ארכיון תגיות: תמי קויפמן

זונה / תמי קויפמן

 
אֲנִי לֹא מַכִּירָה
זוֹנוֹת.
אֲנִי אֲפִלּוּ לֹא מַכִּירָה
זוֹנָה אַחַת.
אֲבָל מְסַפְּרִים שֶׁבָּעִיר
יֵשׁ אִשָּׁה אַחַת
שֶׁאִישׁ אֶחָד קָרָא לָהּ
"זוֹנָה, זוֹנָה, אַתְּ לֹא סְתָם זוֹנָה, אַתְּ זוֹנָה שְׁחֹרָה מִי, מִי יִגַּע בָּךְ?"
אֲבָל
הָיוּ כַּמָּה שֶׁנָּגְעוּ
בָּהּ,
בְּזוֹ שֶׁקָּרְאוּ לָהּ
זוֹנָה. שְׁחֹרָה.
הִיא רָצְתָה. אָמְרוּ.
הִתְחַנְּנָה. אָמְרוּ.
גַּם זוֹנָה,
גַּם שְׁחֹרָה
וְגַם רוֹצָה
אָז שֶׁלֹּא נִגַּע?

ניקוד: יאיר בן־חור

* / תמי קויפמן

בַּשֶּׁקֶט
הַזֶּה אֲנִי עוֹבֶרֶת.

מַסָּעוֹת בַּזְּמַן מוֹתִירִים
הֵד.

הַחֻלְצָה שֶׁקָּנִיתִי אֶתְמוֹל מְלַטֶּפֶת לִי אֶת הַלֵּב שֶׁמִּתַּחַת לַצְּלָעוֹת.

כַּמָּה תּוּכַל חֻלְצָה אַחַת לְהַחְזִיק אֶת
הָרֶוַח שֶׁבֵּין פְּעִימָה לִפְעִימָה?

תָּשִׂימִי לֵב לַהִשְׁתַּקְּפֻיּוֹת. אָמַרְתְּ לִי הַיּוֹם

וְהַפָּנִים שֶׁלָּךְ צָחֲקוּ, גִּלְגְּלוּ
הִזְדַּמְּנוּת לְאַהֲבָה.

ניקוד: יאיר בן־חור

שנים / תמי קויפמן

כְּשֶׁרַכֶּבֶת הַזְּמַן עוֹזֶבֶת אֶת בְּסִיס הָאֵם
אֲנִי מְחַפֶּשֶׂת
קֶרֶן לֶאֱחֹז בָּהּ וְלִנְסֹק.

הַחֹשֶׁךְ מִסְתַּנֵּן מִבַּעַד לַ
תְּשׁוּקָה
וּפוֹרֵט יְדִיעָה קַדְמוֹנִית עַל מֵיתָר
שֶׁנּוֹתָר
וּבֵין הַלֵּב לַצְּלָעוֹת מִתְגַּלְגְּלִים בִּי קוֹלוֹת
אִלְּמִים מִפַּעַם, כְּשֶׁעוֹד אֶפְשָׁר הָיָה לִשְׁמֹעַ
אוֹתָךְ קוֹרֵאת לִי
שֶׁאָבוֹאֵלַיִךְ,
כְּמוֹ הָיִיתִי יַלְדַּת פּוֹטֶנְצְיָאל.

וַעֲדַיִן
כְּשֶׁפָּנָסֵי הָרְחוֹב מְפַנִּים עֲלָטָה
אֲנִי תּוֹהָה כַּמָּה תּוּכַל קֶרֶן אוֹר אַחַת לָשֵׂאת אֶת מִשְׁקַל שְׁנוֹתַי
שָׁנָה, וְעוֹד שָׁנָה, וְעוֹד שׁשש…

