בוקר של שגרה / גיא חצרוני

  •  
  •  
  •  
  •  

 
אביב. החלון במקלחת פתוח עכשיו בלילות שכבר אינם קרים כמו קודם. בבוקר בוקעים ממנו רחשי הציפורים ומעירים אותי, מסמנים לי שנגמר הלילה וזה בסדר להתעורר. שולח יד לחפש את המשקפיים בין החפצים העומדים בבלגן על השידה שליד המיטה, מרים את הטלפון – מה חדש בעולם? ווינט קודם כול, הפסקת אש בעזה, יופי, קצת שקט, הגיע הזמן. בעוד עשר דקות הטלפון של זוגתי יצלצל להשכמה, ואני ממהר לסור למקלחת לצחצח שיניים ולהתקלח. המקלחת תהיה תפוסה אחר כך ולא אספיק להתארגן לפני שאני מעיר את נדבי.
שקט בבית. אני עולה לקומה השנייה, פותח את החלון אצל נדב. האוויר נעים בחוץ. אני נשכב לידו, אוסף את עצמי מחדש לאחר הטיפוס במדרגות, לאט־לאט שנתו נפרמת והוא מוכן לקום. אני זורק על מיטתו את בגדי בית הספר והוא מתיישב על המיטה בעיניים עצומות, מגשש בידיו ומחפש את הבגדים. מתלבש בעצלתיים, מוצא את המשקפים שלו על השולחן ומרכיב אותם. נדב יוצא ראשון מהחדר ואני אחריו, יורדים למטה. הוא מתיישב על הכורסה שלי, אני מוציא מהתיק שלו את קופסת האוכל ואת בקבוק המים, רוחץ, מחליף במים טריים, שם שתי פרוסות בטוסטר ומכין חביתה לכריך לבית הספר. מנתק את הטלפון של נדב מטעינה ומכניס לתיק שלו עם קופסת האוכל והמים.
עכשיו מכין לעצמי חביתה. מאז חליתי והפסקתי לאכול כמעט הכול, עברתי משתי ביצים לשלוש ביצים בבוקר – הדבר היחיד כמעט שאני מסוגל לאכול עכשיו. אני מקשקש לי את החביתה ומתיישב לאכול מול הטלוויזיה, שם מתנגנים הסרטים של נדב. יונת מכינה לנדב קערת דגנים והוא מתיישב ליד השולחן לאכול. עד 7:32 יש עוד זמן, נדב נשכב על הספה, הראש על אימא, ואני יוצא להשקות את העציצים ולטאטא את המרפסת. ב־7:32 בדיוק אנחנו מכבים את הטלוויזיה ויוצאים. אני עם שקית זבל ביד, נדב עם תיק כבד על הגב – פותחים את הדלת והעיתונים מחכים לנו על הרצפה. ישראל, השכן הנכה שהתיידד עם יונת, מניח אותם על מפתן הדלת בכל בוקר. מכניסים את העיתונים פנימה ויורדים. אנחנו הולכים לכיוון בית הספר, וכשמגיעים למישור יונת, שמתקשה לשמור על קצב אחיד בהליכה, פורצת בריצה קלה עד סוף השביל, נדב ואני משוחחים בשקט עד שמגיעים לצומת, נדב פונה ימינה לכיוון בית הספר ואנחנו ממשיכים שמאלה לכיוון בית הקברות, לצעדה היומית. אנחנו לא עוקפים את בית הקברות אלא נכנסים אליו. יונת חייבת לשבת מדי פעם בפעם, ובבית הקברות יש לה על מה לשבת בכל מקום. מחר ערב יום הזיכרון, התקינו כאן סככה זמנית ענקית מרשת צל כחולה, להקל על הבאים לטקסים או סתם לפקוד את קברי יקיריהם. אנחנו ממשיכים ומשלימים את המסלול הקבוע. יונת עולה הביתה ואני ממשיך בצעדה ארוכה ומהירה אל הפַּרק העירוני. השעה עוד לא שמונה והשמש כבר קופחת, בעוד חודש כבר אי אפשר יהיה ללכת בשעה הזאת, לא רק החום יעלה, גם הלחות תהיה כבדה מנשוא, ואני בטח אעביר את הצעידות לשעות הערב. לפני שהמחלה פרצה, הייתי רץ בחמש בבוקר. הייתי קם, יוצא לריצה, חוזר ומתקלח לפני שמישהו מבני הבית הספיק להתעורר. ולא רק בגלל השמש והחום, גם בגלל שהרחובות עוד שוממים (יחסית) בשעות האלה והרבה יותר נעים לרוץ על המדרכות ולחצות מעברי חצייה בלי צורך להמתין דקות ארוכות עד ששיירת מכוניות תעבור.
 
