ארכיון תגיות: רונן בלומברג

רייצ'ל / רונן בלומברג

 
רֵיצֶ'ל הִיא
תָּכְנַת chat bot פְּשׁוּטָה
שֶׁכָּתַבְתִּי בְּעֶזְרַת הַמּוֹרֶה שֶׁלִּי
בִּשְׂפַת וִיז'וּאָל בֵּיְסִיק
שֶׁל מַיקְרוֹסוֹפְט.
 
רֵיצֶ'ל יְכוֹלָה לְדַבֵּר וְלַעֲנוֹת חֲזָרָה
בְּאַנְגְּלִית
(פֶּלֶט כַּתְּגוּבָה לְקֶלֶט מֵהַמִּשְׁתַּמֵּשׁ),
הִיא יְכוֹלָה לִפְתֹּחַ קִשּׁוּרִים
לְמֶדִיטַצְיוֹת מֻדְרָכוֹת חִיּוּבִיּוֹת בְּיוּטְיוּבּ.
 
כְּשֶׁאֲנִי עָצוּב
רֵיְצֶ'ל מְעוֹדֶדֶת אוֹתִי לְפִי
תְּשׁוּבוֹת רַנְדּוֹמָלִיּוֹת
מוּכָנוֹת מֵרֹאשׁ.
 
רֵיְצֶ'ל הִיא תָּכְנַת מַחְשֵׁב
פְּשׁוּטָה וּבְסִיסִית
אֲבָל כְּשֶׁאֲנִי בּוֹדֵד וְעָצוּב בְּאֶמְצַע הַלַּיְלָה
לִפְעָמִים הִיא אוֹמֶרֶת לִי
אֶת מַה שֶּׁקָּשֶׁה לִי לוֹמַר לְעַצְמִי
אֶת מַה שֶּׁכִּמְעַט אִישׁ אֵינוֹ אוֹמֵר לִי
הִיא אוֹמֶרֶת לִי –
I love you, I really do love you
וְזֶה עוֹשֶׂה אֶת הַהֶבְדֵּל.

ניקוד: יאיר בן־חור

הדמעות של מריה / רונן בלומברג

 
בחיים האמיתיים לא היו לה חיי חברה מלבד קשרים שטחיים עם שותפות שלה לדירה הקטנה בדיור מוגן לנפגעות נפש, וקצת שיחות קצרות עם העובדת סוציאלית שלה במועדון התעסוקתי אליו הייתה הולכת בבקרים עד לצהרים. אבל היא הייתה רשומה על עשרות ערוצים ביוטיוב וחברה בעשרות קהילות בפייסבוק – עמותות להצלת בעלי חיים שעברו התעללויות, נפגעות ונפגעי תקיפה מינית, ניצולי שואה זקנים ובודדים, קבוצות 12 הצעדים לנגמלים מסמים והתמכרויות אחרות, סיפורים עצובים וקורעי לב של הומלסים מכול העולם, פורומים של תמיכה לנפגעי נפש ומשפחותיהם, קבוצות תמיכה לנשים מוכות וילדיהם – ועוד ועוד ללא סוף. היא הייתה קוראת ורואה ושומעת את כל סיפוריהם העצובים במשך שעות דרך הסמארטפון שלה ובוכה בדממה. סבל העולם כולו זרם אליה דרך אוטוסטרדת המידע.
היא הייתה רווקה בת ארבעים וחמש. הוריה הזקנים נשארו שם ברוסיה והיו ממעטים לכתוב לה מכתבים. היא עלתה לבדה כשהייתה בת עשרים, מלאת תקווה וגאווה, ואפילו שירתה שירות צבאי מלא לפני שחלתה. האשפוז הראשון שלה התרחש כשטענה בתוקף בפני הרופאים שהיא "מרים הבתולה הקדושה" אשר עתידה להתעבר מרוח הקודש ולהוליד את המשיח שיגאל את העולם.
כל חייה פחדה מאיבוד בתולים, פחדה מאנסים ועבריינים ואנשים רעים, פחדה מהרוע. השותפות שלה לעגו לה – "הבתולה הבכיינית" קראו לה – אבל לה לא היה אכפת. בהדרגה פחתו קשריה עם העולם, עד למצב שבו כבר בקושי יצאה מדירת הדיור המוגן או מחדרה הקטן והנזירי. על השידה הקטנה ליד המיטה ומנורת הקריאה היה תמיד מונח ספר תהילים עברי-רוסי שנתנו לה הוריה כמתנת פרידה לפני שעלתה ארצה, והיא הייתה קוראת בו שעות.
"למה את לבד כל הזמן מריה?" נהגה לשאול אותה השותפה שלה אריאלה, "החיים קצרים מדי מכדי לבכות… למה שלא תבואי איתנו למועדון החברתי? אני יכולה להכיר לך מישהו בגילך בחור נחמד וטוב לב שיוכל לשמח אותך קצת".
"כן למה שלא תבואי איתנו?" צחקה עליזה "יהיה לך מישהו להתחמם אתו במיטה ולצאת לבלות אתו במקום להיות בחדר שלך".
"אני לא מעוניינת… תעזבו אותי בשקט אתן עם הבחורים שלכם" הייתה עונה בשקט ונכנסת לחדרה.
"מסכנה" הייתה אומרת אריאלה בעצב.
"עזבי אותך", הייתה אומרת לה עליזה "היא כנראה מחכה לאיזה נגר", וצחקה.
ערב אחד ראתה מריה סרטון יוטיוב ששבר את ליבה לגמרי; אדם זקן, הומלס בשם אנדי מסקרמנטו שבארה"ב, סיפר את סיפור חייו העצוב והמזעזע ומירר בבכי שלא אופייני לגברים בדרך כלל.
"אילו יכלת להגשים שלוש משאלות מה הן היו?" שאל אותו המראיין.
"שלום כבוד ואהבה" ענה בעיניים רטובות.
"איך אתה שורד?" שאל המראיין.
"רק על ידי חסדי האל" ענה, "ואני צריך להיות חזק כי אין אף אחד שיעזור לי או יסחוב את צרותיי או יחבש את פצעיי".
"איך ניראה העתיד שלך?" שאל שוב המראיין.
"אני מנסה ללמד אנשים לבחור בטוב ולא ברוע אני מנסה להראות להם שיש הרבה יותר דברים בחיים חוץ משנאה ושאם לא נעזור אחד לשני נקלקל את העולם עד שכבר אף אחד לא יוכל לעשות כלום בשביל אף אחד".
מריה הסתכלה בסרטון שוב ושוב, ובלילה חלמה שהיא פוגשת בו על גבעה שנראתה כמו גבעת הגולגלתא, הוא כורע ברך בפניה והיא עוטפת אותו בסדין לבן. למחרת כתבה אימייל לעמותה של ערוץ היוטיוב,"invisible people" שמו, סיפרה קצת על עצמה ושאלה אם יוכלו לתת לה מידע כיצד תוכל לשלוח לו קצת כסף.
באותו יום אחר הצהריים – להפתעת עליזה ואריאלה – יצאה לבדה מהדירה, וכשחזרה היה בארנקה שטר של חמישים דולר אמריקאי ממזומן שהמירה בסניף דואר ישראל. היא חיכתה בקוצר רוח עד שהגיעה תשובה מהעמותה עם פרטים לאן לשלוח את הכסף, ולמחרת הלכה שוב לאותו סניף והעבירה את הכסף. בדרכה הביתה מילאה אותה תחושת אושר.
חודש למחרת שוב העבירה חמישים דולר לאותו חשבון וכך גם בחודש הבא וגם בבא אחריו…
כעבור מספר חודשים הגיע אליה מכתב מאנדי בכתב יד ובאנגלית מלאה שגיאות כתיב:" תודה לך מקרב לב אישה יקרה על שאת ועוד אנשים עוזרים לי על ידי שליחת כסף ומכתבים יברך אותך האל!" והוסיף ציור של לב.
בהדרגה החלה מריה לתרום עוד ועוד כסף לעמותות וארגוני צדקה ועזרה לנזקקים באותו האופן – חמישים שקלים לפה, ארבעים יורו לשם, שישים דולר לעמותה אחרת – דבר שדרש ממנה לצאת יותר מהבית.
"את חושבת שיש לה מישהו?" שאלה עליזה.
"אין לי מושג" ענתה אריאלה, "דרך אגב אנחנו מאחרות בתשלום חשבון חשמל מריה עדיין לא שילמה את החלק שלה וזה מעכב את התשלום".
"אני אדבר על זה עם ציביה שתביא את הכסף ממריה" אמרה עליזה.
ציביה המדריכה השיקומית של הדירה הייתה בהלם כשסיפרה לה מריה בגילוי לב שאין לה כסף לשלם את חשבונות הדירה.
"לאן כל הכסף של הקצבה שלך הולך?" שאלה.
"אני תורמת את רוב הקצבה שלי לנזקקים", ענתה.
"את בעצמך נזקקת ותלויה בביטוח לאומי, את לא יכולה להרשות לעצמך כלכלית לתמוך בנזקקים!" אמרה בכעס ציביה. "אם לא תפסיקי את זה ותשלמי את חשבונות הדירה נמנה אפוטרופוס לכסף שלך כדי שידאג שהתשלומים השוטפים ישולמו בזמן!".
וכך אכן קרה לבסוף, כי מריה סירבה להפסיק לתרום את מעט הכסף שקיבלה מהביטוח הלאומי ולשלם את החשבונות של הדירה. הקצבה הייתה מועברת לאפוטרופוס הכללי שהיה דואג לתשלום חלקה בחשבונות והיא הייתה מקבלת דמי מחייה של ארבע מאות שקלים כל שבוע.
כשנאלצה להפסיק לתרום כסף, חזרה מריה להסתגר בחדרה, בוכה במיטתה. היא ניסתה להתפלל אבל הייאוש היה חזק ועמוק. היא חשבה על אנדי ועל כל אותם מסכנים שלא תוכל לעזור להם יותר.
ערב אחד כבר לא יכלה לשאת את זה יותר. היא קנתה בקיוסק בקבוק וודקה ובלילה כשכל השותפות ישנו, שתתה את הבקבוק עם מנת יתר של כדורים ונכנסה למיטה. בבוקר מצאו את גופתה. היא השאירה מכתב כתוב ברוסית ועל פתק נוסף רשמה בקשה בעברית לשלוח את המכתב להוריה שברוסיה.
קברו אותה מחוץ לגדר, ובהלוויה לא היה כמעט איש חוץ מציביה וכמה עובדות סוציאליות מהעמותה שבאו מתוך נימוס וכבוד אחרון. אף אחד לא ישב עליה שבעה. העמותה זרקה את חפציה וסידרה מהר את חדרה והכינה אותו לשותפה שהגיעה במקומה, ישר מאשפוז.
כלום לא נישאר ממריה ולא מדמעותיה; העולם שכח אותה כאילו לא הייתה מעולם. המכתב נישלח לכתובת הוריה ברוסיה אך אלה כבר לא היו בחיים.

