ארכיון תגיות: רחל אשד

להחליף אבא באבא / רחל אשד

 
זיכרון ילדות מוקדם, שמתחדד ככל שנוקפות השנים. רואה את התמונה בבהירות , מכאיבה לעיני כמו דלקת תמידית.
אני בת שבע וחצי, תלמידת כיתה ב'. סוכות. אבא משחיל דרך רעפי המרפסת האחורית הזעירה, הצמודה למטבח רחב הידיים, ענפים אחדים מעץ האזדרכת שלי, שניצב בחזית הבית. אמא פורשת סדינים, אחותי ואני מקשטות, נלהבות.
עיגולי ניירות צבעוניים תפוסים זה בזה, יוצרים מעגלי אור.
בבית הספר התחלנו לקרוא בתורה, בספר בראשית. לא יכולתי לחזות אז את העתיד לבוא. לא יכולתי לנחש שיום אחד אהיה משוררת, אבל הקריאה בפרקים הקסומים, שנדמו כמו ציור עתיק, הפעימה אותי וגרמה לי לדמוע בהיחבא. והנה אבא עומד בפתח הסוכה, ושואל אותי בחביבות מה ארצה לקבל מתנה לחג. איני מהססת לרגע. "ספר תורה", אני מבקשת, וברוחי רואה כבר את עצמי מדלגת במורד מדרגות הכניסה לבית, פותחת לרווחה את שער הברזל השחור, ורצה לחנות הקטנה גדושת הספרים, תיקי בית ספר, מחברות, קלמרים, עטים, עפרונות, וכל הטוב הזה, ומבקשת מאלגרה ששערה נשר מזמן, לבד מאניצים בודדים צבועים בכתום מזעזע, שתתן לי את ספר התורה שכריכתו כאופל ותוכו ברה. אבל לאבא רעיונות אחרים לגמרי. הוא עומד ענק מעלי, שריריו משתרגים מתחת לגופיה המיוזעת, חותך את חלומותי בהקיץ:
" את מתכוונת להיות חרדית?" ולשאלה שלא מתבקש לה מענה, מתלווה עווית צחוק גס, לא נעים. אני נותרת לעמוד מולו, נטועה כמו גולם במקומי, לא מסוגלת להשיב.
 
"הוא לא מתכוון לפגוע בי", אני מהרהרת. "אין לו מושג". אבל למרות זאת אני פגועה עד עמקי נשמתי, נסוגה במהירות, מפנה את הדרך מנוכחותי המעיקה והולכת להסתגר בפינה הרחוקה בחצר החולית, שם מחכה לי חברי היחיד, הצב איתן.
עכשיו, שחציתי מזמן את גילו כשניצב מולי, כשעולה בי לעתים קרובות רצון עז שלידתו בצורך קיומי ממש, להדליק נרות שבת, לברך, לקרוא בסידור התפילה, להשכים בתפילת "מודה אני", להתחיל ממשהו, אולי אפילו להכשיר את הבית ולהפריד בין כלי בשר לחלב, תמיד מגיע כאורח לא קרוא אותו מעצור, אבא בעצמו לוחש על אזני, אף שהוא שכיב מרע יותר מעשר שנים, "החלטת להפוך לחרדית?", ושוב אני נותנת לו את הבמה, מכוונת את התאורה כהילה סביב ראשו, ושוב הוא מנצח, תמיד חזק ממני.
כל זאת אני מספרת בלחש, עיני דומעות, לקינן, ספונה בחדר הקטן בקומה השלישית. הגעתי לכאן במסע מייגע מהמושבה הזעירה בה אני מתגוררת, לעיר הצפונית, כדי להתקין לי מדרסים לנעלי.
כבר תקופה ארוכה, כמעט שנתיים, שאיני מסוגלת להלך בבטחה, וגם כשאני שעונה על מקל ההליכה שלי, נדמה לי שאפול אפיים ארצה.
קינן מביט בי בעיניו הטובות, פיאותיו הארוכות מסתלסלות בצידי ראשו המגולח מתחת לכיפה השחורה. הוא מתחיל להתפלל עלי, להחלמתי. "שיר למעלות. אשא עיני אל ההרים מאין יבוא עזרי, עזרי מעם השם, עושה שמים וארץ…"
אני חוזרת אחריו בלחש, פסוקי תהלים מנחמים כתמיד, ועם זאת תוגה אופפת אותי ועיני ממשיכות להמטיר דמעות.
 
