כרמן מירנדה וביזה כרמינה בוראנה ואורף והחמישית והתשיעית והפסטורלית ויוהן סבסטיאן וצ'ייקובסקי, בכית כשהקשבנו לסימפוניה מספר 6, ושומן – את. את מוזיקה את הנבטת וטיפחת באהבה לא בכפייה מעולם לא בכפייה, חנכת אותי סופגת את עלבון הצחקוקים הילדיים כשלקחת אותנו לאופרה הישראלית הנושנה ברחוב הירקון, בגיל תשע המלודרמה היתה פומפוזית מדי למי שצמחו בישראלינה המיוזעת, הכתריאליבקית הזו, ברחוב דפנה בואכה שיכון הקצינים והמורה לזמרה על אקורדיונה שצייתה לתכתיבי השירים הרוסיים המתורגמים –
 
והמשכת לפקוח את אוזניי שוב ושוב לפלאות הרחוקות כל כך משלמת הבטון והמלט ואהבת המולדת שהתקשיתי להבין. מספרת בהתרגשות על בניין האופרה ההדור בבוקרשט והקונצרטיים החינמיים שהלכת אליהם בלוויית אביך ההדור. ואני הקשבתי והבנתי שאין לך מולדת. שאת גולה בעל כורחך (כמוני. גולה פנימית מתמדת) על שלמותיך היפהפיות שענדת לקראת הקונצרט כי כל שנותר הוא המושב בסדרה השנייה גוש ג', קיץ וחורף, מבלי להשתעל בהפסקות, הדבקות במושב הזה ומשקפות האופרה השחורות, שלך ושלו, שאני שומרת עליהן בקפידה. והאופרות שריגשו אותך עד דמעות מדמיעות אותי כעת.
 
את. מוזיקה. המוזיקה שלי.
 

 
בחמישי שעבר ביקרנו את אבא. בית עלמין ירקון. גוש חלקה גוש חלקה. גוש. חלקה. לא בכוכונים ולא ברבי הקומות – גוש 13 חלקה 5 א', כך נכתב בכתב ידו של פקיד עבדקן מהחברה קדישא לפני כך וכך שנים, בבוקר שרבי לוהט לאחר שהקפנו את הגושים והחלקות במשך שלושים דקות עד שנואשנו ונכנסנו למשרדי החברה קדישא ושאלנו איך זה יתכן ומדוע נעלם קברו של אבי ז"ל, שנפטר בדיוק לפני עשור וחודשיים.

בתום הביקור ההוא צילמנו את הפתקה שנשמרה היטב במגרה, תיאמנו מועד עם י' ונסענו. היה חם. תמיד חם שם, בירקון. גם בנובמבר וגם בדצמבר. אלא אם כן יורד מבול. גושי בטון חדשים וכעורים היתמרו סביב. רבי הקומות החדשים – בינוי ללא פינוי פינת רכבת השאול בסמטת שער האין חסד ואין רחמים.

י' הנהג ניווט במיומנות לגוש 13 חלקה 6. ואחר כך חמש. חמש א'? יוק. וכך סובבנו את גושי הבטון בעיגולים, ב-12 בצהריים לא היו לוויות רק קומץ אבלים שהניחו זרים, הרחק הרחק מאיתנו, כשהם מוחים במטפחת פנים וצדעיים מיוזעים. בסופו של דבר ביקשנו מי' לעצור. יצאנו מהמכונית והתפצלנו. ע' פנה דרומה או מזרחה, אין לי מושג. ידעתי שזה לא שם אבל לא רציתי לעשות סצנה אז המשכתי לכיוון הנגדי. כעבור כמה דקות התקשרתי אליו. הוא שב על עקבותיו מתוסכל.

"אם בתוך חמש דקות לא נמצא, נחזור". הפטרתי בייאוש. ואז חלפו על פנינו שני עובדי כפיים, כנראה גננים, מיוזעים, שדיברו ערבית. ע' דלק אחרי הראשון והציע לו חמישים שקלים אם יצליח למצוא את הקבר. "מצבת שיש שחורה ויפה", הפטרתי. לפני עשר שנים המצבה השחורה היתה בבחינת חידוש, אבל להפתעתי רוב המצבות של הנפטרים בשנה האחרונה היו שחורות, משום מה. הגנן מצא את אבא בתוך שתי דקות (גוש 5. לא א' ולא ת').

"אוי, הנה אבא"! צעקתי כשהתקרבנו, נכשלת כישלון חרוץ בהשתקת הקול הפנימי שהיתרגם למלל מביך. החום וההתרגשות והתסכול עשו את שלהם וכשקראתי בקול קדיש יתומה מהדף המודפס, קולי נסדק. ושוב ראיתי לנגד עיניי את עיניו התכולות ואת בדל החיוך האירוני, כאומר, "רונלה. אין דבר. העיקר שמצאת".