איגרת מאוחרת / רונית ליברמנש

  •  
  •  
  •  
  •  

 
"מה להביא לך"? שאלה האם בשמלת החמניות ההריונית הענקית שנייה לפני שפונתה לבית החולים. "אח או אחות?"
"כלב". השיבה בת השש.
והאם נפגעה.
ובתום כמה ימים הופיעה החבילה האדומה והמצווחת ששוכנה בחדרי. האגדה מספרת שנהגתי לתחוב אצבעות לעיניה, בעודי ממתיקה, "את ישנה? נו תשני כבר". ובתמונה המשפחתית אני חמצמצה כלימונינים הכבושים של איימי מ"נשים קטנות". בגלל הצווחות של החבילה שבמועד הצילום בגרה מעט? או שסתם לא התחשק לי להצטלם.
אהבתי אותה. אוהבת אותה. את ההריונית לשעבר שכל ימיי אפשרה לי ללכת בדרכי. אותו פחות. השותק והביקורתי שנשא על כתפיו את צער העולם למרות שברח מ"שם" בנעוריו. גנב גבולות וחבר לנערים ולנערות מתנועת הנוער שלחמו בנאצים באמצעות נחישות אינסופית וחוצפה תהומית עד שלבסוף הגיעו לנמל קונסטנצה שברומניה ומשם הפליגו לישראל.
ובבית הספר לימדו אותי שהלכת, אתה ובני המשפחה שלך, כצאן לטבח. האישה הבוגרת שגדלה מבקשת שתסלח לה. ידעת שאהבתי נתונה לה. לרעייתך. גם כשמסרת לי בגאווה עותק של הספר 'הדרך האחרת', הסתפקתי ברפרוף. רק לאחר מותך קראתי שוב ושוב והשתאיתי.
והייתי רוצה ללטף את הילדה שהייתי פעם ולהבטיח לה שיהיה בסדר. חרף המורות הערלות, ניצולות השואה האטומות, ה"מחנכת" מכיתה ה' שהשפילה אותי ואת חברתי כשגילינו מנהרת צמחים בהפסקה ואיחרנו לשוב לכיתה מפני שפסענו בשבילי הדמיון. והמורה החרמן לסוציולוגיה בכיתה י' שזרק אותי מהכיתה, והמנהל שדרש שאביא את אבא. ואני התרסתי בעודי משרבבת במתכוון את נעלי האספדריל הקרועות מבעד למושבי – "לא. אמא תבוא. לא אבא". כל הלקט המבאיש הזה שהפך את המוסדות הלא חינוכיים שפקדתי בעל כורחי לסבל מתמשך.
כי יהיה בסדר ויום יבוא ואקבל מלגה לדוקטורט. זכית לשמוע את הבשורה אבל לא זכית להיות נוכח בטקס. יהיה בסדר (יחסי) כי הילדה עתידה להפוך למשוררת וסופרת בשעה שאתם – בני המחזור הדהויים שלי מבית הספר היסודי בר כוכבא – שעל חורבותיו קמה ישיבה – אתם מה? רואה חשבון אחד וכמה עורכי דין? יהיה בסדר (יחסי) למרות שמעולם לא פסעתי בתלמים החרושים שייחלתם שאפסע לאורכם. משוררות אינן בהכרח שמחות ולא ניחנתי באופטימיות הפוליאנית האינהרנטית שלך, אמא. ובכל זאת ואף על פי כן, נדמה לי שאשרוד.
או שלא.

5 thoughts on “איגרת מאוחרת / רונית ליברמנש

  1. אריק

    לא הזדהיתי, מייד אודה. ברם, הממואר או הסיפור האוטוביוגרפי הזה נכנס בקלות אל עולמי והשאיר בי חותם. הישרות, הכנות ההומור החבוי בשולי שורותיו והמבט לאחור שאין בו שמץ של קיטש, נוסטלגיה [ זוכרים את סארטר ומהי הונאה עצמית , גם רולאן בארת' ראה בנוסטלגיה אסון] ובכך הוא לא מתחנף לקורא ולטעמי, גם על פי התגובות הקצרות שלך שכבר עלו, אל עצמך לא ממש התיחסת ב"חמלה רבה" מחד גיסא אך גם לא ב"אכזריות משתקת" מאידך גיסא.
    אז לא הזדהיתי, אבל אהבתי.
    בטח רצית "כלב" ו"משוררות אינן בהכרח שמחות" [ מעט משוררות שמחות פגשתי בימי חיי ] וקונפורמיזם הוא אסטרטגיה של שרידה בעולם חסר ודאות או מסוכן.
    תודה

  2. אריאלה אוריון

    רונית יקרה,
    מהתמונה המשפחתית יצא סיפור של חויית ילדות והתבגרות קצת פחות משפחתית.
    סיפור על ילדה קטנה עם רגשות עזים, דמיון פורה ואומץ להתריס ולסלול לה דרך משלה על אף ציפיות אחרות שאולי היקשו על ההליכה בדרך שבחרת. ילדה קטנה שמעיזה למרוד וללכת עם ליבה.
    היא זכאית לליטופך ואני מקווה שאת אומרת לה מידי פעם שאת אוהבת אותה, גם אם לא כתבת את זה.

    1. רונית ליברמנש ורדי

      אריאלה יקרה. התמונה הנכיחה את הזוג הצעיר בראשית דרכו אי שם בשנות השישים של המאה שעברה. ההנגדה בין העבר להווה אדירה. ה"אגרת" נכתבה לילדה ולאופן שבו היא פירשה את העולם אז. הכתיבה (והקריאה) היו עצם החיים או הפשר. ככל שזה נשמע מליצי ואני מתעבת מליצות.
      לגבי המרידות – פסיכולוגית טענה פעם שילדים נוטים להיות קונפורמיים. כך שכנראה לא היתה בררה. אוסף של נסיבות ואישיות. ושילמתי על כך מחיר. א-קונפורמיות גובה מחיר גם מיוצרים. מעולם לא החנפתי לקהל הקוראים, לא שיווקתי את עצמי וכיו"ב כמקובל :(. הייתי א-קונפורמית ונותרתי כזאת. תודה על הקריאה.
      ובאשר לחיבוק – משתדלת. לא תמיד מצליחה.

  3. רונית ליברמנש ורדי

    לאה, תודה. הכתיבה היותר "חזקה" שלי נובעת תמיד מהמרת עצב/כעס/יאוש בכתיבה. לא מהמקום השמח. דווקא מהמקום הקשה.

  4. לאה צבי (דובז'ינסקי)

    רונית, ממש אהבתי !! "משוררות אינן בהכרח שמחות" כל כך מזדהה. סחפת אותי בכתיבתך. תודה !!

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *