נעלי ורדה / דניאל שור

  •  
  •  
  •  
  •  
על היום שבו גיליתי שאני "רומני גנב" לא דיברתי עם איש מעולם. לנצח זה יישאר הסוד שלי ושל ורדה.
פסח לפני כשלושים שנה בערך, מרכז הקליטה רחובות, סיר רוחש מתרבויות מבעבעות, שפות וילדים שלמרות שהגיעו ממקומות רחוקים נראו כמו שיבוטים זהים. בחבורה שלנו היו ראובן הבולגרי, מרטין הארגנטינאי, אהרן הפרסי, פיטר ההונגרי ואני, הילד מרומניה, ההוא שהילדים צועקים לו ״וורבשטה רומנשטה?״ ו…״ממליגה״.
הם לפחות ידעו כמה מילים ברומנית בעוד שאוצר המילים שלי בעברית הסתכם בצמד המילים ״בן זונה״ – צמד מילים שלימים אמרו לי העולים הרומנים הוותיקים, שחשוב שאזכור. כך קרה שביום הראשון ללימודים, כאשר שאלה אותי המורה לשמי השבתי מייד בצמד המילים ששיננתי, דבר שעורר די והותר התפעלות, ועוד באותו היום נאלצתי להיפגש עם המנהלת ברכה.
כמעט בלי יוצאים מן הכלל נעלו הילדים בכיתה נעליים צבעוניות ממותגות ורק אני נגררתי בסחבות מרופטות על הרגליים. הסוליות שלהן היו שחוקות ובלויות עד כדי כך שגירדתי את הרצפה בעור של כף הרגל.
בשנים הראשונות שלנו בארץ פקדנו תדיר את החנות של ורדה בשוק העירוני של רחובות. שם, בקצה השוק, בין חנות הדגים המבאישה לסנדלרייה הסובייטית, ניצבה חנות הנעליים של ורדה.
לנו היא הייתה מוכרת נעליים יד שנייה בעשרים שקלים. הן נראו בלויות לחלוטין וריח חריף של רגליים אלמוניות נדף מהן, ולא השאיר מקום לספק שהן את תפקידן כבר עשו.
נוסף על כך, המידה שלי מעולם לא הייתה במלאי. איכשהו זה לא שינה הרבה לוורדה או לאימא שלי, ושתיהן היו מקיפות אותי משני צדדיי ודוחסות את כף הרגל שלי בכוח לתוך הנעל. מעט גערות שהגיעו מצידן, מחאות כאב ובכי שהגיעו מצידי וסיכום אירוע נחרץ של ורדה: "בול עליך!"
היינו יוצאים מהחנות ואני מדדה באיטיות וכעבור כמה דקות מתהלך עם שאריות של נעל מעל הגרביים שגם הם, איך נאמר, לא בדיוק רגל ראשונה.
הבקשות שלי לנעליים חדשות העלו תמיד את הטיעון השואתי: ״אתה יודע שלסבא יצחק ולסבתא שרה בגטו טרנסניסטרייה לא היו נעליים כלל? הם הלכו יחפים בשלג של מזרח אירופה עם כוויות קור שבגללן כרתו להם אצבעות". לך תתווכח עם הטיעון הזה… למרות שאני דווקא זכרתי שכל האצבעות שלהם היו שלמות. אבל הנקודה הייתה ברורה: אין לנו כסף לנעליים חדשות, זה מה יש.
באמצע כיתה ג' הגיע לכיתה ראובן הבולגרי בנעלי אייר ג'ורדן לבנות עם פסים אדומים בצדדים וסוליה בגודל של טרקטור. אני מוכן להישבע שזה היה הדבר הכי יפה שראיתי בחיים שלי עד אז. הייתי בטוח שבזכות הנעליים ראובן יכול לשחק כמו אלוהי הכדורסל, מייקל ג׳ורדן. כולנו היינו בטוחים. אני זוכר שחזרתי הביתה נרעש והתחננתי לאימא שלי שתקנה לי את הנעליים שיש לראובן. אימא צחקה ואמרה ברומנית משהו שקשור לחזירים שמצמיחים כנפיים ועפים, או במילים אחרות: ״בחיים לא!״
למרות הלא המוחלט של אימא הנעליים של ראובן לא יצאו לי מהראש. כמה ימים לאחר מכן פתחתי את התיק החום הגדול של אימא, הוצאתי את הארנק המבריק ולקחתי… סליחה, גנבתי ממנה שטר של חמישים שקלים.
עוד באותו יום בדרך חזרה הביתה מבית הספר הלכתי לוורדה וביקשתי ממנה את הנעליים של מייקל ג׳ורדן. ורדה שאלה בחשדנות אם יש לי כסף, וציינה שזה קצת יקר. בכל זאת, היא קיבלה אותן ממייקל עצמו, כך היא טוענת. אז נופפתי לנגד עיניה בשטר וכשראיתי שהיא עדיין מתלבטת, הוספתי את מילות הקסם: ״בן זונה!" ורדה התחילה לצחוק ונתנה לי את הנעליים, שבראשונה אפילו היו במידה שלי.
מאותו היום בכל בוקר הייתי יוצא מהבית ולרגליי נעלי יד שנייה מסמורטטות, וברגע שהייתי מגיע לשער בית הספר, הייתי שולף את נעלי מייקל ג'ורדן שלי מתוך התיק ומבצע את ההחלפה לפני שמישהו יבחין בי. על אף שהתחושה הייתה שונה ובכל צעד שעשיתי הרגשתי בלתי מנוצח, בכל פעם שהייתי עובר בשערי בית הספר התגנבה למוחי המחשבה שלנצח לא אהיה יותר מאשר ״רומני גנב״, ושאם זה ככה אז שלפחות ברגליים פחות יכאב.