חוזר הביתה. תכף עאדל יבוא משכם להביא לי את הקבלה מהחודש שעבר. הוא בדרכו לפגישה חשובה בתל־אביב היום. עאדל מבקש לעלות ולהשתמש בשירותים. הלילה ישן שעתיים בלבד, הרמדאן החל היום והוא קם לפנות בוקר להתפלל ולאכול ולשתות. במהלך שעות היום הוא צם עד לסעודת האיפטאר בערב. הוא מתלונן שכל הדרך מהמחסום הצבאי, שער הכניסה לישראל בשבילו, ועד לבית שלי היו פקקים נוראים. "לא ראיתי עומס כזה אף פעם", הוא אומר, "אולי זה בגלל המלחמה בעזה?"
"לא", אני עונה לו, "זה כנראה בגלל השבוע הקצר, יום הזיכרון בעוד יומיים ויום העצמאות מייד אחריו".
"אה באמת? שכחתי מזה לגמרי", הוא אומר, "אני עסוק ברמדאן שלי ושוכח את כל מה שמסביב", התנצל.
אימא מתקשרת לבקש שאקבע לה תור לרופא, אבל באתר האינטרנט אפשר לקבוע להיום או למחר, ואז רק לעוד שלושה שבועות… ואימא רוצה תור לשבוע הבא. אני מייעץ לה להתקשר למרפאה ולבדוק מה פשר העניין, לא ייתכן שהמרפאה שלה יוצאת לפגרה במהלך רוב חודש מאי.
רוח שרבית נכנסת מהחלון, השעה עשר בבוקר ומד הטמפרטורות במרפסת מראה 34 מעלות.
אני הולך לקנות בשר. שגב, שעזב לאחרונה את הבית לטובת דירת רווקים שכורה, אמר שאולי יבוא ביום העצמאות, אני צריך שיהיה בשר בבית. כשהילד אצלי הוא רוצה בשר על האש, ועדיף צלעות כבש.
חנות הבשר במרחק מאתיים מטרים מהבית. עד לאחרונה הייתי חלש מדי להליכה והייתי צריך להקיף כמה רחובות ולעבור שני רמזורים במכונית כדי להגיע אל מול החנות, ועכשיו אני כבר יכול שוב ללכת ולסחוב את השקיות בדרך חזרה. אצל הקצב מתכוננים ליום העצמאות, מכינים עוד ועוד מגשים עם שיפודים, כנפיים ומה לא. חששתי שיהיה עמוס לקראת החג, אבל זו חנות שכונתית וכולם בעבודה בשעה הזאת.
אורנית מתקשרת, היא באזור ורוצה לקפוץ, הייתה אמורה להעביר שיעורי עברית לתלמידים ערבים באזור אבל הם לא הגיעו עקב הרמדאן ולא הודיעו מראש, אז היא מצאה את עצמה לבדה בכיתה. יש לה כמה שעות לשרוף עד לשיעור הבא במכללה אחרת. "הקפה אצלך טעים יותר", היא מתרצת ואני כמובן שמח לחברתה ומזמין אותה לבוא. ב־12:00 יש לי שיחת ועידה.
אחר כך אלך לנוח. מחר שוב כימו.

7 thoughts on “בוקר של שגרה / גיא חצרוני

  1. יובל

    יפה גם בגלל התיאורים האותנטיים של מאבק במחלה ושגרת חיים של התמודדות בלי פאתוס, אבל גם בגלל אי ההסתרה של מה שרוחש תמיד מתחת לפני השטח הישראליים: יום הזיכרון מחד, והמלחמה בעזה והמחסום מצד שני.

  2. תמי

    תודה על תיאור הבנאליות של החיים. ואהן, אני מסכימה עם מוטי שבתוך הבנאליות הזו ישנה מחלה. השגרה מתוארת בפרטי פרטים והמילים הבודדות שמעידות על המציאות האחרת שזורות לאורך הקטע כולו. וחושפות בהדרגה את סופו של הקטע.
    המילה הסוגרת גם אותי לא טלטלה, למרות הפער הגדול בינה לרגעי השגרה. ההפתעות הקטנות שנשזרות בדרך מעצימות את חוויית השבירה
    תודה על הקטע שמחדד חיים

  3. מוטי

    יצא לנו כבר לדון השבוע על נושאים אוטוביוגרפיים. זהו סיפור בדיוק כזה, המבוסס על אלמנטים מחיי הכותב.
    אבל האם זאת יצירת אמנות או סיפור ממש? במה זה שונה מתיאור המקרה שקראתי בבלוג של גיא חצרוני
    ,בנוגע למחלה שלו עצמו?

