטלוויזיה, לצד עשרים ומשהו ה"דיירים" הנוספים, חלקם קשורים באזור החלציים באזור בד כחול, שנועד להגן עליהם מפני נפילות – צופים כעת בפעם המיליון תשעה מאות תשעים ותשע בסרט "קזבלן" בווליום רועם. "בעוד שתי דקות", אני מפטירה ומנסה לנפנף אותה, קולטת את המארב מימין של הצמד-חמד שולה ואניה, שצועדות שלובות זרועות היישר לעברי.
"איפה הדלת? איך יוצאים מכאן? תיי-כ-ף הילדים שלי יחזרו מבית הספר ואני לא יכולה להתעכב", מודיעה שולה בת השמונים, לשעבר מנהלת בית ספר יסודי, ואני מחווה בידי לעבר דלפק האח המשועמם, שלא טורח לשאת את מבטו מצג המחשב.
האישה האהובה עלי מכל מחייכת, אבל לא תמיד. לפעמים היא מושכת בכתפיה ואני מנסה להצחיק אותה לפחות עשר דקות עד שהיא מעלה חיוך על פניה ומודיעה לי שאני נורא יפה היום ואני מקימה אותה בזהירות מכורסתה ושולחת יד מרפרפת לאחוריה השטוחים, תפוחי הבד, לבדוק שהחיתול הוחלף, ואם לא חם או קר במיוחד אנחנו יוצאות לחצר המרוצפת ולפעמים ממשיכות הלאה, לחצר המוארכת, שבעבר הייתה פורחת וגדולה ומצלה, שאליה הדיירים אינם רשאים לצאת ללא ליווי. שלשום דורית הצליחה לחמוק מהפיליפינית הצמודה, ורצה לעברנו בברכת השלום הקבועה, לאיכולהיותרלאיכולהיותר לאיכולה, קחו אותי מפה אמאאאאאאאאאאאא!", ובעוד הדציבלים מהדהדים באוויר הפתוח, קינחה בעוד אמאאאאאאאאאאאאאאא!! ואני מיהרתי אל שער המתכת הקטן שחוצץ בין שתי החצרות, פתחתי אותו, נעלתי וזירזתי את האהובה מכל חרף מחאותיה, "לא מהר. לא מהר. לא יכולה מהר", קונה לנו דקות יקרות של פריחה נבולה וספסלי עץ שחוקים ומרופטים כי משפצים שם, כבר שנתיים משפצים, חשוב לבנות עוד ועוד קומות וחדרים על חשבון המרחב הפתוח, מרחיקה זמנית את האהובה מהחרא הסירני הנורא. ומרבקה כהן. רבקה כהן, שמסרבת בזמן האחרון להרכיב את השיניים התותבות שלה, ומטיילת הלוך ושוב בזעף במסדרונות המחלקה, מערסלת בחיקה בעדינות אין-קץ תינוקי. תינוקי מפלסטיק, כובע תכול לראשו ועיניו הכחולות מעוטרות הריסים השחורים מישירות מבע אטום. מדי כמה שעות היא לוקחת את תינוקי לחדר השירותים כדי להחליף לו. רבקה מסרבת להרפות מתינוקי גם בשעת הארוחות.
"זאת תינוקת או תינוק?" תהיתי פעם, בניסיון להתחבב עליה, גם מפני שמקומה הקבוע הוא ליד האהובה, אבל בעיקר מפני שאני מפחדת ממנה.
"זה תינוק, מ-ה את לא רואה?" הרעימה רבקה, שבזמן האחרון "חוטפת הרבה קריזות" לדברי המטפלות, שכונו בעבר "כוח עזר" רפואי. לתינוקי קוראים שמוליק ופעם אחת, כשחלפתי על פניה, היא בירכה אותי במרוקאית ואחר כך בעברית: "שיצאו לך העיניים. שיצאו כבר, אמן". ונופפה לעברי באיום בכף האכילה ואחר כך הקישה בה – הכף היא כלי האוכל היחיד שניתן לדיירים – שוב ושוב בשולחן הפורמייקה, תקתקתקתקתק – תקתקתק – ואני צעקתי, "מוניר!! מוניר!! היא מבהילה את כולם!" עד שלבסוף מוניר המטפל ניגש אליה ולפת את כתפיה ואמר משהו בערבית והושיב אותה על כורסה חומה מהוהה מול יהורם גאון, שנותר צעיר לנצח.