עריכה: יאיר בן־חור

7 thoughts on “נעלי ורדה / דניאל שור

  1. אריק

    מבחינת ההיסטוריה המתוארת כאן, הסיפור לא ממש מסתדר לי.
    אם אתייחס להצהרה: לפני שלושים שנים – אז אנחנו מדברים על שנות ה- 90 של המאה הקודמת. לא זכורה לי עלייה רבגונית כזו, עם מנעד רחב כלכך של מקומות מוצא, והנה אף ילד אתיופי אינו במרכז הקליטה, מוזר לא?!
    התמונה דווקא מתאימה לשנות החמישים של המאה ה קודמת, לש'ר'ליה ששרה הרומניה חווה אלברשטיין, ובוודאי לזכרונות הילדות שלי. אבל אז במחצית השניה של שנות ה- 50 לא היו מרכזי קליטה, כי אם מעברות.
    משהו גם לא ממש מסתדר עם הגיל של הילד ושרשור הדורות למחנה הריכוז והמוות ברומניה, אבל אני מניח שהכותב מספר דברים ששיכים לאוטוביוגרפיה שלו, והספקנות שלי.. נו טוב.
    מבחינת מבנה הסיפור הסיום שלו לא מייצר "משהו חדש" או איזה "וואווו". נכון, יש בו את אותה תובנה הכרחית, לכאורה, של הטיפוס הספרותי המכונה "אנטי גיבור" וחיבור, לטעמי לא מוצלח באמצעות הצירוף הכבול הפנימי "רומני גנב", בין הפתיחה לסיום.
    כמו כן, לא יודע – ענין האמינות בסיפור הזה אצלי לפחות בעייתי מאוד. האם זה מכוון? האם לפנינו משחק אירוני מתוחכם בתבנית "המספר הבלתי מהימן", ואז.. מהו המישור הסמוי או מהי האירוניה בסיפור?
    הסיום ה"דידקטי" משהו, צירוף כינוי הגנאי, מימוש הכינוי בפועל וההבנה ש"התגנבה למוחי המחשבה שלנצח לא אהיה יותר מאשר ״רומני גנב״, ושאם זה ככה אז שלפחות ברגליים פחות יכאב." לכאורה צינית; ה"ניכוס מחדש" של מילות הגנאי "רומני גנב", אצלי לפחות, בהקשר של סיפורת זכרונות ריאליסטית-נוסטלגית משהו, כל אלה אינם מצליחים לבנות אירוניה [ או שאני לא רואה אותה].
    אחרון, כחצי רומני לרומני – בשנות ה- 60 הגיעה לכיתתנו נערה בשם… חודק. בת זוגי גם היא מגלות רומניה, והוריה כמו גם אמי לא חוו את ההשפלה של "רומני גנב", אבל כך או אחרת – הסיפור גרר אותי לשנות החמישים של המאה העשרים בלבוש שנות ה-90 , ארבעים שנה מאוחר יותר, של המאה העשרים. נעלי אדידס, בהחלט.

    1. דניאל

      בשנת 89, במרכז קליטה בשכונת אושיות שברחובות היו, בין היתר, הונגרים, בולגרים ופרסים. אתיופים לא. אפילו את השמות לא שיניתי.
      תודה על תגובתך.

      1. דניאל

        בשנת 89 היו במרכז הקליטה ברחובות, בין היתר – פרסים, הונגרים ובולגרים. אתיופים לא. אפילו השמות לא שונו.
        תודה על תגובתך

      2. אריק

        תודה רבה על תגובתך, בטח לגבי המידע ההיסטורי. נכון, 1989 זו השנה לפני המפץ הגדול על העלייה הרוסית ועליית בני משה מאתיופיה.

  2. חיים כהן

    הייתי נהנה יותר לו נכתב קצת רקע על הכותב. לפחות גילו וכמו כן מתי נכתב השיר/סיפור
    תודה

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *