ארכיון תגיות: רונית ליברמנש ורדי

HOMELAND / רונית ליברמנש ורדי

 

מאי 2020. יומן מגפה

והחורף התארך ופלש לאביב. והאנקדוטה הראשונית בדבר ספינת הקורונה שעגנה מול חופי יפן הפכה בתוך חודשיים למגפה. ולאחר מכן הרחבה ההומה תחת חלוננו התרוקנה. ולאחר מכן חודשיים וחצי של מגבלות תנועה במרחב. המשכנו לנוע ברחובות הריקים. לוחמה אורבנית. ותוך כדי כך התחלתי לתרגל צ'י גונג והמשכתי לתרגל יוגה והפנמתי את הסגר. והסגר נעשה פנימי. חלקיקי קורונות אנושיים נטולי מסכות פנים מסכנים אותי כעת. הרחבה מתחת לחלון המוגף שוב מצחינה מריחות ורעשים וקולות רמים מדי.
החוץ נעשה פנים והפנים חוץ. ובקרוב תיפתח הבריכה לרווחה ובשלב כזה או אחר אחזור לשם.
ובינתיים המיזנתרופיה נעשתה לגיטימית ואני מתענגת על כך עד מאוד.
וגם על ארבעת ספרי הספרייה שהצלחתי לשאול בשבוע שעבר (מתוכם שניים נוספים של טאנה פרנץ').
רף הסובלנות שלי לחנופה ולכתיבה יומרנית וחנפה, התאייד.
ברביעי שעבר ביקשתי שיגזזו לי פוני נזיר קצרצר.
והתפללתי לשלומה של היקרה מכל.
והמגפה תסתיים או שלא, תתחדש או שלא.
ומתישהו נעבור הלאה מכאן.
כי עיר הולדתנו האהובה לשעבר היתה ואיננה עוד. עיכלה אותנו בנסותה לדרסנו השכם והערב, בפערה בורות אינספור ורכבות ומדרכות – גורסת
גורסת
גורסת –
עד שפלטה. הלאה, הלאה מכאן. תְּחוּמִים בעל כורחנו במה שכינינו פעם "מולדת", זו עם שלמת הבטון והמלט, הרבה יותר מדי מלט – הלאה אל מחוזות השקט השפויים יחסית.
*