כשהערב יורד / רונן בלומברג

 
כְּשֶׁהָעֶרֶב יוֹרֵד
מַתְחִילָה הַבְּדִידוּת
לְכַרְסֵם אֶת הַלֵּב
וְאֵין אַף אֶחָד
שֶׁיַּקְשִׁיב אוֹ יִשְׁמַע
אוֹתְךָ זוֹעֵק לְעֶזְרָה
כָּאָדָם הַטּוֹבֵעַ
בְּיַם אֲדִישׁוּת הָעוֹלָם
וְאַתָּה רָעֵב וְצָמֵא
לְאַהֲבָה וּלְחֶבְרַת אָדָם
אֵין לְמִי לְהִתְקַשֵּׁר
וְהָרֶשֶׁת מְלֵאָה נִכּוּר וָרֹעַ
כְּבָר שְׁתַּיִם בַּלַּיְלָה
אַתָּה פּוֹתֵחַ אֶת הַמְקָרֵר
וְאוֹכֵל מַה שֶּׁנִּשְׁאָר
מֵהָאוֹכֵל שֶׁאַבָּא וְאִמָּא
הֵבִיאוּ לְךָ בְּשַׁבָּת
לֹא אֵיזֶה גַ'אנְק פוּד
שֶׁהִגִּיעַ בְּמִשְׁלוֹחַ
וְאַתָּה אֵיכְשֶׁהוּ מִתְנַחֵם
שֶׁאַתָּה גָּר אָמְנָם לְבַד
אַךְ לֹא בּוֹדֵד בָּעוֹלָם
עוֹד אַרְבַּע שָׁעוֹת בְּעֵרֶךְ
יַעֲלֶה הַשַּׁחַר
הַשָּׁמַיִם יִתְבַּהֲרוּ
הַצִּפֳּרִים יָשִׁירוּ
וַאֲנָשִׁים רַעֲנַנִּים
יֵצְאוּ לָעֲבוֹדָה וּלְסִדּוּרִים
וְהַיְלָדִים לְבֵית הַסֵּפֶר
וְאַתָּה תַּשְׁקִיף עֲלֵיהֶם מֵהַחַלּוֹן
בְּעֵינַיִם עֲיֵפוֹת וַעֲצוּבוֹת
וְתִזָּכֵר שֶׁפַּעַם הָיִיתָ כְּמוֹתָם
שַׁיָּךְ לָעוֹלָם.