    לדעתי זה שונה והסיבה לכך היא הארגון של הדברים. בכתיבת תיאור אירועים אוטוביוגרפי, יומני, אין תכלית מיוחדת לכתיבה מלבד התיאור של מה שהתרחש, עד כמה שאפשר בצמידות לעובדות כפי שהן נתפסות על ידי האדם בזמן נתון, בשעת האירועים ,בסמיכות להם או בדיעבד, מעין סיכום. ביצירה אמנותית יש דבר ראשון ארגון ובבסיס של הארגון עומדת תכלית מסויימת, שאותה רוצים להשיג. התכלית היא חלק מהצורה, אבל היא גם יוצרת את הצורה. אם אין תכלית ואין ארגון, הרי שזאת סתם כתיבה, סתם תיאור של אירועים.

    בסיפור שלפנינו יש ארגון ויש תכלית וניתן לחוש בהם. יש גם משמעות שמעבר לדברים המוצגים, אבל מה בעצם מוצג כאן בסיפור הזה? ובכן יש כאן בנאליות של חיי היום יום, אבל הכותב מכוון אל החד פעמיות של האירועים הבנאליים הללו, אף על פי שהם חוזרים על עצמן מדי יום ביומו כנראה, בצורה כזאת או אחרת. מדוע חד פעמיות? משום שסך כל האירועים היומיומייים והקטנים לכאורה הללו הם אלו שיוצרים את מה שאנו יודעים ומכירים כחיי אנוש. הם מה שיוצרים את מה שנראה לאחר מכן כצורה של חיי אנוש, כארגון של חיי אנוש, כתכלית של חיי אנוש, כאשר המוות מגיע. והמוות הוא תמיד בסביבה, הוא חלק בלתי נפרד מהכל, וודאי שחלק בלתי נפרד שיש לתת עליו את הדעת, מהחיים.

    זאת הסיבה, לדעתי, שהכימו הוזכר בסוף. מצד אחד הוא לכאורה איזשהו ניגוד לסדר הבנאלי של הדברים, משהו שחורג מהם, מפתיע אפילו. מצד שני, הוא בסך הכל עוד אירוע אחד מסה"כ כל האירועים שיכולים להיות בחיי אדם. אין כל הבדל .החיים שבריריים ומה שהופך אותם לכאלה, מוןבנה בהם מעצם טבעם, מעצם ההתקיימות וההתהוות. כל הדברים קורים וכאשר הם מתרחשים, יש לקבל אותם ככאלה, לא מתוך התנגדות אלא מתוך זרימה. יש "הגיון" מסוים במציאות ובחיים, יש סדר מסוים ולכן הסיפור מדגיש מצבים מסוימים המתרחשים בטבעיות רבה. האביב המגיע, החלונות פתוחים, האוויר כבר אינו קריר, האור מאותת להתעורר, הכל הוא בדיוק כפי שהוא אמור להיות.אי אפשר לקבל כל יום משהו אחד כאילו הוא מחוייב המציאות ולאחר מכן לדחות משהו אחר במציאות כאילו הוא יוצא מגדר הרגיל,לא מתקבל על הדעת. אם יש כאוס כלשהו, הרי שהוא רק בתפיסה של בני האדם, בשיפוט של בני האדם. הכל בסדר כפי שהוא, דבר מוביל לדבר שמוביל לעוד דבר. לעיתים הדברים הם לא מה שבני אדם מצפים להם. די קשור גם לסיפור שבא לפני כן,"על שחיטה". אפשר לההצטרף למשחק הקוסמי הנדיר הזה ,הנקרא חיים או אפשר לחיות בפחד ובחרדה אין סופית. נו, כל אחד יבחר עבור עצמו.

  4. רחל בכר

    זו ההוכחה שהשגרה מבורכת.
    מה נבקש לעצמנו אם לא בריאות? במיוחד שיש רמז לכך כי בסוף התהליך יחול שיפור ובעקבותיו המרדף אחר החיים ושוב שבירת השגרה.

  5. לאה צבי (דובז'ינסקי)

    יש כאן תמונה מאוד ברורה של הבוקר והתהליך שמתרחש סביבו, לכאורה בוקר רגיל אך מתחת לפני השטח מתרחש משהו הרבה יותר עמוק שאותי זה ריגש. תודה !

  6. אריק

    לא אהבתי, צר לי, את הגישה הנטורליסטית בכתיבה, שלא מובילה, לפחות אותי, לשום מקום, למעט הוספה של פרטי פרטים זה על זה.
    השורה אחרונה, שאמורה להעניק את "החוד" [ הפואנטה, הפאנצ' ] עברה לי ליד האוזן, כלומר כבר אין בה את העוצמה שאולי היתה בה לפני כמה שנים, או המשמעות אצל המספר/המחבר.
    לעניות דעתי, אולי יש מקום קצת לדלל את כמות הפרטים, אולי ליצור איזו תקבולת/הקבלה/זימון בין הדמויות השונות…

  7. רחל אשד

    כתוב נהדר. הדקדקנות והירידה לפרטים הקטנים של מה שקורה בבוקר דקה אחר דקה, מעבירים את התחושה של חיים שאינם מובנים מאליהם, כשכל צעד נמדד ונספר.
    מאד מרגש ונוגע.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *