ארכיון תגיות: רונית ליברמנש

נתן זך מת. נפטר. איננו עוד. / רונית ליברמנש

 
נתן זך הגשמי איננו עוד. שיריו הנפלאים לא יאוינו אלא יוסיפו להיקרא. להתנגן. ולא. אינני דוגלת בביטוי העממי אַחֲרֵי מוֹת קְדוֹשִׁים אֱמוֹר.
זך לא היה קדוש ולא התיימר להיות כזה. זך היה משורר חשוב ולשמחתי, זכיתי להתוודע אליו לפני עשרים וחמש שנים, מספר חודשים לפני רצח רבין. המפגש עם זך היה אקראי ובעיקר ממוזל. בימים ההם חיפשתי מו"ל לשירי, כ-40 במספר, והמשוררת ציפי שחרור, שהתא שלה בברכת גורדון היה סמוך לשלי – יעצה לי לפנות למריו ויינשטיין, הבעלים של 'תג' – הוצאה קטנה ואיכותית – שנפחה את נשמתה מתישהו בראשית המאה ה-21. שלחתי את כתב היד בדואר רשום וכעבור שבוע, מריו התקשר.
"נתן זך רוצה להדפיס את שיריך בקונטרס לשירה 'הנה'!! אמר בהתרגשות.
אז כהיום, הייתי מנותקת לחלוטין מהסצנות, מהמיזנסצנות ומשאר נרקיסי הביצה.
קונטרס? 'הנה'? על מה הארגנטינאי הזה מדבר??
"אבל אני רוצה ספר, לא קונטרס", השבתי. "ספר בכריכה קשה".
מריו נאנח, החל להסביר במה דברים אמורים ואני השתכנעתי.
סמוך למועד שבו ראה הקונטרס לשירה אור, מריו ואני עלינו לרגל לשולחנו הקבוע של זך ב"כסית" המנוחה. כעבור מספר שבועות, שירי ראו אור. ואז החלה מהומת אלוהים, בדיוק כפי שזך, שועל וותיק הבקיא בהלכות השלולית הספרותית, חזה.
רבים אהבו את שירי, אחרים (בעיקר גברים חובבי "אָלוּזיות", שחלקם מבכרים את בני מינם, ו'שירת הגוף' שלי עוררה בהם תגובות יצריות תמוהות), אהבו להשתלח בשירים ובעיקר בו. בזך. כל החשבונאות האנטי-לירית הזאת גרמה לי להיאטם, להשתבלל. והסערה חלפה, כדרכן של סערות. ללא ספק, זך פתח למעני את השער להכרה. לעניות דעתו, לא עשיתי די כדי "למנף"/להידחק/ לפרוץ. עניין של מבנה אישיות. ועם זאת, אני מאמינה שאפשר להסתדר גם ללא מינופים. בחרתי בשיר הבא שזך אהב במיוחד. "חיים (כמעט) יפים" מתוך הקובץ 'הנה 6' (1995) בעריכתו של נתן זך.