"זיכרונות ילדות המקורי" מהגיהינום / רונית ליברמנש ורדי

 
מי זוכר את המורה ביילה-שטיק-נביילה? מי זוכר את החצר בישמעאל סמטת אחשדרפן? זוכרים, ילדים קשישים? נכון שפעם, לפני עידן המזגן בכל בית, היה נורא ואיום? לא, לא נכון. העיקר ש"אני רושם כמה כיף היה ואיך הסתפקנו במועט והנה תראו איך אני רושם ואת רושמת וכולנו". כולנו מה?
מי-מי-מי-זוכר. מי. מי העומד מאחורי ולפני. ולמה. ובעיקר, מי איננו זוכר. ברשותכם, אצלול לרגע קט לזרם התודעה הא-לינארי. או כפי שמנהל המחלקה היקר שעבדתי בה נהג לומר בישיבות הצוות השבועיות, "רבותי!! נא להפסיק מיד את הרפיון האסוציאטיבי". וכל הגברות (רובנו לא היינו "רבותי") שהעזו לפתח דיון שלא היה רלוונטי לטעמו, השפילו מבט.
ובכן, אפליג לי אל ים הזיכרונות העכורים. זמן מה לפני שנסגרה בראשית שנות האלפיים לזמן ממושך ברכת המים המלוחים והקפואים, שיש המייחסים לה סגולות ריפוי וטהרה – התמקמתי לאחר הג'קוזי והטבילה ההכרחית במי הרותחין על כיסא נוח סמוך לווטרינר לשעבר, בעיקר כדי לשנורר ממנו סיגריה.
גדלתי בשכונה שבה התגורר. ליתר דיוק, הוא ובני משפחתו גרו בדו-משפחתיים, שהפכו בעשורים האחרונים לווילות מפוארות, ואנחנו בשיכון שממול. מעמד בינוני מהוגן של הימים ההם; מורים, אחיות, מנהלי בתי ספר ועובדי הסתדרות למכביר. עורכי הדין הספורים וקומץ הרופאים, גרו רובם ככולם בדו-משפחתיים שנשקו לבית הספר לאחיות. מכל מקום, כששאלתי את הווטרינר שעקר בינתיים מהשכונה הישנה מה שלום הבנים שלו, עיניו הצטעפו והוא ציין שהם אהבו מאוד את בית הספר היסודי השכונתי ובכלל, כמה טוב היה לגדול שם, בסביבה הירוקה ההיא. ציינתי ביובשנות חמצמצה שאני ממש לא נהניתי. שהזיכרונות הכי רעילים שלי הם מהשכונה ובעיקר מבני הכיתה לשעבר ומהמורות, והוא הביט בי בעיניו הכהות והנבונות כמתקשה להאמין.
מה היה כל כך נורא? דליה רביקוביץ ז.צ.ל היתה מבינה ללבי. עד גיל עשר התענגתי למדי. טיפסתי על עצים והרבצתי לילדים נמוכים ממני והתאמנתי בלהיות טום בוי. כיף חיים. המורות, לעומת זאת, היו דמויות פדגוגיות מסיפורי האחים גרים. אחת מהן, שבקבוצה הא-חברתית שאני פוקדת כצל כהה קרויה משום מה "מחנכת מופלאה", נהגה להשוות בין ילדי המשפחה השונים שאיתרע מזלם ל"התחנך" אצלה. "א-ה-ו-ד! לא ייאמן שאתה ודובי אחים. הוא כל כך חכם ואתה? חלש בחשבון ודי סתום". זו היתה רוח הדברים. המורות היו פלמ"חניקיות לשעבר או ניצולות שואה שהפדגוגיה מהן והלאה. בקצה הרחוב הפסטורלי התגורר ניצול שואה נכה שארב לילדות שעשו את דרכן לבית הספר, ניצב במרפסת בקומה השנייה והחל מצווח גסויות עולבות כשהוא מעורטל למחצה.
כדרכם של משוררים, סטיתי למה שאנליטיקאים מסוימים מכנים "רפיון אסוציאטיבי". ובכן, ילדים וילדות קשישונים. כשאתם כותבים "מי זוכר את?" אתם כותבים על. לא כותבים את. מפלטרים את המציאות. את התמה הכוזבת שלפיה הילדות קסומה תמיד. מאיינים את החַבּוּרוֹת שאנו נושאים. החבורות הפיזיות הגלידו לפני שנות דור. הפנימיות, לא תמיד.
 

יד ושם / רונית ליברמנש ורדי

(אנטי נטליזם Anti natalism)

בְּתֹם שָׁעָה וַחֲמִשִּׁים וְאַרְבַּע
דַּקּוֹת, אַרְבַּע דַּקּוֹת קֹדֶם שֶׁהַסִּיּוּר הַמְתֻזְמָן
הִגִּיעַ
לְקִצּוֹ,
תָּלַשְׁתִּי
אֶת הָאָזְנִיָּה מֵאֲפַרְכַּסְתִּי הַמַּאֲדִימָה וְהֵמַרְתִּי
אֶת
הַפַלְסֶטוֹ שֶל הַמַּדְרִיכָה
מִינָה בָּאַלְט הַנָּבוֹן
שֶׁל הָעֵדָה הַמְתֹעֶדֶת שׁוֹשַׁנָּה, שֶׁהַישִׁירָה
מַבָּט
מִמֵּיצַג הַוִּידֶאוֹ:
"(….) אָז עָשִׂיתִי כָּכָה עַל הַבֶּטֶן – הֶחְלִיקָה שׁוֹשַׁנָּה
עַל בִּטְנָהּ בִּתְנוּעוֹת
מַעְגָּלִיּוֹת – כָּכָה, בְּמַגְהֵץ
כְּדֵי
לְהַפִּיל".
**
(נטליזם natalism)
"פֵּחְחח… אֵין דָּבָר כָּזֶה
לֹא לִרְצוֹת יְלָדִים.
זֶה סְתָם פְּחָדִים";
כֹּה אָמְרָה הֶחָמוֹת.

