קרוב לבית / שירה סתיו
לר'
אַתָּה וַאֲנִי
יוֹשְׁבִים עַל הַנַּדְנֵדָה עֶרֶב אֶחָד,
מַחְזִיקִים אֶת הַסִּיגַרְיוֹת שֶׁלָּנוּ בַּאֲוִיר כְּמוֹ אֶצְבָּעוֹת קְטוּעוֹת
רַק כְּדֵי לְצַמְצֵם אֶת הָעֵינַיִם עִם הִבְהוּב הַשְּׁאִיפָה
וְהֶעָשָׁן מִתְפּוֹגֵג בּוֹ בָּרֶגַע שֶׁאָנוּ נִנְשָׁפִים.
אֲנַחְנוּ מְנִיעִים אֶת הַשְּׂפָתַיִם, אַתָּה שׁוֹאֵל,
אָז מָה קוֹרֶה אִתָּךְ? אֲנִי עוֹנָה
מִתּוֹךְ הַקְּלִפָּה, קוֹלִי נִשְׁמָע לִי
מְרֻחָק וְחָלוּל, כְּמוֹ בְּסְלוֹאוֹ מוֹשֶן,
אֲנִי מְדַבֶּרֶת עַל נְסִיעָה,
עַל שְׁהוּת, הֲכָנוֹת, אֲרִיזָה,
הַדְּבָרִים קְצָרִים וּסְתוּמִים. מִי כָּמוֹךָ יוֹדֵעַ,
בַּמֶּה אָנוּ נִבְחָנִים.
הָעֶרֶב עוֹמֵד, סְבִיבֵנוּ זִמְזוּם פָּנָסִים.
שְׁנֵינוּ יוֹדְעִים שֶׁאֵין גְּאֻלָּה
שֶׁלֹּא תַּהֲרֹג אוֹתָנוּ.
ניקוד: רונן יצחק
התמונה שמצטיירת מבעד לעיניים המפרשות: גבר ואישה יושבים בחשכה ב"גינת שעשועים" כל-פריפריאלית שהשעשוע ממנה והלאה, שתוקים. נבוכים. הקשר נפרם זה מכבר ואת מקומן של המילים המרוחקות והחלולות, תופס מעשה העישון. מי שעישנו אי פעם, מכירים היטב את הריכוז המוחלט בשאיפות ובנשיפות, ניקוטין מלוא הריאות, הדיאדה של הניקוטין, כשבין שאיפה לנשיפה לופתים את הסיגריה באצבעות כפופות, "קטועות". הסיטואציה השירית טעונה כמו אצבעות הניקוטין הגדועות, כמו אי-הגאולה, אי-התחייה שלו, שלה, שלהם, סמוך למה ששימש, לפחות מבחינתה, כ"בית".