חיים (כמעט) יפים, הנה 6

הוּא נוֹתַר אוֹפְּטִימִי לְלֹא תַּקָּנָה
עַד הַזְּרִיקָה,
מִסְתַּפֵּק בְּפִּירֶה וּגְבִינָה רַכָּה שֶׁל זְקֵנִים
לוֹעֵס בְּאִטִּיּוּת, לֹא לְהַכְאִיב לַחֲנִיכַיִם הַדְּלוּקִים,
מְחַיֵּךְ וּמְכַשְׁכֵּשׁ בְּשִׂמְחָה בִּזְנָבוֹ
מְנַסֶּה לָרוּץ כְּמִדַּת יְכָלְתּוֹ,
נוֹבֵחַ לְלֹא אַבְחָנָה מִבַּעַד לַתְּבַלּוּל שֶׁכִּסָּה אֶת
עֵינֵי הַחֲרוּזִים שֶׁהוּעֲמוּ,
מַשְׁתִּין בִּישִׁיבָה, כְּמוֹ נְקֵבָה אַחֲרֵי הַמְלָטָה,
מַרְכִּין רֹאשׁ בְּבוּשָׁה כְּשֶׁהַקִּלּוּחַ בָּרַח לְלֹא שְׁלִיטָה,
מָכוּר לַסְּטֶרוֹאִידִים הַמְּיֻבָּאִים שֶׁהֵקֵלּוּ מְעַט עַל הַשִּׁגָּרוֹן
עַד שֶׁהֶתְקֵפֵי הָעֲוִית תָּכְפוּ לְסִיּוּט קוֹלָנִי.
הַוֵּטֵרִינָר סֵרֵב לְהַחֲלִיט בִּמְקוֹמִי
וַאֲנִי סֵרַבְתִּי לִגְמֹר בִּמְקוֹמוֹ
הוֹפֶכֶת לְ כַּלְבַּת נְחִיָּה סִעוּדִית כּוֹרַעַת עַל אַרְבַּע,
אוֹסֶפֶת בִּמְיֻמָּנוּת שְׁלוּלִיּוֹת שֶׁתֶן בַּמַּטְלִית,
מְלַטֶּפֶת אֶת הַכְּרָעַיִם הַדַּקִּיקוֹת, הַפְּרִיכוֹת,
לוֹקַחַת אוֹתוֹ עַל הַיָּדַיִם לָעֲבוֹדָה וּבַחֲזָרָה
מַזִּיעָה, זְהִירָה בַּנְּשִׂיאָה
וּבְכָל זֹאת נוֹצַר לַחַץ קַל עַל הָרֶגֶל הַפְּגוּעָה,
הוּא שׁוֹתֵק, מְהַדֵּק אֶת אֲחִיזָתוֹ
וַאֲנִי מַסְבִּירָהּ לוֹ שֶׁעַכְשָׁו קָשֶׁה לִנְשֹׁם כִּי לַח
וְתֵכֶף יוּלִי יַעֲבֹר.
בָּעֶשְׂרִים וְשִׁבְעָה בְּיוּלִי, יוֹמוֹ הָאַחֲרוֹן,
סֵרֵב לֶאֱכֹל וְלִשְׁתּוֹת. הָרֹאשׁ הַלָּבָן טֻלְטַל בָּעֲוִית
הִכְנִיסוּ אוֹתָנוּ בְּכֹחַ לַמְּכוֹנִית
הַגּוּף הַקָּטָן נָשַׁם וּכְבָר לֹא הֵגִיב
הָרוֹפֵא הַמְּיֻמָּן שָׁאַל מָה לַעֲשׂוֹת בַּגּוּפָה
וְהוֹצִיא אוֹתִי לַחֲדַר-הַהַמְתָּנָה
17 שְׁנוֹת כֶּלֶב מֵאָה וְשִׁבְעִים שְׁקָלִים דְּמֵי-קְבוּרָה,
קִבַּלְתִּי חֶשְׁבּוֹנִית וְאֶת דִּבַּרְתּו שֶׁל הָעוֹזֵר הַצָּעִיר
שֶׁהַמִּשְׁפָּחָה שֶׁלִּי נִקְבְּרָה
וְהַגּוּפָה לֹא הֻשְׁלְכָה.

