* / לאה צבי (דובזינסקי)
בָּרֶקַע קוֹלוֹת יְלָדִים צוֹהֲלִים
וַאֲנִי בְּשִׁמְמוֹנִי נִסְגֶּרֶת,
נִימֵי לִבִּי נוֹתְרוּ קְפוּצִים.
צְחוֹקָם עוֹלֶה
וַאֲנִי כְּכַדְּרוּרִית נִקְמֶצֶת ,
נִסְגֶּרֶת , מִצְטַמְצֶמֶת,
נֶעֱלֶמֶת מִן הָעַיִן,
עַד לִכְדֵי ,
כַּדַּרְדּוּר שָׁחֹר ,
בִּלְתִּי נִרְאֶה.
ניקוד: חני צפריר
"שממון" הוא תכונתו של החָרֵב, של היעדר החיים, של הריקנות הגמורה. הדוברת בשיר חווה תחושות אלו בעוצמה רבה, בהנגידה אותן לקולות "ילדים צוהלים" ברקע. אין לדעת מדוע הדוברת "נעלמת מן העין" והופכת ללא כלום כדורי ושחור, סמוי, שכן הרבייה האוטומטית כתרופה לבדידות, אף היא אינה חפה מבעיות.
צהלת ילדים מסתדרת לי מצוין עם אורי כדורי.
"אבל לאן נעלמו הילדים ששיחקתי איתם" ?!
כתיבה נפלאה .כשרון גדול מאוד.
צהלת ילדים בסופו של דבר זאב, מסתתרת בכל אחד אפילו בך. לא כן?
"צהלת ילדים" יכולה להיות חיצונית, אך בעיקר היא פנימית.
"ילדים שלה"? זה לא מעניין . זה ביוגרפי, גובל ברכילות
זה כבר מחוץ לשיר.
זו דעתי וקריאתי, בכל אופן.
כנראה שהסיבה לתחושה היא לא חשובה כרגע. היא באה לספר על איך היא מרגישה. לי גם לא ברור, ואני רואה את זה כמשהו שככה זה אמור להיות, אם הקולות הם של הילדים שלה או של אחרים, מה שיכול מאוד לשנות את הסיבה לתחושה הזאת.
באופן אבסורדי הדוברת הופכת לכדור וצהלת הילדים המטאפורית המשחקת בה.
ציור פלסטי עד מאוד, ניתן לראות את התמונה, ניתן לחוש בתנועת הקפיצה.
אני רואה כאן גם ארמז לכתבי עגנון.
יפה מאוד כתוב, תודה.
שיר כואב, תחושת השיממון נוקבת ומחלחלת