"קינן", אני אומרת לו, "אני לא יכולה לקיים מצוות. אני חושבת שהשליחות שלי בעולם היא לכתוב", אבל הוא משיב: "את מקיימת מצוות רבות, בלי לדעת שאת עושה כן". וגם: "תדעי לך שאת צינור". -"את לא צריכה להתפלל מהסידור", הוא מוסיף. "תדברי לאבא שבשמיים. תגידי לו: אבא, תעזור לי. אבא, תבריא אותי. אלוהים ברא יש מאין, אז הוא לא יכול לברוא יש מיש? הוא ישלח לך רפואה שלמה. ואני מהיום אתפלל עליך בכל יום, לרחל בת שרה".
אני לא מפסיקה להרהר בדבריו כל הדרך ברכבת הביתה, וגם ימים אחרי.
איני יכולה להביא את עצמי לומר "אבא".
אבא הגשמי, אינו מתיר לי לפנות אל אבא שבשמיים. אבא הגשמי מתחיל לחזור ולהופיע בחלומות הלילה, אחרי העדרות רבת שנים. כבר עשר שנים שהוא מוטל עמוק באדמה, והנה, שוב הוא מגיח כצל כבד, סוחר כשד תגרן מקנטר בלילותי, עד שאני מביטה לילה אחד אל שמיים כבויים ואומרת לו: "חזור כלעומת שבאת. די גידפת אותי בחיי, ועשית לי את המוות גם אחרי לכתך מארץ החיים. הגיעה העת שתצא מחיי. יש לי אבא חדש, אבא טוב ומיטיב, אבא שבשמיים".

נהמה / רחל אשד

 
הָאִישׁ הַצָּהֹב עוֹמֵד בַּפִּנָּה
מֵעָלָיו צִפּוֹר זְהִירַת כָּנָף
בּוֹנָה אֶת קִנָּהּ בְּשֶׁמֶשׁ זוֹלֶגֶת
וּבְגָדָיו נְמַסִּים וְנוֹטְפִים
עַל עוֹרוֹ, וַאֲנִי נִשְׂרֶפֶת עִמּוֹ
וְעוֹלָה מִתּוֹכִי נְהָמָה לֹא סוֹלַחַת
שֶׁדָּלִיתִי אוֹתוֹ.

המצוקה מציקה כגירוד / רחל אשד

שְׁעַת צָהֳרַיִם קוֹבְרִים שָׁכֵן
הַמֵּת מִתְקָרֵר, הַמֵּת מִתְאַרְגֵּן
מִתְנַחֶמֶת בְּרוּחַ נוֹשֶׁבֶת אֵיתָן
מַפִּילָה אַפַּיִם צִבּוּר מְלֻכְסָן
זֶה רַק הַשָּׁכֵן, קוֹרֵא תַּרְנְגוֹל
אָבִיךְ בְּקִבְרוֹ מִתְגּוֹלֵל זֶה עֲשׂוֹר
הַמְּצוּקָה מְצִיקָה כְּגֵרוּד מֻשְׁחָז
בִּזְרִיזוּת רוֹקְדוֹת נְמִיּוֹת בְּעָרְפִּי
עוֹרִי מְרֻמְזָר בְּאָדֹם לוֹהֵט
מָה שֶׁהָיָה נִשְׁלָם בְּאָבְכָה.