המזווה של בטי / רונית ליברמנש

 

לזכרה של בטי סטרולוביץ-רוזנבלט

בשכונה שגדלתי בה הסבירה לנו האנטי-תזה למחנכת שהתעמרה באחותי הצעירה, שהיהודים הלכו כצאן ל – . בשיעורי הטבע לקחה אותנו האנטי-תזה לסיור באחו. כלומר לשדה הסמוך לבית הספר שבינתיים נהרס כליל והפך לישיבה – איך לא – שדה עתיר סביונים ועשבים מגרדים וכר פורה לחולמנות המתמדת שלי, שדה ששכן בראש גבעה. ליתר דיוק, גבעונת בשולי השכונה. הו, שכונה פסטורלית, מהמהמים כולם. הו, שכונת ילדותי הזכורה לרע, על בני כיתתי הסתמיים לוכסן תפלצתיים, שם חונכנו על האתוס שרווח עד שנות השבעים בשוליה הצפון מרכזיים של העיר שהתאוותה להיות כרך – "עברי-דבר-עברית". ושלא תעז לדבר רומנית. וכילדה ציונית טובה זמנית, רק זמנית, הפנמתי היטב את הלקח.
בטי סטרולוביץ, סבתי מצד אמי, נולדה בראשית המאה העשרים. בילדותי לא הזיז לי איך נראה עולמה המוגן לכאורה בימי קדם. כלומר, ילדותה ונעוריה. כיום אני תוהה מדי פעם איך הרגישה בטי, בתם הבכורה של חזן ומוהל ורעייתו, שהתגוררו עם שבעת ילדיהם בבית מידות בטבורה של בוקרשט. האם זכתה ללמוד בתיכון או שהפריבילגיה הזו היתה שמורה רק לאחיה, הידוע בכינויו "דוד יוסף", הדוס היחיד במשפחה גם לאחר העלייה לישראל, שנשלח לאוניברסיטת היידלברג שבגרמניה ושב משם מצויד בתואר ד"ר לפילוסופיה. הסבתא היחידה שהכרתי (משפחתו של אבי נספתה באושוויץ) היתה רזה, לבנת שיער ותכולת עיניים, נמוכה מאוד, בשלנית טובה ומעשנת כבדה. ומרירה. תועפות של מרירות. מלחמת העולם השנייה עברה על בטי, בעלה לאון ואמי, באופן משביע רצון. מלך רומניה הגן על יהודי בוקרשט כאשר מבחינתם, התרגשה עליהם פורענות רק לאחר ה"שחרור", הידוע מבחינתם בתואר הכיבוש הרוסי. סבי, לאון, שהיה הבעלים של שני בתי חרושת למליחים, נשלח למחנות עבודה ואשתו ובתו נאלצו לארוז בחופזה את מטלטליהן ולעלות לישראל.
אמי הכבירה מילים על הילדות הקסומה שידעה כבת יחידה בבית מדות, במרחק הליכה מביתם של סבה וסבתה. "היה לנו מרתף ענק. אמא כבשה חמוצים בקיץ והכינה קונפיטורות". חבושים ותותי יער ודובדבנים. כחובבת דברי מתיקה, ניסיתי לדמיין איך מרגיש מרתף. גרנו בשכונה חדשה יחסית בבתי דירות בני שלוש קומות עם עצי פרי בחצר. בחמסינים האינסופיים השתדלתי כמיטב יכולתי לשוות לנגד עיניי שלגים. ומרתפים קרירים, ששימשו את בטי לאחסון דברי מזון, משום שבמהלך מלחמת העולם השנייה לא היה מקרר. ואת המילה "מזווה". ואת טעמה של השמנת הסמיכה והעשירה שהוגשה עם דובדבנים. אמי המעשית, שהושלכה לכאן כנגד רצונה, עלתה ארצה ובתוך שבוע השתלבה בעבודה כאחות מוסמכת בבית החולים התל אביבי "הדסה בלפור", נהגה לגחך לנוכח שאלותיי. "פה? פה אין כלום. אין פרות יער ואין יערות ואין נחלים. ואין חופשות סקי בהרים. והאופרה לא בחינם. גם לא קונצרטים. רק חולות וחום ובגדים מכוערים ".
אהבתי אותה מאוד. את אמי. ינקתי את התלישות האינהרנטית שלי ממנה. גם בשנות המרד הגדול היא שימשה כמודל מופתי. יפה ובהירה, אופטימית ואוהבת. היטיבה להתלבש ולהיתכשט ושלטה בשש שפות. את בטי, אמה, לא חיבבתי. עיניה התכולות אמדו אותי בביקורתיות והשתדלתי לחמוק כמיטב יכולתי מהשליחויות השנואות למכולת, לקניית סיגריות רויאל המצחינות שעישנה והעיתון ברומנית. בטי ניסתה לחבל גם בנטיותיי האתלטיות. בגיל שבע פיתחתי תחביב מלבב – שהייה של עשרים דקות באוויר מבלי לגעת בקרקע. דילגתי מהשידה לארון הבגדים בחדר השינה של הורי ומשם לנברשת. ובטי? מלמלה וספקה את כפותיה.
האישה הבוגרת שהפכתי להיות מבינה ללבה של מי שידעה פרדות וגירושין והגירה בעל כורחה. אישה שהגיעה לארץ מדון לוהטת כשעד יומה האחרון, לא שלטה כהלכה בשפתה. אישה שפגשה כאן את בעלה השני שנשא אותה על כפיים – אני התעלמתי ממנו כמיטב יכולתי – והתאלמנה ממנו כעבור מספר שנים. הבוגרת שהפכתי להיות מטפחת כיום, בעל כורחה, את המורשת היחידה שנותרה מהמשפחה ההיא. ג', בת דודתה של אמי, רווקה בת שבעים וחמש שמתגוררת כיום מולנו. אישה חריפת לשון שנוטה למצבי רוח ובעלת טעם מזעזע במוזיקה ובקולנוע שעל פי רוב, התנהגותה בלתי נסבלת. מפעם לפעם אני נושאת את הצלב הזה בהשלמה. לאו דווקא כמחוות פיוס ריקה אלא משום שהנוסטלגיה מתעתעת ומאפשרת לי לנסות לאחות את שברירי הפאזל העצוב הזה, של משפחה מפוארת שנפוצה לכל רוח.