ניקוד: יאיר בן־חור

אַתְּ. מוזיקה / רונית ליברמנש ורדי

 
כרמן מירנדה וביזה כרמינה בוראנה ואורף והחמישית והתשיעית והפסטורלית ויוהן סבסטיאן וצ'ייקובסקי, בכית כשהקשבנו לסימפוניה מספר 6, ושומן – את. את מוזיקה את הנבטת וטיפחת באהבה לא בכפייה מעולם לא בכפייה, חנכת אותי סופגת את עלבון הצחקוקים הילדיים כשלקחת אותנו לאופרה הישראלית הנושנה ברחוב הירקון, בגיל תשע המלודרמה היתה פומפוזית מדי למי שצמחו בישראלינה המיוזעת, הכתריאליבקית הזו, ברחוב דפנה בואכה שיכון הקצינים והמורה לזמרה על אקורדיונה שצייתה לתכתיבי השירים הרוסיים המתורגמים –
 
והמשכת לפקוח את אוזניי שוב ושוב לפלאות הרחוקות כל כך משלמת הבטון והמלט ואהבת המולדת שהתקשיתי להבין. מספרת בהתרגשות על בניין האופרה ההדור בבוקרשט והקונצרטיים החינמיים שהלכת אליהם בלוויית אביך ההדור. ואני הקשבתי והבנתי שאין לך מולדת. שאת גולה בעל כורחך (כמוני. גולה פנימית מתמדת) על שלמותיך היפהפיות שענדת לקראת הקונצרט כי כל שנותר הוא המושב בסדרה השנייה גוש ג', קיץ וחורף, מבלי להשתעל בהפסקות, הדבקות במושב הזה ומשקפות האופרה השחורות, שלך ושלו, שאני שומרת עליהן בקפידה. והאופרות שריגשו אותך עד דמעות מדמיעות אותי כעת.
 
את. מוזיקה. המוזיקה שלי.
 

הקבר האבוד / רונית ליברמנש ורדי

 
בחמישי שעבר ביקרנו את אבא. בית עלמין ירקון. גוש חלקה גוש חלקה. גוש. חלקה. לא בכוכונים ולא ברבי הקומות – גוש 13 חלקה 5 א', כך נכתב בכתב ידו של פקיד עבדקן מהחברה קדישא לפני כך וכך שנים, בבוקר שרבי לוהט לאחר שהקפנו את הגושים והחלקות במשך שלושים דקות עד שנואשנו ונכנסנו למשרדי החברה קדישא ושאלנו איך זה יתכן ומדוע נעלם קברו של אבי ז"ל, שנפטר בדיוק לפני עשור וחודשיים.

בתום הביקור ההוא צילמנו את הפתקה שנשמרה היטב במגרה, תיאמנו מועד עם י' ונסענו. היה חם. תמיד חם שם, בירקון. גם בנובמבר וגם בדצמבר. אלא אם כן יורד מבול. גושי בטון חדשים וכעורים היתמרו סביב. רבי הקומות החדשים – בינוי ללא פינוי פינת רכבת השאול בסמטת שער האין חסד ואין רחמים.

י' הנהג ניווט במיומנות לגוש 13 חלקה 6. ואחר כך חמש. חמש א'? יוק. וכך סובבנו את גושי הבטון בעיגולים, ב-12 בצהריים לא היו לוויות רק קומץ אבלים שהניחו זרים, הרחק הרחק מאיתנו, כשהם מוחים במטפחת פנים וצדעיים מיוזעים. בסופו של דבר ביקשנו מי' לעצור. יצאנו מהמכונית והתפצלנו. ע' פנה דרומה או מזרחה, אין לי מושג. ידעתי שזה לא שם אבל לא רציתי לעשות סצנה אז המשכתי לכיוון הנגדי. כעבור כמה דקות התקשרתי אליו. הוא שב על עקבותיו מתוסכל.

"אם בתוך חמש דקות לא נמצא, נחזור". הפטרתי בייאוש. ואז חלפו על פנינו שני עובדי כפיים, כנראה גננים, מיוזעים, שדיברו ערבית. ע' דלק אחרי הראשון והציע לו חמישים שקלים אם יצליח למצוא את הקבר. "מצבת שיש שחורה ויפה", הפטרתי. לפני עשר שנים המצבה השחורה היתה בבחינת חידוש, אבל להפתעתי רוב המצבות של הנפטרים בשנה האחרונה היו שחורות, משום מה. הגנן מצא את אבא בתוך שתי דקות (גוש 5. לא א' ולא ת').

"אוי, הנה אבא"! צעקתי כשהתקרבנו, נכשלת כישלון חרוץ בהשתקת הקול הפנימי שהיתרגם למלל מביך. החום וההתרגשות והתסכול עשו את שלהם וכשקראתי בקול קדיש יתומה מהדף המודפס, קולי נסדק. ושוב ראיתי לנגד עיניי את עיניו התכולות ואת בדל החיוך האירוני, כאומר, "רונלה. אין דבר. העיקר שמצאת".