מחלצות פרווה / רחל אשד

אֲנִי תּוֹלָה אֶת עַצְמִי בְּסָדִין מְגֻלְגָּל
בַּחֲדַר מַדְרֵגוֹת בַּקּוֹמָה הַשְּׁמִינִית
וְקוֹפֶצֶת מֵחַלּוֹן עֲנָקִי בַּקּוֹמָה הַשְּׁמִינִית
וְעוֹשָׂה לְעַצְמִי עוֹד הָא וְדָא בְּאוֹתָהּ קוֹמָה
עַד שֶׁכֶּלֶב לְבוּשׁ מַחְלְצוֹת פַּרְוָה
מַדְבִּיק לְשׁוֹנוֹ אֶל לֶחְיִי
וְשִׂמְחָתוֹ וְשִׂמְחָתִי.

ניקוד: יאיר בן־חור

פגישה עם כלב מהפכת את נקודת המבט.

שמיים בריאים / רחל אשד

שמיים בריאים / רחל אשד

בְּמַחְלֶקֶת הַנֹּעַר דְּרוֹרָה אֵינֶנָּה
אוֹמְרִים שֶׁהֶחְלִיקָה הַחוּצָה בֵּין שְׁנֵי סוֹרְגִים
אֲנִי מְמִסָּה סוֹרְגִים בִּדְמָעוֹת וְהֵם נוֹתָרִים
עוֹמְדִים בֵּינִי לְבֵין שָׁמַיִם בְּרִיאִים
הַדֶּשֶׁא קָצוּץ וְרָחוּץ בְּדִמְעוֹת הַגַּנָּן הָאִלֵּם
שׁוֹשַׁנִּים אֲדֻמּוֹת מְעַטְּרוֹת כּוֹס מַיִם גְּבוֹהָה
עַל שִׁדָּה לְבָנָה לְיַד מִטָּתִי
אֲנַחְנוּ חָמֵשׁ בַּחֶדֶר, אֶתְמוֹל כָּרְתוּ אֶת רֹאשִׁי.

ניקוד: יאיר בן־חור

תמונה עצובה מאי של אי שפיות

שני שירים / רחל אשד

שני שירים / רחל אשד

*
 
כֹּה רַבָּה הָיְתָה הַתְּעוּזָה שֶׁנִּדְרְשָׁה
לֹא לִשְׁלֹחַ יָד לַאֲסֻפַּת הַכַּדּוּרִים
לֹא לִקְפֹּץ לִבְאֵר חַסְרַת פָּנִים
לֹא לְהֵאָסֵף לְשַׁלְוַת תָּמִיד.
 
כמו משב רוח
 
הַכְּאֵב דִּבֵּר אֵלַי מַהֵר
תִּתְחַפְּשִׂי, הוּא אָמַר
תִּתְכַּסִּי בִּי, תִּתְכַּנְּסִי
תַּעֲבִירִי אוֹתִי כְּמוֹ גַּל
כְּמוֹ מַשַּׁב רוּחַ צִנָּה בִּשְׂמִיכָה
נִסִּיתִי.

ניקוד: יאיר בן־חור

שני השירים הקצרצרים הללו מדברים באומץ על נושא המאבק. יותר מכול הדוברת מבקשת לחיות, לעבור בשלום את הנחשול המאיים להטביעהּ. לכן היא מקשיבה לכאב ומחפשת דרכים להציל את נפשה.

קיצור דרך לטעות / רחל אשד

קיצור דרך לטעות / רחל אשד

וְהַשֵּׁד הָיָה שָׁחֹר וַחֲלַקְלַק
נוֹכֵל וְעַרְמוּמִי
וּבְיוֹם חֹרֶף עָגוּם אֶחָד
הִקִּישׁ עַל פֶּתַח בֵּיתִי
הֵסִיר כּוֹבָעוֹ וּבִקֵּשׁ מַחֲסֶה
מְצֻנָּן וְדָוֶה
פִּנִּיתִי מָקוֹם בַּמִּטָּה
לְיַד הַכֶּלֶב וְהַחֲתוּלָה

תְּחִלָּה הָיָה צָנוּעַ, בִּקֵּשׁ תֵּה וְעוּגִיּוֹת,
טָעַן שֶׁעָיַף מִן הַדֶּרֶךְ, יַעֲבִיר לַיְלָה וְיֵלֵךְ

חָלְפוּ שָׁנִים, עֲדַיִן מְנַסֶּה

הכותבת מתארת באירוניה דקה סוגיה כאובה – מפגש עם שד תובעני שהוא בבחינת אורח שאינו יודע ללכת. איך מתמודדים עם דמון שכזה? בורחים מפניו, קופאים או מנסים להתיידד איתו?