ולפעמים אני נשארת עם האהובה מכל בשעת ארוחת הצהריים, למרות שהיא נרגשת מאוד מנוכחותי ומסרבת לאכול את הקציצות והפירה והירקות המעוכים, שריחם מעלה בי קבס. "אידיוט!!!!! מטומטם!" זועק המנכ"ל, כפי שהוא מכונה בחוג המשפחתי הזעיר שלנו, על שום מנכ"לות העבר שלו, שהגיע למוסד כשנה לפני שהאהובה מכל הגיעה לשם. אי אז, במיטבו, חלש המנכ"ל על שולחן אוכל קטן, שעליו הציב מחשב נייד ולא התיר לאיש לשבת לצדו או להזיז חלילה את אחד הכיסאות. כיום הוא שותק מבוקר עד ערב ורק מרעים בקולו על המטפל ההודי הצמוד, שנראה די מחורפן בזמן האחרון, כמה זמן כבר אפשר לגור עם זקן סנילי בחדר, "אידיוט אחד!!! אל תיגע בי, אל תיגע בי", ואישוניה של האהובה מכל מתרחבים בבהלה, ואני מלטפת את ידה, חותכת בעזרת הכף את הקציצה לחתיכות קטנות-קטנות ושואלת אם להאכיל אותה.
"אני יכולה לבד", היא מוחה ומשחקת בפירה ובירקות המאודים והמעוכים כמו תינוקת זקנה, "זה בשבילך, תאכלי", היא מפצירה. ואני יודעת שאין טעם להסביר שבשר מגעיל אותי כבר עשר שנים, ומשקרת: "אני לא רעבה. אכלתי כבר", ומגניבה מבטים חטופים בשעון.
שעה וחצי. שעה וחצי כמו נצח ורבע. "חייבת לזוז עוד מעט", אני מפטירה, והיא נרתעת בבהלה ואומרת, "כבר? תישארי עוד, בבקשה", הדיירת הכי מנומסת ואדיבה בבניין, ואני מתרצה, "בתנאי שתאכלי הכול". היא מסבירה שאי אפשר, שהיא לא יכולה, ואני מבקשת מאחת המטפלות להאכיל אותה וממתינה בצד. בינתיים חולפות שעתיים ואני מושיבה אותה על הכורסה החומה והמהוהה, תכף יתחיל סבב החלפות החיתולים שלאחר הארוחה, לרוב המנכ"ל די רגוע לאחר שטרף חמש קציצות והעיף כמה צלחות של שכניו לשולחן, ורק דורית בשלה, עם ה"לאיכולהיותרלאיכולהיותר לאיכולה, קחו אותי מפה אמאאאאאאאאאאאא!", ואני מסבירה לאהובה מכל שלא צריך להיבהל. "נכון, היא לא מרגישה טוב", אומרת האהובה מכל ובעיניה תהומות של ערגה ותחנונים שאשאר עוד קצת. אבל אני צריכה לזוז. חייבת. לא יכולה להישאר ולו דקה אחת נוספת, מנשקת אותה על לחיה ומחניקה יפחת בכי. לפעמים היא מלווה אותי לדלת היציאה אבל לרוב מנופפת לשלום במתיקות מכורסתה, מנופפת ומחייכת, ומודיעה בגאווה לשרה, חברתה בעלת צמת השיבה הארוכה, "נכון שהיא יפה? נכון שהיא יפה נורא?" ואני ממשיכה לנופף לשלום גם כשהזמזם מזדמזם והדלת נפתחת כדי סדק והאח התורן מבקש שאזדרז, כי משה וחיים תכף יברחו החוצה.