ארכיון הקטגוריה: שירה

מחלצות פרווה / רחל אשד

אֲנִי תּוֹלָה אֶת עַצְמִי בְּסָדִין מְגֻלְגָּל
בַּחֲדַר מַדְרֵגוֹת בַּקּוֹמָה הַשְּׁמִינִית
וְקוֹפֶצֶת מֵחַלּוֹן עֲנָקִי בַּקּוֹמָה הַשְּׁמִינִית
וְעוֹשָׂה לְעַצְמִי עוֹד הָא וְדָא בְּאוֹתָהּ קוֹמָה
עַד שֶׁכֶּלֶב לְבוּשׁ מַחְלְצוֹת פַּרְוָה
מַדְבִּיק לְשׁוֹנוֹ אֶל לֶחְיִי
וְשִׂמְחָתוֹ וְשִׂמְחָתִי.

ניקוד: יאיר בן־חור

פגישה עם כלב מהפכת את נקודת המבט.

בתוך אמבטיה / שולה נסים

רַק שֶׁלֹּא יַאֲכִילוּ אוֹתִי בְּכַדּוּרֵי הֲזָיָה.
אִשְׁפַּזְתִּי אֶת עַצְמִי בְּתוֹךְ אַמְבַּטְיָה
לֹא שָׁמַרְתִּי עַל כָּל טִפָּה
חָשַׁבְתִּי חֲבָל אֵין לִי בַּרְוָז
מִלֵּאתִי רוֹקַנְתִּי מִלֵּאתִי רוֹקַנְתִּי
בַּקְבּוּק רִיק סַבּוֹן רֵיחַ יָם
חָשַׁבְתִּי נָהָר מַפָּל סִירָה
הַרְבֵּה זְמַן בְּתוֹךְ אַמְבַּטְיָה עַד שֶׁהִפְסִיק לִי
חָשַׁבְתִּי מַסְפִּיק לִי דַּי
יָשַׁבְתִּי עַל מִטָּה כּוֹס תֵּה בַּיָּד
לַחְמָנִיָּה פֵּרוּרִים סָדִין מִתְקַמֵּט כְּמוֹ עֶצֶב רַב
רַק לֹא לִרְעֹב לֹא לִפֹּל חָשַׁבְתִּי
יָצָאתִי לָעוֹלָם
הֶחֱלַפְתִּי מַסֵּכוֹת נוֹן סְטוֹפּ עָשִׂיתִי אֶת עַצְמִי
לֹא לִבְכּוֹת חָשַׁבְתִּי
שָׁמַרְתִּי עַל כָּל טִפָּה

ניקוד: יאיר בן־חור

האמבטיה כניסיון להתעודד ולהתחבר מחדש למחוזות הילדות (ברווז גומי). האמבטיה כסך החוויות שהדוברת עוברת, האם באמת אפשר לשמור על כל טיפה?

שיחת רפאים / אלון אלטרס

צָעַדְתִּי עִם אַבָּא שֶׁלִּי
בְּסִמְטְאוֹת עִיר הֻלַּדְתּוֹ.
אָז הוּא כְּבָר גָּסַס,
הִיא אָמְרָה.
זֶה זִכָּרוֹן חָשׁוּב
אָמַרְתִּי לָהּ,
הוּא מְשַׁנֶּה הַכֹּל
אֲפִלּוּ אֶת הַטֶּמְפֶּרָטוּרוֹת
(שֶׁלֶג יָרַד אָז בְּוֶנֶצְיָה).
אֲבָל קָשֶׁה עִם רוּחוֹת רְפָאִים
הִיא הִתְעַקְּשָׁה,
וַאֲנִי לֹא מַצְלִיחָה
לְהִפָּרֵד מִמֶּנּוּ
אֲפִלּוּ אַחֲרֵי שֶׁהוּא כְּבָר שָׁנִים
בֵּין הַמֵּתִים.

ניקוד: יאיר בן־חור

השיר הזה, מקורו בשיחת טלפון מקרית. מדויק יותר לומר שהוא נולד בשיחת הטלפון עצמה. החומרים שבה התגלו לי ככאלה המזינים שירה ולא רציתי שיחמקו ממני: מוות, זיכרון, ערים שעיצבו ומעצבים את נפשנו, געגועים לאדם שאהבנו והסתלק מחיינו בעולם הזה. זה גם שיר אהבה אך קשה להסביר זאת כאן, אצטרך לכתוב לשם כך שיר חדש.

אלון אלטרס

תעלומה IX / תּוֹת הֶרְמֶס סאטוֹרי

לפרופ’ גבריאל מוקד

הַיָּמִים נוֹרָאִים וְהַלֵּילוֹת
בָּאִים בַּיָּמִים.
פְּנֵי הַמְחַפֵּשׂ הַשָּׂב דּוֹמְמִים
אֶל מֶרְחֲבֵי הַנֶּפֶשׁ הַמֻלְבָּנִים.