ציפור מעומלנת / רחל אשד

ציפור מעומלנת / רחל אשד

לאבי, לזכרו

שׁוּב רוֹאָה אוֹתְךָ בַּלֵּילוֹת
בְּחֻלְצָה תְּכֻלָּה שֶׁל יֶלֶד
שׁוֹרֵק לְצִפּוֹר מְעֻמְלֶנֶת

שָׂפָם מַלְבִּין וְזִיפִים קוֹלְחִים
אֻמְלָל בֶּן שְׁמוֹנִים
שׁוֹכֵב עַל מִטַּת בֵּית הַחוֹלִים
מְכֻסֶּה בְּסָדִין מַצְהִיב כְּפָנֶיךָ
בָּא בִּדְרִישׁוֹת

וְהָלַכְתָּ סָדוּק וְקוֹלְךָ לֹא מַרְעִים
וּצְחוֹקִי מִתְחַמֵּק מִמַּבָּט מַאֲשִׁים

ניקוד: רונן יצחק

בשיחה פרטית, נזכרה המשוררת באביה, שכל ימיו נהג לגהץ את חולצותיו ולעמלנן, כשהוא שורק לעצמו. הזיכרון המוחשי הזה פותח את השיר ומיד לאחריו מעבר חד למיטת חוליו של האב. חרף האומללות, האב עדיין "בא בדרישות" ואילו הבת צוחקת לנוכח הקול שלא מצליח להרעים.

ברכות מבקשת / רחל אשד

ברכות מבקשת / רחל אשד

אֲנַחְנוּ הוֹלְכוֹת בְּתוֹךְ וָאדִי שָׁקוּף
עַל רִצְפַּת זְכוּכִית
הַפְּרָחִים שָׁם אַלְמוֹתִיִּים, מוּגַנִּים בְּהֶחְלֵט
גַּם הַחֵטְא, נְשִׁימָתוֹ נֶעֱתֶקֶת
"תְּשַׁחְרְרִי אוֹתִי", מְבַקֶּשֶׁת פִּתְאֹם בְּרַכּוּת, מַמְרִיאָה
רֶגַע שֶׁל חֶסֶד שׁוֹכַחַת מִזְּמַן קָרַעְתִּי עָלַיִךְ קְרִיעָה.

ניקוד: יאיר בן־חור

שירה הקצר של רחל אשד, מתאר חלום – טיול עם אישה מתה. הוואדי השקוף מסמל את בית הקברות, שפרחיו "אלמותיים". הדוברת בשיר מבקשת מן המתה, שזהותה עלומה, לשחררה ולהניח לה לחיות את חייה.

* / רחל אשד

* / רחל אשד

בַּבֹּקֶר הַשֶּׁמֶשׁ שׁוֹקֶלֶת זָהָב עַל עֵינַי
נִדְמֶה שֶׁאַף פַּעַם לֹא אֶתְרַצֶּה וְאָקוּם
כַּדּוּר צֶמֶר נִסְמָךְ עַל יָדַי
חֲתוּלָה בְּגַבִּי
מְפַהֶקֶת לִי שֶׁאָסֵב אֶת פָּנַי

ניקוד: יאיר בן – חור

שירה הקצר, נטול השם של רחל אשד, מתייחס לאנשי הלילה, שמתקשים להתעורר בשעות הבוקר. מבחינתם, השמש האדומה של הבוקר היא כזהב כבד על העיניים – מטפורה מקורית ויפה – זהב שמשקלו מרתקם אל המיטה. אפילו החתולה מפהקת ומתקשה להתעורר. אל השיר מתגנבת תוגה, משום שהדוברת אינה מישירה מבט אל היום החדש, כי אם מסבה את מבטה הלאה ממנו.