ניקוד: יאיר בן־חור

רואה מהגב / תמי קויפמן

אני מסתכלת בך.
מהגב. מהגב אני מסתכלת.
הצמה העבה שעל גבך מכסה את קו עמוד השדרה שלך הרועד והשיער שלך מזכיר לי שפעם היה גם לי שיער כזה, סורר, שרק צמה יכלה להרגיע אותו.
הכתפיים שלך מתכופפות להתבונן במה שעוד יתברר כנתיב בריחה מוצלח יחסית לשבילי הבוץ שסבבו אותך ושקל היה לטבוע בהם, למרות, למרות שרוב הזמן לא היה גשם.
אני מסתכלת בך.
מהגב. מהגב אני מסתכלת.
השתיקה שלך עוברת אליי דרך צלעות שנושמות ילדה רזה, רזה היית, כל כך רזה שאיש לא ראה, ואפילו שגם עכשיו את רזה אבל כבר לא שותקת אני מסתכלת בך.
מהגב. מהגב אני מסתכלת.
ואני מצליחה לראות את העצמות שלך בולטות דרך החולצה הפרחונית הקיצית, שגדולה ממידותייך, מונחת ברישול קל, רישול שיהפוך לרישול מוקפד, ואחר כך לסגנון נעים לעין, ואחר כך ללבוש מפתיע ומרענן ואחר כך ללבוש שנשים מתקנאות בו כי הוא מחמיא ומעניין.
אבל עכשיו, כשאני מסתכלת בך מהגב, מהגב אני מסתכלת ואני מקשיבה ללב שלך הפועם, אני מדמיינת איך שפתייך מתרוקנות לתוכו ומספרות לו בלחש שיהיה בסדר. אולי.
כי אולי יהיה לך כמו לכל הילדים בשכונה אח. או אחות. או דודים באמריקה שישלחו שְמלמלות ורודות וגרביים מצחיקים. או שסוף־סוף תביני כמה זה ארבע כפול שמונה ובלי להתבלבל תוכלי לדקלם את כל הפסוקים של קינת דוד.
ואני מסתכלת בך ושותקת איתך, כי לפעמים גם אני שותקת ורק מסתכלת ורואה.
המדרגה שאת יושבת עליה מוכרת לי. מדרגה רחבה, שבורה בקצה השמאלי. מעליה עוד מדרגה ועוד אחת – וזהו.
שלוש מדרגות לחלומות מתחלפים.
שלוש מדרגות, פניהן אל הרחוב. וגם פנייך.
מי יבוא ומי ילך? ומי יבוא בשער ומה, מה יביא לך מתנה?
אני מסתכלת בך.
מהגב אני מסתכלת, ושתינו מסתכלות ברחוב.
את מחכה. אני כבר לא.
לא נורא, אני אומרת לך שזה בסדר לחכות כי גם כשמחכים לפעמים הסוף טוב.
"איך את יודעת?"
"מה, את מדברת אליי? איך אני יודעת שאלת? באמת שאלת אותי?"
קרובה יותר מתמיד אני לוחשת לך משהו.
משהו שרק את ואני יודעות, ורק את ואני נדע.
"תקשיבי", אני אומרת לך, "אני, אני באה מהעתיד שלך. את יכולה לראות אותי אם את רוצה. תראי אותי, את רואה? מה את רואה? את מבינה שאם אני באה אלייך מהעתיד שלך אז קודם כול, יש לך עתיד. יש לי אפילו סימנים מזהים לתת לך כי אם את לא מאמינה אז אני יכולה להוכיח. רוצה לראות?"
בפעם הראשונה את מסתובבת ואני רואה את הפנים שלך.
ואני מסתכלת בך. והעיניים שלך, איך להגיד? מסמנות לי: תישארי. תמיד תישארי.
ובשנייה שפג הקסם ושוב, שוב ראיתי אותך מהגב, הספקתי לתת לך את המכתב הזה,
שאם תשכחי או לא תראי או לא תאמיני או תתבלבלי אז יישאר לך המכתב, כי את יודעת, בעצם שתינו יודעות משהו על המילה הכתובה.
תקראי, תקראי, כי כמו שאמרתי לך, אני, ממרום גילך, אומרת לך ש….