איגרת מאוחרת / רונית ליברמנש


 
"מה להביא לך"? שאלה האם בשמלת החמניות ההריונית הענקית שנייה לפני שפונתה לבית החולים. "אח או אחות?"
"כלב". השיבה בת השש.
והאם נפגעה.
ובתום כמה ימים הופיעה החבילה האדומה והמצווחת ששוכנה בחדרי. האגדה מספרת שנהגתי לתחוב אצבעות לעיניה, בעודי ממתיקה, "את ישנה? נו תשני כבר". ובתמונה המשפחתית אני חמצמצה כלימונינים הכבושים של איימי מ"נשים קטנות". בגלל הצווחות של החבילה שבמועד הצילום בגרה מעט? או שסתם לא התחשק לי להצטלם.
אהבתי אותה. אוהבת אותה. את ההריונית לשעבר שכל ימיי אפשרה לי ללכת בדרכי. אותו פחות. השותק והביקורתי שנשא על כתפיו את צער העולם למרות שברח מ"שם" בנעוריו. גנב גבולות וחבר לנערים ולנערות מתנועת הנוער שלחמו בנאצים באמצעות נחישות אינסופית וחוצפה תהומית עד שלבסוף הגיעו לנמל קונסטנצה שברומניה ומשם הפליגו לישראל.
ובבית הספר לימדו אותי שהלכת, אתה ובני המשפחה שלך, כצאן לטבח. האישה הבוגרת שגדלה מבקשת שתסלח לה. ידעת שאהבתי נתונה לה. לרעייתך. גם כשמסרת לי בגאווה עותק של הספר 'הדרך האחרת', הסתפקתי ברפרוף. רק לאחר מותך קראתי שוב ושוב והשתאיתי.
והייתי רוצה ללטף את הילדה שהייתי פעם ולהבטיח לה שיהיה בסדר. חרף המורות הערלות, ניצולות השואה האטומות, ה"מחנכת" מכיתה ה' שהשפילה אותי ואת חברתי כשגילינו מנהרת צמחים בהפסקה ואיחרנו לשוב לכיתה מפני שפסענו בשבילי הדמיון. והמורה החרמן לסוציולוגיה בכיתה י' שזרק אותי מהכיתה, והמנהל שדרש שאביא את אבא. ואני התרסתי בעודי משרבבת במתכוון את נעלי האספדריל הקרועות מבעד למושבי – "לא. אמא תבוא. לא אבא". כל הלקט המבאיש הזה שהפך את המוסדות הלא חינוכיים שפקדתי בעל כורחי לסבל מתמשך.
כי יהיה בסדר ויום יבוא ואקבל מלגה לדוקטורט. זכית לשמוע את הבשורה אבל לא זכית להיות נוכח בטקס. יהיה בסדר (יחסי) כי הילדה עתידה להפוך למשוררת וסופרת בשעה שאתם – בני המחזור הדהויים שלי מבית הספר היסודי בר כוכבא – שעל חורבותיו קמה ישיבה – אתם מה? רואה חשבון אחד וכמה עורכי דין? יהיה בסדר (יחסי) למרות שמעולם לא פסעתי בתלמים החרושים שייחלתם שאפסע לאורכם. משוררות אינן בהכרח שמחות ולא ניחנתי באופטימיות הפוליאנית האינהרנטית שלך, אמא. ובכל זאת ואף על פי כן, נדמה לי שאשרוד.
או שלא.

