כרמן מירנדה וביזה כרמינה בוראנה ואורף והחמישית והתשיעית והפסטורלית ויוהן סבסטיאן וצ'ייקובסקי, בכית כשהקשבנו לסימפוניה מספר 6, ושומן – את. את מוזיקה את הנבטת וטיפחת באהבה לא בכפייה מעולם לא בכפייה, חנכת אותי סופגת את עלבון הצחקוקים הילדיים כשלקחת אותנו לאופרה הישראלית הנושנה ברחוב הירקון, בגיל תשע המלודרמה היתה פומפוזית מדי למי שצמחו בישראלינה המיוזעת, הכתריאליבקית הזו, ברחוב דפנה בואכה שיכון הקצינים והמורה לזמרה על אקורדיונה שצייתה לתכתיבי השירים הרוסיים המתורגמים –
והמשכת לפקוח את אוזניי שוב ושוב לפלאות הרחוקות כל כך משלמת הבטון והמלט ואהבת המולדת שהתקשיתי להבין. מספרת בהתרגשות על בניין האופרה ההדור בבוקרשט והקונצרטיים החינמיים שהלכת אליהם בלוויית אביך ההדור. ואני הקשבתי והבנתי שאין לך מולדת. שאת גולה בעל כורחך (כמוני. גולה פנימית מתמדת) על שלמותיך היפהפיות שענדת לקראת הקונצרט כי כל שנותר הוא המושב בסדרה השנייה גוש ג', קיץ וחורף, מבלי להשתעל בהפסקות, הדבקות במושב הזה ומשקפות האופרה השחורות, שלך ושלו, שאני שומרת עליהן בקפידה. והאופרות שריגשו אותך עד דמעות מדמיעות אותי כעת.
את. מוזיקה. המוזיקה שלי.