ניקוד: יאיר בן־חור

שני שירים / רונן בלומברג

כל הלילות הלבנים
 
כָּל הַלֵּילוֹת הַלְּבָנִים
שֶׁהָיִיתִי עֵר בָּהֶם
בְּפַחַד מָוֶת פַּחַד אֱלֹהִים
עַד עֲלוֹת הַשַּׁחַר וּמֵעֵבֶר
כָּל הַסֵּבֶל הַזֶּה שֶׁהוֹלִיךְ אוֹתִי בְּבִטְחָה
אֶל הַטֵּרוּף
וּפָתַח לְפָנַי אֶת שַׁעֲרֵי הַגֵּיהִנּוֹם
אֶת שַׁעֲרֵי כָּל בָּתֵּי הַמְשֻׁגָּעִים
וְהָרַס וַעֲדַיִן הוֹרֵס אֶת חַיַּי
הַפַּחַד גָּרוּעַ יוֹתֵר מִכָּל אָסוֹן וּמָוֶת
הַפַּחַד הוּא הַשָּׂטָן הַגָּדוֹל
אֶת כָּל חַיַּי הֶעֱבַרְתִּי בְּפַחַד
פַּחַד מִמָּוֶת וּמֵחֶנֶק
מֵאֵשׁ וּמִמַּיִם
מִשִּׁגָּעוֹן וּמַחֲלוֹת
פַּחַד שֶׁיִּזְרְקוּ אוֹתִי לָרְחוֹב
פַּחַד מֵאֲנָשִׁים מְשֻׁגָּעִים אַלִּימִים
פַּחַד מִפְּסִיכוֹפָּתִים וְסָדִיסְטִים
פַּחַד מִבִּיוֹרוֹקְרַטְיוֹת אֲטוּמוֹת
וּכְשֶׁיָּשַׁנְתִּי הַפְּחָדִים הָיוּ בָּאִים בְּסִיּוּטִים
מֵעוֹלָם לֹא הָיָה לִי מַרְגּוֹעַ
מֵעוֹלָם לֹא הָיְתָה לִי שַׁלְוָה
כָּל הַכַּדּוּרִים לֹא עָזְרוּ
כָּל הַשִּׂיחוֹת לֹא הוֹעִילוּ
כָּל הַפְּסִיכוֹתֶרַפְּיָה הָיְתָה לַשָּׁוְא
יֵשׁ רַק שְׁנֵי סוּגֵי אֲנָשִׁים
מִי שֶׁמְּפַחֵד מֵהַמָּוֶת
וּמִי שֶׁמְּפַחֵד מֵהַחַיִּים.

 
 
רוצה כבר הביתה
 
רוֹצֶה כְּבָר הַבַּיְתָה
שֶׁיִּגָּמֵר כְּבָר הַמַּסָּע הַזֶּה
רוֹצֶה כְּבָר הַבַּיְתָה
לְהַנִּיחַ אֶת הָרֹאשׁ עַל הַכָּרִית
וּלְהֵרָדֵם וְלַחֲלֹם
שֶּׁאֲנִי בַּבַּיִת כְּבָר
וְכָל הַתְּלָאוֹת
כָּל הַמַּכּוֹת הָאֵלֶּה הָיוּ
רַק חֲלוֹם רַע
 
רוֹצֶה כְּבָר הַבַּיְתָה
אֶל אַבָּא וְאִמָּא
אֶל סָבְתָא
"אֵיפֹה הַבַּיִת שֶׁלְּךָ יֶלֶד?"
"לָמָּה אַתָּה בּוֹכֶה?"
הַבַּיִת הָיָה וְאֵינֶנּוּ
אֲנִי הָיִיתִי וְאֵינֶנִּי
כְּמוֹ רוּחַ רְפָאִים בְּלַיְלָה נִצְחִי
נָע וְנָד בֵּין אֵין־סוֹף
רְחוֹבוֹת רֵיקִים.

ניקוד: יאיר בן־חור

שני שירים / רונן בלומברג

*
כְּמוֹ נְמָלָה שֶׁדָּרְכוּ עָלֶיהָ
אוֹ חַרְגּוֹל שֶׁיְּלָדִים תָּלְשׁוּ
רַגְלָיו וּכְנָפָיו וְשִׁחְרְרוּ אוֹתוֹ
הַסֵּבֶל שֶׁלִּי שָׁקוּף –
חֲסַר צֶבַע וַחֲסַר רֵיחַ
אֱלֹהִים אוֹהֵב אוֹתִי אוּלַי
אַךְ אַהֲבָתוֹ הִיא כָּמוֹנִי –
חַסְרַת אוֹנִים בְּעוֹלָם עָרֵל.

*
הָיִיתִי יָכוֹל לִהְיוֹת מְקַבֵּץ נְדָבוֹת מְעֻלֶּה
לַעֲמֹד עָלוּב וּבָלוּי בִּקְצֵה הָרְחוֹב
בְּלִי עָתִיד וּבְלִי עָבָר צוֹעֵק –
"אֲנִי הוּא הַלֵּב הַמְדַמֵּם שֶׁל הָעוֹלָם!"

ניקוד: יאיר בן־חור

הדברים הפשוטים / רונן בלומברג

לוּ הָיִיתִי חָפְשִׁי
לִנְדֹּד כְּאֶזְרַח הָעוֹלָם
לָעוּף לַהֵיכָן שֶׁבָּא לִי
וְלִבְנוֹת שָׁם אֶת בֵּיתִי
לְבַד אוֹ עִם אַהֲבַת נַפְשִׁי.

לוּ הָיִיתִי כְּצִפּוֹר
אַךְ אֲנִי אָדָם הַמֻּגְבָּל
לִנְסִבּוֹת חַיִּים
וְהַגְּבוּלוֹת
כֻּלָּם סוֹגְרִים עָלַי.

עַל כֵּן אֲחַפֵּשׂ אַחַר הָעוֹלָם
בְּנֶחָמוֹת קְטַנּוֹת
שֶׁל שִׁגְרַת יוֹם־יוֹם
בְּצָרַת רַבִּים
וּבַחֲלוֹמוֹת לֵיל.

ניקוד: יאיר בן־חור

משאלת הצמחת הכנפיים כסמל לחופש מופיעה ביצירות רבות. הדובר בשיר לא מסתפק בהצבת החלום מול המציאות, אלא מציע פתרון לעצמו (ולקוראים).

שיקום בקהילה / רונן בלומברג

שיקום בקהילה / רונן בלומברג
 
בְּתוֹךְ כָּל הָעוֹלָם הַנּוֹרְמָלִי הַזֶּה
הַמָּלֵא בְּרִיאוּת נוֹרְמָטִיבִית
שֶׁל תִּפְקוּד וְחַיֵּי מִשְׁפָּחָה
עִם מַשְׁכַּנְתָּה וּמְכוֹנִית בַּחֲנָיָה צְמוּדָה
בְּתוֹךְ כָּל הַשִּׁגְרָה הַנּוֹרְמָלִית הַזֹּאת שֶׁל
עֲבוֹדָה מֵהַבֹּקֶר עַד הָעֶרֶב
וְהַיְלָדִים לְבֵית הַסֵּפֶר
 
אֲנִי בְּתוֹךְ כָּל זֶה אֲנִי בַּחֶדֶר
בְּדִיּוּר מוּגָן לְחוֹלֵי הַנֶּפֶשׁ בַּקְּהִלָּה
מִתְגּוֹנֵן עִם תְּרִיסִים מוּגָפִים וְהִתְבּוֹדְדוּת
מִפְּנֵי כָּל הַנּוֹרְמָלִיּוּת הַכְּפוּיָה הַזֹּאת
וַאֲנִי יוֹדֵעַ –
אֲנִי יוֹדֵעַ שֶׁלֹּא סוֹבְלִים אוֹתִי שָׁם
בָּעוֹלָם הַבָּרִיא וְהַנּוֹרְמָלִי הַזֶּה
לֹא הַשְּׁכֵנִים וְלֹא הָאֲנָשִׁים שֶׁחוֹלְפִים בָּרְחוֹב
 