לאי־תפארת / רונית ליברמנש

 
הִתְפָּרְקוּת
מַפֹּלֶת נְפִילָה
קְרִיסָה הִתְמוֹטְטוּת
תֶּמֶט –
שֶׁל הַסּוֹצְיָאלִי
שֶׁל הַדֶּמוֹקְרָטִי
שֶׁל צֶלֶם הָאֱנוֹשׁ
תֶּמֶט הָרֵאוֹת
הַסּוֹפָנִי
בְּהִתְרוֹקְנָן לְאִטָּן מֵחַמְצָן
מֻדְלָקוֹת בְּדַלֶּקֶת דּוּ־צְדָדִית
שֶׁל דָּרֵי וְדָרוֹת הַבָּתִּים הַלֹּא
מוּגָנִים
שֶׁנָּמַקּוּ בְּגַפָּם בְּחַדְרֵיהֶם
הַמּוּגָפִים
מִפְּאַת הַמַּגֵּפָה –
מִפְּאַת הַחֶבְרָה המפררת
הַנִּכְתֶּשֶׁת הַמְעוּכָה
הָאֲטוּמָה הֶעָרְלָה
("הֵם בְּנֵי שְׁמוֹנִים אוֹ תִּשְׁעִים שֶׁיָּמוּתוּ כְּבָר/
עַל הַזַּיִן שֶׁלִּי קוֹרוֹנָה –
מָה אִתִּי? אֲנִי אֲנִי אֲנִי צָעִיר וּמֻבְטָל שֶׁיֵּחָנְקוּ
כְּבָר אֲנִי רָץ כָּעֵת וְרוֹקֵק עַל הַמִּדְרָכוֹת כִּי בָּא
לִי – שֶׁיָּמוּתוּ כְּבָר") –
סָחוּ כּוֹתְבִים בַּמֶּדְיָה הָאַ־חֶבְרָתִית,
תֶּמֶט הַהִזְדַּהוּת שֶׁל הוֹרִים עִם מוֹרוֹתֵיהֶם
שֶׁל צֶאֱצָאֵיהֶם
תֶּמֶט הַסּוֹלִידָרִיּוּת הַחֶבְרָתִית
הָאֶמְפַּתְיָה
הָעַרְבוּת הַהֲדָדִית –

”וַיַּשְׁקֵף עַל פְּנֵי סְדֹם וַעֲמֹרָה וְעַל כָּל פְּנֵי אֶרֶץ הַכִּכָּר וַיַּרְא וְהִנֵּה עָלָה קִיטֹר הָאָרֶץ כְּקִיטֹר הַכִּבְשָׁן“
(בראשית י"ט/כ"ח)