מרצדת על הרשתית / תמי קויפמן

מַחְבֶּרֶת הַחֶשְׁבּוֹן
אָבְדָה
הַמּוֹרֶה רַחְבַלְסְקִי מִתְהַפֵּךְ בְּקִבְרוֹ
לֹא לִפְנֵי שֶׁהוּא נִזְכָּר בְּגֶטוֹ
חַיָּיו הַקּוֹדְמִים.
בֵּינְתַיִם, מוּל עֵינָיו הַמִּשְׁתַּהוֹת
שׁוּב אֲנִי, הַשְּׁחֹרָה הַמְתֻלְתֶּלֶת, מְרַצֶּדֶת לוֹ עַל
הָרִשְׁתִּית.
כַּמָּה, כַּמָּה זֶה שְׁמוֹנֶה כָּפוּל אַרְבַּע?
בַּמַּחְבֶּרֶת, אֲנִי לוֹחֶשֶׁת. בַּמַּחְבֶּרֶת.
מִתְהַפֵּךְ, מִתְהַפֵּךְ בְּקִבְרוֹ. רַחְבַלְסְקִי
לֹא לִפְנֵי שֶׁהוּא מְרוֹקֵן אֶת מַבָּטוֹ
לְתוֹכִי
וְיוֹצֵק בִּי בְּכָל סֶדֶק אֶפְשָׁרִי
אִי־הֲבָנָה קְבוּעָה
שֶׁאֵינָהּ מִשְׁתַּמַּעַת לִשְׁתֵּי פָּנִים.
אֲנִי מוֹצֵאת. אֶת הַמַּחְבֶּרֶת.
סִימָנִים לֹא
בְּרוּרִים מְמַלְּאִים מִשְׁבְּצוֹת
בִּפְסֵיפָס שָׁחֹר, לָבָן, אָפֹר.
הָעִקָּר לֹא לָצֵאת מֵהַקַּוִּים.
הָעִקָּר שֶרַחְבַלְסְקִי.
הָעִקָּר שֶׁלֹּא יִבְרַח לִי פִּיפִּי.
הָעִקָּר שֶׁהַמַּחְבֶּרֶת.
בסּוֹף,
בַּסּוֹף אֲנִי מְבִינָה.
מַשְׁאִירָה אֶת לוּחַ הַכֶּפֶל מֵאָחוֹר וּמַכְפִּילָה, מְחַלֶּקֶת, מַפְחִיתָה וּמְחַבֶּרֶת אוֹתִיּוֹת לְמִלִּים וְאוֹמֶרֶת
תּוֹדָה
לְרַחְבַלְסְקִי.

ניקוד: יאיר בן־חור

אבי / תמי קויפמן

כְּשֶׁהַגַּעְגּוּעַ אֵלֶיךָ הוֹדֵף אוֹתִי
אֵלָיו
אֲנִי מְדַבֶּרֶת עִם עֵצִים
וַאֲבָנִים, שֶׁיּוֹשְׁבוֹת לִי עַל הֶחָזֶה, לוֹחֲשׁוֹת
שֵׁדִים
הַלֵּב שֶׁלִּי, מַחְשָׁבוֹת מִתְרוֹצְצוֹת בִּפְרָאוּת.

מַה לָּךְ, מַה לָּךְ כִּי תָּלִינִי, מִתְגַּעְגַּעַת סִדְרָתִית

מַרְאֶה הַכְּבִישׁ יָשָׁר כְּסַרְגֵּל, לֹא מְשַׁכְנֵעַ אוֹתִי בְּמַמָּשׁוּתוֹ שֶׁל
הָרֶגַע.

עוֹד רֶגַע, עוֹד רֶגַע אוּכַל לִרְאוֹת אֶת
פָּנֶיךָ מְשַׂרְטְטִים בִּי עֲרוּצֵי חָכְמָה,
וּכְמוֹ פַּעַם, בְּעֵרָבוֹן מֻגְבָּל, מַזְמִינִים אוֹתִי
אֶל שַׁעֲרֵי
גַּעְגּוּעַ

ניקוד: יאיר בן־חור

צְמֵאָה / תמי קויפמן

שֶׁבַע שָׁעוֹת חָלְפוּ מֵאָז חָצְתָה אֶת הַשָּׁעָה שֶׁבָּהּ הִגִּיעָה לַמַּסְקָנָה שֶׁהִיא צְמֵאָה לְאַהֲבָה

