בית ילדותי / רחל בכר

הַבֹּקֶר הַזֶּה
הוּא עֶרְגָּה
לַבַּיִת
שֶׁחַלּוֹנוֹתָיו פְּעוּרֵי הַפֶּה
בָּלְעוּ בִּשְׁקִיקָה אֶת כְּפִילָיו
כְּדֵי לְהָשִׁיבָם בִּמְשׂוּרָה
כְּמִנְחָה.

הַבֹּקֶר הַזֶּה
הוּא הַבְטָחָה
לְהַחְיוֹת אֶת הָאוֹרֵחַ
שֶׁדָּחַק בִּי לָצֵאת
אֶל הַמִּדְשָׁאָה בֶּחָצֵר
לִרְווֹת עֲלוּמִים
מִצִּלּוֹ הַקָּרִיר שֶׁל
הַבַּיִת.
לְשַׂחֵק
בְּחֶנְוָנִי וְצַרְכָן,
לִשְׁקֹל כַּף אֵפֶר
עַל מֹאזְנֵי כְּפִיסִים
וּלְהַעֲבִיר מִיָּד לְיָד
שַׂקִּיקֵי חוֹל מְבֹרָר
כְּאִלּוּ הָיוּ סֻכָּר וְקֶמַח.

הַבֹּקֶר הַזֶּה כְּמוֹ
הַבֹּקֶר הַהוּא
מְשַׁקֵּר לִי:
"נֶצַח,
נֶצַח".

ניקוד: יאיר בן־חור

שירה של רחל בכר הוא שיר געגועים לעבר, לפכים הקטנים של הילדות. בשובה לבית שבו גדלה כאורחת היא משתוקקת "לרוות עלומים" – ביודעה היטב שמדובר במשאלה מופרכת, שלא ניתן להגשימה.

שבירה / רחל בכר

אִשָּׁה זְכוּכִית
עוֹבֶרֶת מִיָּד לְיָד.
נִשְׁקֶלֶת בְּכַף יָד שְׂעִירָה
נֶחְקֶרֶת בִּמְגֻיֵּדֶת
לְהַעֲרִיךְ אֶת שָׁוְיָהּ הַשָּׁבִיר,
לְמַשֵּׁשׁ אֶת שָׁוְיָהּ הַשָּׁלֵם.
כָּל זִיז מַפְחִית אֶַּת עֶרְכָּהּ
כָּל סֶדֶק מַשְׁחִית אֶת הָאוֹר
(הַכָּלוּא בְּתוֹכָהּ)
פּוֹתֵחַ לָהֶם בְּרֵרָה
לְהָפְכָהּ חוֹל.

ניקוד: יאיר בן־חור

שירהּ של רחל בכר מדמה אישה שברירית לחפץ עובר לסוחר, העשוי מזכוכית. אומדים את שוויה, ממששים אותה ופוגמים בה. שיר קצר ומתריס על החפצת נשים.

* / רחל בכר

כְּשֶׁאַתָּה שָׁרוּי בַּחֲשֵׁכָה אַתָּה חוֹשֵׁב לַיְלָה,
צָד כּוֹכָבִים,
מְלַטֵּשׁ אֶת פְּנֵי הַיָּרֵחַ
וְדַעְתְּךָ זָחָה.

כְּשֶׁחֹשֶׁךְ אוֹתִי עוֹטֵף אֲנִי עוֹרֶכֶת פֻּלְחָן
כּוֹרֶתֶת בְּרִית
עִם מָרָה שְׁחֹרָה
מַנִּיחָה רְטִיּוֹת עֲנָנַי
שְׁכָבוֹת
עַל נַפְשִׁי הַחֲבוּלָה
וְדַעְתִּי נָחָה.

ניקוד: יאיר בן־חור

שירה של רחל בכר, "כשאתה שרוי בחשיכה", מתאר שני עולמות הופכיים. הנמען, שעשוי להיות בן זוג או אלוהים, מתייחס לחשכה כאל הרפתקה ויצירה בגבולות ממלכתו – ציד כוכבים או ליטוש הירח. מנגד, ואילו מנקודת ראותה של הדוברת, החשכה כרוכה במרה שחורה.
תיאור החשיכה של הגבר, מצטייר כמשאלתה של הדוברת להפוך את החשכה גם מנקודת ראותה למרחב של ציד וליטוש, אבל החרוז "זחה" ו"נחה", מורה על יתרונה של הדוברת על הנמען. לו הגאווה ולה המנוחה.

בלבול / רחל בכר

רָצִיתִי לָקוּם
בָּחַרְתִּי לָשֶׁבֶת,
שָׁתַקְתִּי
מִלִּים אֲרֻכּוֹת.
יָנַקְתִּי קַדְרוּת
פִּהַקְתִּי שֶׁמֶשׁ
חָלַמְתִּי עֵרוּת
בְּעִלָּפוֹן

מַאֲכֶלֶת בָּרָק
וְנֶתַח עָנָן
אָרְבוּ בִּמְעִי רוֹשׁ,
רָצִיתִי לָקוּם
אַךְ עוֹדֶנִּי יוֹשֶׁבֶת
בְּמִגְלֶשֶׁת הַמַּבּוּל
– לִגְלֹשׁ.

ניקוד: חני צפריר

השיר "בלבול" בקריאה ראשונית מבטא את הסתירות ואת חוסר שליטתה של הכותבת בחייה, השימוש באוקסימורונים מבטא ומדגיש זאת לאורך כל השיר: "חלמתי ערות בעלפון". אך בקריאה מעמיקה, ניתן להבין ,שהכותבת רוצה לבלבל אותנו, בחוסר שליטתה על פעולותיה, כאשר ,למעשה ,היא בעלת שליטה ואינה רפוסה כמו שזה הובן "רציתי לקום בחרתי לשבת."

* / רחל בכר

בְּלֵב כָּל שִׁירַי
פּוֹעֵם מוֹתִי –
תַּמְרִיץ לְחַיַּי.

ניקוד: חני צפריר

שיר בן שלוש שורות קצרצרות. שורות אלו אוצרות הנחה שלפיה המוות מעניק משמעות לכל עשייה, ולפיכך מן הראוי לחיות חיים בעלי ערך. בקרב יוצרים, מפעם הדחף להספיק עוד יצירה אחת לפני הקץ, ובמילותיו של ביאליק: "עוד שיר מזמור אחד היה לו,/ והנה אבד המזמור לעד,/ אבד לעד!".