ניקוד: יאיר בן־חור

בוקי סריקי / רונית ליברמנש

 
לוּסִי מַבְלִיחָה
לְהֶרֶף בְּאִבְחַת בָּרָק
מְנֻצְנָץ בִּרְקִיעַ
הַיַּהֲלוֹמִים –
מְדַמְיֶנֶת
שַׁיִט בְּסִירָה בְּנָהָר עֲצֵי
מַנְדָּרִינָה וּשְׁמֵי
מַרְמֵלָדָה
אֲנִי
מַשְׁחִיתָה אֶת זְמַנִּי
לָרִיק –
הַבְלֵי
הַבּוּק נְטוּל הַפָּנִים
בּוּקֵי סְרִיקֵי פֵיס –
כּוֹזֵב
עֵינֵי הַקְּלַיְדּוֹסְקוֹפּ
שֶׁל לוּסִי אודוֹנֶל
כָּבוּ
הֶבֶל
הֲבָלִים
הַכֹּל –

צַדֶּקֶת החתולים / רונית ליברמנש

 
כְּשֶׁסָּבָתִי, צַדֶּקֶת הַחֲתוּלִים –
מֵתָה
בְּרָמַת גַּן בִּשְׁנוֹת
הַשְּׁמוֹנִים לְאַחַר
שֶׁלֹּא טָרְחוּ
לְהַחְיוֹתָהּ
כְּהִלְכָתָהּ בְּטִפּוּל
נִמְרָץ־תֵּל־הַשּׁוֹמֵר
וּלְבַסּוֹף נִקְבְּרָה
בְּחוֹלוֹן, אַחֶיהָ
הַיָּחִיד שֶׁנּוֹתָר
דּוֹס
 
אֲבָל בַּסְּבִיבָה
טָעַן בְּלַהַט לִמְרַאֲשׁוֹת
קִבְרָהּ הַתָּחוּחַ: "הַמִּתְנַחֲלִים
הֵם הַחֲלוּצִים הַחֲדָשִׁים" –
וַאֲנִי הִתְפַּלַּצְתִּי וְהִתְחַלְתִּי
לְהָשִׁיב נֶאֱלֶצֶת
לִסְתֹּם מִפְּאַת
בְּכִי הַתַּמְרוּרִים שֶׁל אִמִּי
וְלֹא מֵחֲמַת כְּבוֹדוֹ שֶׁל
הַהוּמָנִיסְט הַדָּגוּל,
גַּאֲוַת הַמִּשְׁפָּחָה, בַּעַל
תֹּאַר ד"ר מֵאוּנִיבֶרְסִיטַת
הַיְדֶלְבֶּרְג הַמַעֲטִירָה אֵי־
שָׁם בֵּין
שְׁתֵּי
מִלְחֲמוֹת
הָעוֹלָם.

ניקוד: יאיר בן־חור

בית נרקיסים, "דיור מוגן" / רונית ליברמנש

"קֹדֶם כֹּל צָרִיךְ לֶאֱכֹל",
רוֹעֵם יֶבְגֶנִי הַמַּצִּיל בְּשֶׁבַע שְׁלוֹשִׁים
וְאַחַת לִפְנוֹת בֹּקֶר, פּוֹעֵר לִרְוָחָה אֶת
מִכְסֵי שְׁנֵי מְכָלֵי הַפְּלַסְטִיק הַגְּדוּשִׁים
שֶׁמֻּצָּבִים עַל שֻׁלְחַן הַפוּרְנִיר מוּל
הַבְּרֵכָה וְנוֹעֵץ מַזְלֵג מִפְּלַסְטִיק
בְּזַנְבוֹתֵיהֶם הַקְּרוּשִׁים שֶׁל
הַשְּׁפְּרוֹטִים. וּבְדִיּוּק כְּשֶׁגֶּנְיָה צָפָה
לְרֹחַב הַבְּרֵכָה בִּשְׂחִיַּת חָזֶה עַקְמוּמִית
וּמְנִידָה בְּרֹאשָׁהּ תַּחַת כִּפַּת הַגּוּמִי הָאֲדֻמָּה,
הַדְּהוּיָה, יֶבְגֶנִי מֵסֵב מַבָּט תָּכֹל וּמַכְרִיז:
"קָאשָׁה זֶה בָּרִיא!
רוֹצָה?"