שֶׁבַע שָׁעוֹת שֶׁהִיא יוֹשֶׁבֶת עַל כִּסֵּא הַנְּצָרִים שֶׁרָכְשָׁה בְּסֵיְל מְטֹרָף, מֻנַּחַת בְּרִפְיוֹן עַל מִשְׁעַנְתּוֹ הַמְחֹרֶרֶת, גּוּפָהּ מְמַלֵּא אֶת כָּל הַחֹרִים שֶׁכִּסֵּא נְצָרִים יָכוֹל לְחוֹרֵר, וְהִיא מְגַלְגֶּלֶת. מְגַלְגֶּלֶת אֶת הַצָּמָא שֶׁלָּהּ לְאַהֲבָה עַל הַלָּשׁוֹן. מַעֲבִירָה לָשׁוֹן יְבֵשָׁה עַל שְׂפָתַיִם סְדוּקוֹת, בּוֹלַעַת אֶת מְעַט הָרֹק שֶׁמְּמַלֵּא אֶת פִּיהָ, נוֹשֶׁמֶת תְּמוּנוֹת שֶׁל מִדְבָּר וּמַעֲבִירָה אוֹתָן עַל גּוּפָהּ, חוֹל צָהֹב וְגַרְגִּירָיו, זְכוּכִית שֶׁל שֶׁפַע, נִכְנָס לְפִתְחֵי גּוּפָהּ, סָדִין מִדְבָּר כּוֹרֵךְ אוֹתָהּ אֵלָיו וְהִיא

צְמֵאָה לְאַהֲבָה.

שבע שעות שהיא יושבת במרפסת ביתה, הופכת את האדמה היבשה בעיניה, מעבירה אצבע דקה על עליו הסדוקים של שיח יסמין בודד שראה ימים טובים יותר, ממוללת רגבים קשים ומגישה אותם אל אפה, כמעט מוכנה להביאם אל פיה ולטעום את טעמם, טעם אדמה שיבשה, שיתקוף את כל החושים האפשריים שנותרו בה ויסמן את בואה של האהבה.

אבל בינתיים היא יושבת. שבע שעות יושבת ומפרקת דקה אחר דקה את שבע השנים הרעות שהיו לה. שבע שנים מאז אותה טריקת דלת שהותירה משקוף רועד, זכוכית סדוקה ולב שבור, והיא, היא עוד יכולה לשמוע אותו קורא לה, בשם החיבה קרא לה, נוני שלי, לאן? נוני, את רצינית? מה כבר עשיתי? אני אוהב אותך, את יודעת, נכון?

נו ני נו ני, מתדפק קולו על גבה, מבקש לפתוח שער ללבה שנסדק.

למחרת בבוקר ביקשה שישאיר לה מפתח לדירה כדי שתאסוף את חפציה. ו.. אני מבקשת שלא תהיה בדירה, הוסיפה, וקולה מסמרים שניקבו את השקט שהשתרר מעברו השני של הקו.

וכשבאה לאסוף למחרת היום התבוננה סביבה ובאוטומט, כמו שרק היא יודעת, הכניסה לשני ארגזים חומים שבע, שבע שנים.

הכול הלך לה די בקלות עד מברשת השיניים. הכי קשה היה לה עם מברשת השיניים שעמדה מבוישת בפינת השיש, מתבוננת בה ושואלת בפעם המי־יודע־כמה, שוב? שוב? ולאן עכשיו?

מברשת השיניים הייתה הראשונה לסמן את המעבר שלה אליו לילה אחד, כשהחליטו שמאוחר וממילא הבית שלו קרוב לעבודה שלה וממילא יש לו מברשת שיניים ספייר, וממילא נצצו עיניהם באורות של שפע… אז היא נשארה.

נשארה, שבע שנים נשארה. החליפה מברשות שיניים, החליפה מצעים, החליפה כוסות יין שנסדקו ומכונת כביסה אחת… ונעה, נעה בימים בשדה המואר של עיני הדבש שלו, ובלילות, כשהפכו עיניו לחומות ופס זהוב עבר בתוכן – נמסה ושפתיה אמרו, כמה יפה הגן ששתלת וכמה יפה השביל, על כל דבר חשבת, על כל דבר.

ובוקר אחד, שלא כהרגלה, כשלא יכלה לסבול עוד את טעמו של הקפה של הבוקר, עשתה בדיקה.

לא היה ספק, ובערב כשחזר מותש מעוד יום של לימודים אמרה לו.

אני בהיריון.

הפנים שלו אמרו הכול. העיניים ננעצו בשפתיה, כמו מנסות לשאוב ממנה את המילים שלא אמרה.

נו, מה? שאלה אותו, אתה שמח? ולאט־לאט הרגישה איך הוא נשמט. העיניים שלו שתמיד היו פקוחות עליה לרווחה הצטמצמו לכדי סדק צר, פניו פונות אל החצר ומחפשות את השער אל השביל היפה שסלל לה.

אני רוצה את התינוק, אמרה. השקט שנע ביניהם נשמע צלול כל כך עד שכמעט לא שמעה כשאמר לה שהוא צריך לחשוב.

בדיוק שבועיים חלפו עד שהבחינה בכתם הדם הראשון שהריץ אותה למיון ומשם לפרוצדורה שקטה שהסירה ממנו את הצורך לחשוב והכתימה את לבה בגעגוע שנשאר שם לעד.

ובכל אותם הימים שחלפו, שבעה שבועות ליתר דיוק, שמעה בעיקר את השקט חודר לעצמותיה, לוחש, ממלא את הוורידים בירכיה, שוקע ומרפד את תחתית הבטן הרכה שלה, מגן עליה ומכאיב לה.

כשישבה מולו במטבח ראתה את השקט זולג לתוך הספגטי, מספיג את המפה, מתפשט וחוצה את קירות המטבח, מצמיד את השטיח שקיבלו מסבתה לאריחי הסלון המצוירים שמתחתיו, ממלא את מנורת השולחן שאורה כמו התעמעם לפתע, מותיר אותה בוהה.

בבקרים, כשקמה וגופה כואב, הרגישה בעיקר את הרווח שבין גופה לשמלת הקיץ שלבשה מתמלא בשקט. שמלה שכל ערב כיבסה, תלתה, כיבסה, תלתה ולבשה תוך שהיא נעה פנימה והחוצה, החוצה ופנימה משקט לשקט.

יום אחד שמעה אותו צוחק מבדיחה של חבר. בקול גדול צחק, והצחוק שלו פגש את השקט שלה וקרע אותה מבפנים. באותו הרגע הבינה שהיא לא נשארת שם.

בשנים שחלפו, שבע ליתר דיוק, הפך כיסא הנצרים שקנתה בסייל מטורף למשענת מחוררת. כי כששבה מהמולת העולם השופע וצנחה לתוכו הרגישה בעיקר את החורים שהתרחבו עם משקל גופה שהתעגל, מסמנים לה את גופה, אין גוף, יש גוף, אין גוף, יש.

גּוּף צָמֵא לְאַהֲבָה.

שֶׁבַע שָׁנִים פְּלוּס שֶׁבַע שָׁעוֹת עָבְרוּ מֵאָז חָצְתָה אֶת הַשָּׁעָה שֶׁבָּהּ הִגִּיעָה לַמַּסְקָנָה שֶׁהִיא צְמֵאָה לְאַהֲבָה.

שֶׁבַע שָׁעוֹת שֶׁהִיא יוֹשֶׁבֶת עַל כִּסֵּא הַנְּצָרִים שֶׁרָכְשָׁה בְּסֵיְל מְטֹרָף, מֻנַּחַת בְּרִפְיוֹן עַל מִשְׁעַנְתּוֹ הַמְחֹרֶרֶת, גּוּפָהּ מְמַלֵּא אֶת כָּל הַחֹרִים שֶׁכִּסֵּא נְצָרִים יָכוֹל לְחוֹרֵר, וְהִיא מְגַלְגֶּלֶת. מְגַלְגֶּלֶת אֶת הַצָּמָא שֶׁלָּהּ לְאַהֲבָה עַל הַלָּשׁוֹן, מַעֲבִירָה לָשׁוֹן יְבֵשָׁה עַל שְׂפָתַיִם סְדוּקוֹת, בּוֹלַעַת אֶת מְעַט הָרֹק שֶׁמְּמַלֵּא אֶת פִּיהָ, נוֹשֶׁמֶת תְּמוּנוֹת שֶׁל מִדְבָּר וּמַעֲבִירָה אוֹתָן עַל גּוּפָהּ, חוֹל צָהֹב וְגַרְגִּירָיו, זְכוּכִית שֶׁל שֶׁפַע, נִכְנָס לְפִתְחֵי גּוּפָהּ, סָדִין מִדְבָּר כּוֹרֵךְ אוֹתָהּ אֵלָיו וְהִיא

צְמֵאָה לְאַהֲבָה.