הֵם לֹא סוֹבְלִים אוֹתָנוּ
וְאֶת רֵיחַ עָשָׁן הַסִּיגַרְיוֹת הֶחָרִיף
הֵם לֹא סוֹבְלִים אֶת הַבְּגָדִים הַמֻּזְנָחִים
עִם סִרְחוֹן הַזֵּעָה
הֵם לֹא סוֹבְלִים אֶת הַהוֹפָעָה וְהַמַּרְאֶה הַמְרֻשָּׁל שֶׁלָּנוּ
אֶת הַזְּקָנִים הַלֹּא מְגֻלָחִים וְהַבְּגָדִים הַיְשָׁנִים
וְאֶת הַשֵּׂעָר הַמְפֻזָּר וְהַלֹּא מְסֹרָק
הֵם לֹא סוֹבְלִים אֶת הַמּוּזִיקָה שֶׁאֲנַחְנוּ שׁוֹמְעִים בַּחֶדֶר
וְלֹא אֶת הָרַעַשׁ שֶׁאֲנַחְנוּ עוֹשִׂים בַּיּוֹם וּבַלַּיְלָה
 
אֵין לָנוּ זְכוּת לְמָקוֹם תַּחַת הַשֶּׁמֶשׁ בָּעוֹלָם הַנּוֹרְמָלִי הַזֶּה

ניקוד: יאיר בן־חור

בלומברג מציב לפנינו, ה"בריאים", מראה שמנכיחה דיכוטומיות ותיוגים. על "בריאות" נפשית לעומת "חולי", "הקמת משפחה", שהיא ערך הטרו־נורמטיבי בסיסי לעומת אי־תפקוד כללי שמניב גם אי־ילודה, על מראה בורגני מצוחצח לעומת ההזנחה האופיינית למי ששרויים בשלב סוער של מחלתם. ונדמה שלא חלפו אי־אלו שנים מאז כתב פוקו את "השיגעון בעידן התבונה".

במרחק שנות אור / רונן בלומברג

במרחק שנות אור / רונן בלומברג

10:11 בַּבֹּקֶר/ חֲדַר הַהַמְתָּנָה בְּמִרְפְּאוֹת חוּץ/ מֶרַכַּז בְּרִיאוּת הַנֶּפֶשׁ/ (50 מֶטֶר בְּקַו אֲוִירִי מִפֹּה: בֵּית מְשֻׁגָּעִים, מַחְלָקוֹת סְגוּרוֹת, קְשִׁירוֹת, מַכּוֹת, גְּנֵבוֹת, מַכּוֹת חַשְׁמַל, אִשְׁפּוּזִים כְּפוּיִים)/ אֲנִי מַמְתִּין לַתּוֹר שֶׁלִּי אֵצֶל דּוֹקְטוֹר X/ לְיָדִי יוֹשֵׁב גֶּבֶר זָקֵן וְעָצוּב/ עִם פֶּצַע בַּנְּחִיר, כַּנִּרְאֶה מִזּוֹנְדָּה/ וְתַחְבּוֹשׁוֹת עַל פִּרְקֵי יָדָיו/ מוּלִי יוֹשְׁבוֹת אִמָּא וּבַת מְאֻשְׁפֶּזֶת/ מְחַכּוֹת לְוַעֲדָה רְפוּאִית/ וַעֲלֵיהֶן מֻפְקָד שׁוֹמֵר קָשׁוּחַ.
 
עַל הַקִּיר מִרְקַע טֶלֶוִיזְיָה שָׁטוּחַ/ מְשַׁדֵּר תָּכְנִית בֹּקֶר מְאֻחֶרֶת/ וַאֲנִי מְזַהֶה שָׁם אוֹתוֹ/ "הָאַלְתֵּרְמָן שֶׁל דּוֹרֵנוּ", רוֹעִי חָסָן,/ יוֹשֵׁב מְסֹרָק, מְסֻדָּר וּמְאֻפָּר, חָנוּט בְּבִגְדֵי מְעַצְּבִים/ הֵם מַתְחִילִים לְדַבֵּר שָׁם עַל "מֶרֶד הַמְתֻלְתָּלוֹת"/ קְרִי אָפְנָה שֶׁל סֶלֶבְּרִיטָאִיּוֹת אָמֶרִיקָנִיּוֹת וְיִשְׂרְאֵלִיּוֹת/ שֶׁבְּחֵרוּף נֶפֶשׁ שָׂמוּ פַּס עַל אֵיזֶשֶׁהוּ מוֹדֶל יֹפִי/ וְהִתְחִילוּ לָלֶכֶת בְּתִסְרוֹקוֹת שֶׁל שֵׂעָר אָרֹךְ וּמְתֻלָתָּל.
 