ניקוד: יאיר בן־חור

פרו ורבו / רונית ליברמנש

נְחִילֵי עֲגָלוֹת
(עוֹלָלִים וְיוֹנְקִים)
נְחוּשׁוֹת
גּוֹדְשׁוֹת אֶת מִדְרְכוֹת
וּשְׁבִילֵי הָאוֹפַנַּיִם שֶׁל
הַצָּפוֹן
הַיָּשָׁן
בְּהָעִידָן בְּעִקָּר עַל
הַפְנָמַת
הַצַּו הַקָּטֶגוֹרִי
הַיִּשְׂרְאֵלִי
הָעֶלְיוֹן
שֶׁל קִדּוּשׁ
הַיְלוּדָה.

ניקוד: יאיר בן־חור

כיפת הזכוכית / רונית ליברמנש

הוֹלֶכֶת וְשֶׁבָּהּ לְסֵירוּגִין בְּמַחְזוֹרִיּוּת אַקְרָאִית אֶל
הַבּוּדְקֶה הַמֶּטָפוֹרִי אַ־לָה לְאוֹנִיד פֵּקְרוֹבְסְקִי
(שֶׁזָּכָה לְעֵרֶךְ בַּוִּיקִיפֶּדְיָה הַפְּרוֹבִינְצְיָלִית הַמֻּטָּה
הוֹ הוֹ, כֹּה מֻטָּה)
מַבָּטִי שֶׁלּוּחַ לְפָנִים, אֶל מֵימֵי הַבְּרֵכָה הַחַמִּים
מִדַּי שֶׁמֵּעֵבֶר
לְקִיר הַזְּכוּכִית שֶׁחוֹצֵץ בֵין
הֲלִיכוֹנֵי חֲדַר
הַכֹּשֶׁר שֶׁאֲנִי מֻפְקֶדֶת
עָלָיו, לְהַלָּן "דִּיּוּר מוּגָן",
מֻקֶּפֶת בְּתָאֵי מֹחַ בִּשְׁלַבֵּי הִתְרוֹקְנוּת
מְגֻוָּנִים,
"עֲגָלוֹת",
מַקְּלוֹת הֲלִיכָה,
חוֹצֶבֶת אֶת מִלּוֹתַי הַלֹּא
יָמְרָנִיּוֹת, הוֹ הוֹ כֹּה
לֹא
יֻמְרָנִיּוֹת
סָפֵק אוֹהֶדֶת סָפֵק
חוֹמֶלֶת עַל דָּרֵי הַמָּקוֹם הַחוֹסִים בְּצִלָּהּ
שֶׁל כִּפָּה סָפֵק
מְגוֹנֶנֶת
סָפֵק
מַצְמִיתָה

ניקוד: יאיר בן־חור

דבר העורכת / רונית ליברמנש ורדי

המשורר כמוֹכִיחַ בַּשַּׁעַר?

 
"תפקידו של הסופר הוא לומר דברים לא נוחים. למה שסופר יעצב את עצמו לכדי מוצר?"
תהה ג'ונתן פראנזן, שתויג כסופר בורגני-לבן ופריבילגי. בתור שכזה, השתדלה הכתבת של ניו יורק טיימס מגזין להגחיך אותו כמידת יכולתה. ניחא. אותי (צלחתי בהנאה שניים מהרומנים שלו), עניינה בעיקר הפסקה הבאה:
"אף פעם לא הייתי חובב גדול של חברה שבנויה בעיקר על תרבות הצריכה, אבל השלמתי עם זה", טען פראנזן בראיון שפורסם במוסף הארץ לפני שבועיים (תרגמה, מרב שמבן):
. "אבל כשהגישה הפכה להיות שכל אחד גם צריך גם להיות מוצר שמוכרים אותו, וה'לייק' הפך לערך עליון, זה נראה מדאיג מאוד ברמה האישית, כבן אדם. אם אתה במצב של פחד תמידי מלאבד את נתח השוק שלך כאדם, זה פשוט הלך המחשבה הלא נכון להסתובב איתו בעולם". הכוונה היא שאם מטרתך היא לקבל לייקים וציטוטים בטוויטר, אז אולי אתה מעצב את עצמך לכדי אותו אדם שאתה חושב שיקבל את הדברים האלה, בין שאותו אדם דומה למי שאתה באמת ובין שלא. תפקידו של הסופר הוא לומר דברים לא נוחים. למה שסופר יעצב את עצמו לכדי מוצר?"
שאלה טובה. כי בפייסבוק, רוב הסופרים והמשוררים משווקים את מרכולתם בעיקר באמצעות מתק שפתיים והתארגנויות קליקאיות כאלה ואחרות.
"לשירה יש הצע כמוצר שצובר חשיבות, כשעמום שיש לו יוקרה. בקלות היא מוצאת דרך להתחנף לקהל הצמא למכובדות", טען המשורר והמתרגם אהרון שבתאי (הארץ/ספרים/04.10.07).
אינני מיתממת או מתחסדת. במציאות הישראלית ההייפר קפיטליסטית, שבה הכול מיתרגם לתוויות מחיר – החל בדירות וכלה בבעלי חיים (למשל, כלבים מגזע פומרניאן, שמשום מה הפכו למחזיק המפתחות החי של כל פקאצה שמכבדת את עצמה), לייקים שווי ערך להכרה. והכרה מיתרגמת לכך וכך קוראים שמתעתדים, אולי, לקנות את ספר השירה. ובאשר לפרסונה הלירית שלי, מעולם לא טרחתי להחניף לאיש. לא פקדתי בתי קפה או מרזח כדי להתחכך במפריסי הפרסים ומכתירי התגליות החדשות; ובדיוק כפי שמעולם לא השתלבתי בעבודה ב"ארגון סולידי" למשך שנים על גבי שנים, כך גם לא ניסיתי להתיישר לפי קו מסוים. למה? בגלל טבע האישה שלי ובעיקר משום שאני מנסה לדבוק ביושרה, ויהי מה.
באשר לפעילות הלירית שלי, האתר המקוון "ליריקה" – (שאני עורכת לצד חברתי, הרוח החיה והיוזמת, ענת קוריאל), נקי משיקולי פרסום זרים. השירים שמתפרסמים באתר הם שירים שנגעו בנו ואנו מתעלות על שיקולים כיתתיים או ברנז'איים זרים. כיוצרת שפרסמה את קובץ שיריה הראשון ("הנה" בעריכת נתן זך ) ב-1995, בחרתי לכנות את הבלוג שלי ב'רשימות' בשם התואר "פועלת מילולית" –בחירה שמשקפת את הדואליות של גוף מפרנס, פועל (מטפלת באמצעות ספורט ותנועה בפסיכיאטריה או בגריאטריה) לצד הורבאליות שכרוכה בתהליך היצירה ומובן שהזהות שלי היא גם ממוקפת, בלומר, מצטמצמת לעיתים למקף הזעיר שמפריד בין לבין. מקף ששממצב אותי בעמדה מתבוננת, שממנה אני משקיפה בהשתאות ובעצב מסוים על מפריסי הפרסים הליריים למיניהם ובעיקר על התובעים לעצמם פרסים.