נותנת הרצאה / תמי קויפמן

בְּתוֹךְ תּוֹכִי,
לַמְרוֹת שֶׁהָעֵינַיִם הֻפְנוּ כֻּלָּן
אֵלַי (בְּעִנְיָן, הָיִיתִי אוֹמֶרֶת)
עֲדַיִן הִדְהֲדָה בִּי הַשְּׁאֵלָה אִם אוּכַל לִמְצֹא אֶת
שְׂמִיכַת עֵינֶיהָ יְרֻקּוֹת הָעַיִן שֶׁל
אִמִּי
כְּמוֹ שָׁם, בְּמַעְבֶּרֶת הָעוֹלִים, כְּשֶׁרָכְנָה
מֵעַל עֲרִיסַת הָעֵץ שֶׁקָּנָה לִי סָבִי,
חִפְּשָׂה אֶת יַלְדוּתָהּ
וְעֵינַי בְּעֵינֶיהָ
שׁוֹחֲקוֹת.

ניקוד: יאיר בן־חור

הבת המחפשת את עיני האם תחפש אותן לעולמים, כי הן העוגן והמשען, השמיכה העוטפת.

* / תמי קויפמן

* / תמי קויפמן
 
רֹב הַזְּמַן
 
הָיִיתִי
שׁוֹתֶקֶת.
הַפְּתָחִים בְּגוּפִי לֹא נָתְנוּ סִכּוּי לַמִּלִּים
וְלַמְרוֹת שֶׁשְּׂפָתַי נָעוּ מִדֵּי פַּעַם, נִדְמֶה הָיָה שֶׁאֵין לָהֶן מַה
לּוֹמַר.
 
בְּתוֹךְ הַשֶּׁקֶט (שֶׁהִרְגִּיעַ אֶת כֻּלָּם) הַסְּבִיבָה שֶׁלִּי נִרְדְּמָה.
 
בִּשְׁאַר הַזְּמַן, כְּשֶׁנָּדַדְתִּי לַמֶּרְחַקִּים וְנָשַׁמְתִּי שָׁמַיִם (הָאֲדָמָה הָיְתָה קְרוֹבָה מִדַּי)
הִסְבַּרְתֶּם לִי אֶת מַה שֶּׁלֹּא אָמַרְתִּי.
 
מֵאָז
שְׁתִיקוֹתַי נָעוֹת בְּתוֹכִי כִּמְטוּטֶלֶת
וּבֵין פְּעִימָה לִפְעִימָה אֶפְשָׁר
לִרְאוֹת אוֹתִי
מַנִּיחָה מִלִּים מְדֻיָּקוֹת שֶׁמְּדַבְּרוֹת בְּעַד
עַצְמָן

ניקוד: יאיר בן־חור

השתיקה הכרחית כדי לומר לבסוף את "המילים המדויקות", לאחר תהליכי חשיבה וחקירה, שהם בבחינת שקט המסתיר חכמה ויצירתיות אין־סופיות.

* / תמי קויפמן

* / תמי קויפמן

הַפְרָעוֹת
 
בַּשֵּׁנָה
מְרוֹקְנוֹת לִי אֶת הַלַּיְלָה,
מְאַרְגְּנוֹת לִי מַחְשָׁבוֹת
שֶׁ
יוֹצְאוֹת מִדַּעְתָּ ן.
 
אֲנִי מִתְכַּתֶּבֶת עִם סָדִין מִתְרַחֵק
וְצָפָה
 
אוּלַי אֶמְצָא מַעֲטֶפֶת שֶׁתַּמְתִּיק מְנוּסָה.
 
מַרְגָּרִיטָה מְזַמְזֶמֶת שִׁיר לָטִינִי לֹא
קָשׁוּר
מִשְׁתַּלֶּטֶת לִי עַל כָּל הַמִּטָּה,
מְפַזֶּרֶת שְׁאֵרִית שׁוֹשַׁנִּים
מַכְרִיחָה אוֹתִי לָמוּת
וְלִנְשֹׁם וְלָמוּת וְלִנְשֹׁם
וְלִנְשֹׁם.

ניקוד: יאיר בן־חור

שירהּ של תמי קויפמן מתאר את תופעת ההפרעות בשינה שמונעות שינה רציפה ורגועה. הבית השני (מרגריטה) מדגים נדודי שינה ומחשבה. מבנה הבתים והצורה שבה השיר בנוי ומוצג (שורות ריקות, מילה שנחתכת באמצע – מדעת ן ועוד, מחאה צורנית) ממחישים באופן חי וברור את הנושא.