* / רחל אשד

בַּבֹּקֶר הַשֶּׁמֶשׁ שׁוֹקֶלֶת זָהָב עַל עֵינַי
נִדְמֶה שֶׁאַף פַּעַם לֹא אֶתְרַצֶּה וְאָקוּם
כַּדּוּר צֶמֶר נִסְמָךְ עַל יָדַי
חֲתוּלָה בְּגַבִּי
מְפַהֶקֶת לִי שֶׁאָסֵב אֶת פָּנַי

ניקוד: יאיר בן – חור

שירה הקצר, נטול השם של רחל אשד, מתייחס לאנשי הלילה, שמתקשים להתעורר בשעות הבוקר. מבחינתם, השמש האדומה של הבוקר היא כזהב כבד על העיניים – מטפורה מקורית ויפה – זהב שמשקלו מרתקם אל המיטה. אפילו החתולה מפהקת ומתקשה להתעורר. אל השיר מתגנבת תוגה, משום שהדוברת אינה מישירה מבט אל היום החדש, כי אם מסבה את מבטה הלאה ממנו.

* / רחל אשד

לאבי, לזכרו

הָיְתָה הַבְטָחָה גְּדוֹלָה בָּאִישׁ הָאוֹחֵז
מַפְתֵּחַ בְּיָדוֹ, נוֹעֵל אַחֲרַי אֶת הַדֶּלֶת,
מַפְקִיר אוֹתִי לְאֶגְרוֹף הַחַיִּים.
מוּבָן שֶׁלֹּא נַסְתִּי אוֹ הִתְחַנַּנְתִּי עַל נַפְשִׁי,
חִבַּקְתִּי אֶת קַרְסֻלָּיו הַיָּפִים, מַמְתִּינָה

ניקוד: חני צפריר

ילדה מחבקת את קרסולי אביה, ננעלת בבית ומחכה לשובו. ההיעדרות בילדותה של רחל אשד, הייתה צורבת: אביה היה חוזר מעבודתו אחת לשבועיים, והציפייה לקראתו עולה ופורצת מן השיר. ההפקרה לאגרוף החיים היא גם מות האב, אך לא מות הציפייה אליו.

זקפה ירוקה / רחל אשד

אֶפְרוֹחִים צְהֻבִּים מִתְרוֹצְצִים בַּמַּדְגֵּרָה
הַשָּׂדוֹת בּוֹעֲרִים
כָּאן עֵצִים מְשֻׁנָּנִים בְּזִקְפָּה יְרֻקָּה
וְהָעֵשֶׂב כְּזִיפִים

לְעֵת עֶרֶב נוֹהֲרוֹת לִבְנוֹת הַכָּנָף
לַנָּהָר הַבּוֹטֶה
מִתְכַּנְּסוֹת לַהֲקָה לַהֲקָה
מִבַּעַד לַגִּ'ינְס הַשָּׁנוּי
גָּנוּז גַּם נוֹפִי

ניקוד: חני צפריר

בטבע הכל גלוי לעין, נטול כבלים חברתיים. האפרוחים מתרוצצים, העצים מתהדרים בזקפתם הירוקה והציפורים רוחצות בנהר ללא כל חשש או מבוכה, ורק האישה מסתירה את נוף גופה וחונטת אותו במכנסי ג'ינס. ולהרף עין צצה הכמיהה לחזור לגן העדן, טרום אכילת פרי עץ הדעת, כשאדם וחווה לא התביישו במערומיהם

רחל אשד

נְהָרוֹת אֲדֻמִּים חוֹצְבִים
בְּשָׁמַיִם פּוֹרְעֵי חֹק,
סוֹרְרִים, כְּעוֹמְדִים לַהֲלֹם.
עָנָן מְצַיֵּר שִׂפְתֵי מַטְרוֹנִית
וֶאֱלֹהִים לַעֲגָן זוֹמֵם כְּתָמִיד.
לְעֵת עֶרֶב נֶחֱצֶה אֶת הַשְּׁבִיל הַסּוֹמֵר,
הַכֶּלֶב בּוֹטֵשׁ בֶּעָפָר
לֵאֶה מִלְּכַשְׁכֵּשׁ.

ניקוד: חני צפריר

בשירהּ הקצר מתארת רחל אשד תמונת מצב מצמררת באמצעות האנשות מפתיעות ומקוריות (שמים פורעי חוק, ענן מצייר שפתי מטרונית…). השיר בן שמונה השורות עובר מן הקל אל הקשה, והשיא מגיע באמצעו: ואלוהים לעגן זומם כתמיד. לאחר השיא יש ניסיון לחזור לשגרה, אולם השביל סומר והכלב תשוש ולא מצליח אפילו לכשכש בזנבו. השיר מטיח בפני הקורא מציאות איומה למדיי.