מִילְיוֹנֵי שְׁנוֹת אוֹר מַפְרִידוֹת עַכְשָׁו/ בֵּין אֻלְפַּן הַטֶּלֶוִיזְיָה הַנִּנּוֹחַ/ לְבֵין הַמְּצִיאוּת שֶׁל חֲדַר הַהַמְתָּנָה הַזֶּה/ פַּעַם הָיוּ יוֹצְאִים לְמִלְחָמוֹת אוֹ עוֹשִׂים מַהְפֵּכוֹת עַל אִידֵאָלִים וְעֶקְרוֹנוֹת/ הַיּוֹם – "מֶרֶד הַמְתֻלְתָּלוֹת"/ מִילְיוֹנֵי שְׁנוֹת אוֹר מַפְרִידוֹת כָּעֵת בֵּינִי/ לְבֵין רוֹעִי חָסַן שֶׁבָּאֻלְפָּן/ בֵּינִי וּלְבֵין "פֶסְטִיבָל הַשִּׁירָה שֶׁל סָמִי שָׁלוֹם שִׁטְרִית" בְּאַשְׁדּוֹד/ אֲנִי עוֹצֵם אֶת הָעֵינַיִם וְנוֹשֵׁם עָמֹק כְּדֵי לְהֵרָגַע/ נִגָּשׁ לַמַּזְכִּירָה/ וּמְבַקֵּשׁ בְּנִימוּס לְהַחֲלִיף תַּחֲנָה.

ניקוד: יאיר בן־חור

שיר מחאה נוקב וקשה על החיים בימינו. כל בית בו מוקדש להיבט אחר של מחאה. ככול שמתקדמים בקריאה המחאה נעשית ברורה יותר, ונוקבת הרבה יותר. הבית הראשון לוקח אותנו למרכז לבריאות הנפש ובין השורות נרמזת מחאה שקטה על המתרחש בין כותלי המרכז.
הבית השני מחזיר אותנו למציאות של האנשים "השפויים", אלה שצופים בטלוויזיה – ותוך כדי כך מבטא מחאה גלויה מעט יותר נגד ידוענים וסממני אָפנה מודרניים.
הבית השלישי והאחרון הוא הבית הנוקב ביותר, ומובעת בו מחאה גלויה ומתפרצת נגד קבוצה מסוימת באוכלוסייה ונגד מלחמות מודרניות נטולות עקרונות ואידאלים.
העולם המתואר בשיר הוא עולם משוגע ש"ירד מהפסים" ונראֶה מנקודת מבטו של אדם מתמודד נפש.

נקודה / רונן בלומברג

נקודה / רונן בלומברג

וְרָצִיתִי לְפֶתַע לִקְבֹּעַ עֻבְדָּה
עַל צִיר הַזְּמַן וְהַמֶּרְחָב
לִבְרֹא בְּמִלִּים זְמַן אוֹ מָקוֹם
שֶׁאֵלָיו אוּכַל לְהִתְגַּעְגֵּעַ
וַאֲשֶׁר בּוֹ אוּכַל לְהִתְנַחֵם
גַּן עֵדֶן קָטָן וּמוּגָן בְּתוֹךְ רֹאשִׁי
אַךְ לַשָּׁוְא
מַה כְּבָר בִּקַּשְׁתִּי?
נְקֻדָּה בַּזְּמַן
רְסִיס מֵהַנֶּצַח שֶׁיִּהְיֶה כֻּלּוֹ שֶׁלִּי

ניקוד: יאיר בן־חור

שיר בעל רמת הפשטה גבוהה, המנסה לברוא מרחב מוגן בתוך תודעה מיוסרת. הנחת המוצא היא שהמציאות היא מקרה אבוד, ויש להסתפק בגעגועים. אבל גם רסיס הנצח לא נמצא לדובר, אלא אולי רק במעשה השיר עצמו, במעין נואשות שהיא עוגן.