בַּפְּסָגוֹת תָּאִיר לוֹ לַהֵלֶךְ
מְנוֹרַת שְׁלוֹמוֹ הַמְנֻזֶּרֶת אֶת
מֶרְחָבָיו הַקָּרִים הַמְדוּדִים
בְּאֵין יָקָר שֶׁבָּרָקִיעַ הוֹלֵךְ.
אֱמוּנוֹ בְּיָדוֹ: מַטֵּה הַנְּדוּדִים.

בַּלֵּיל הַדּוֹמֵם הַהֵלֶךְ נִפְרָד.
עוֹד מְעַט וְיָרַד
רָפָא וּלְיָמִים לָמַד: בָּעוֹלָם
גַּם בָּאָדָם הוּא הַיֹּפִי הַנָּם.

ניקוד: יאיר בן־חור

שני קטבים לו לשיר: הימים המכונים “נוראים”, ומנגד הלמידה והגילוי ש”בעולם גם באדם הוא היופי הנם”.

אישה חולמת בשפה מתה / רונית ליברמנש

אִשָּׁה חוֹלֶמֶת בְּשָׂפָה
מֵתָה; מְרַפְרֶרֶת הַכּוֹתֶבֶת
לִגְרֵיס פֵּיְלִי חֶרֶף הַתִּעוּב
הַפּוּסְט אֲקָדֵמִי שֶׁהִיא
רוֹחֲשֹׁת לְפּוֹסְט שִׂיחִים
לְמִינֵיהֶם.
לָא מִנֵּיהּ וְלָא מִקְצָתֵיהּ
הָיְתָה הַמְרַפְרֶרֶת
מְשִׁיבָה לָהֶם.
אִשָּׁה חוֹלֶמֶת בִּשְׂפָתָהּ
הַמֵּתָה, לְיֶתֶר דִּיּוּק
שְׂפָתָהּ הַגּוֹסֶסֶת,
וְאִישׁ מִבֵּין מִדְּעָנֵי הַמֹּחַ וְחוֹקְרָיו
הַסּוּמִים אֵינוֹ
יוֹדֵעַ
דָּבָר שֶׁכֵּן
הָאִשָּׁה שֶׁשְּׂפָתָהּ שְׁרוּיָה
בִּשְׁלָבֵּי
גְּסִיסָה מוּאָצִים
נִשְׁבְּעָה בַּיָּקָר לָהּ שֶׁהִיא
חוֹלֶמֶת,
לְמָשָׁל
עַל אִמָּא שֶׁלָּהּ,
בִּחְיוֹתָהּ בִּ־Present Continuous Tense
נִצְחִי.

ניקוד: יאיר בן־חור

אין לפחד לומר את המילה גורל / איריס אליה־כהן

אֵין לְפַחֵד לוֹמַר אֶת הַמִּלָּה גּוֹרָל. יֵשׁ לִלְחֹשׁ אוֹתָהּ, לִקְרֹא לָהּ ( אוֹ לִקְרֹא אוֹתָהּ בְּכוֹס קָפֶה) לְשַׁנֵּן אֶת שְׁמָהּ בְּקוֹל, בּשָׁכְבֵנוּ וּבְקוּמֵנוּ וּבִזְמַן הַהֲלִיכָה. אֵין לְפַחֵד לוֹמַר: גּוֹרָל. (הִנֵּה, אֲנִי אוֹמֶרֶת.) יֵשׁ לְהִתְקָרֵב אֵלֶיהָ, אַף שֶׁלְּעִתִּים שִׁנֶּיהָ חֲשׂוּפוֹת.

אֵין לְפַחֵד לוֹמַר אֶת הַמִּלָּה גּוֹרָל. יֵשׁ לְהַחֲזִיק בָּהּ כְּמוֹ בְּהַבְטָחָה. לְהַאֲכִיל אוֹתָהּ. לָרֹב עָלֵינוּ לְהַפְשִׁיל סָפֵק וּלְלַטְּפָהּ, לְהַרְגִיעָהּ, לְבַל תִּפֹּל אוֹ תִּתְעוֹפֵף בְּבֶהָלָה. (פַּעַם נִמְלְטָה. אַחַר כָּךְ רְאִיתִיהָ מְרוּחָה עַל הַשִּׁמְשָׁה כְּמוֹ צִפּוֹר אֲשֶׁר אִבְּדָה אֶת הַמִּלָּה לְאָן בְּאֶמְצַע מְעוֹפָהּ. אֵינִי זוֹכֶרֶת אִם שָׁמַעְתִּי אֶת הַחֲבָטָה.)

אֵין לְפַחֵד לוֹמַר אֶת הַמִּלָּה גּוֹרָל. לְהֶפֶךְ. יֵשׁ לִפְתֹּחַ לִקְרָאתָהּ אֶת חֹם הַלֵּב, אֶת הָעֵינַיִם, לִרְוָחָה, גַּם אֶת הַדֶּלֶת. מִי יוֹדֵעַ כַּמָּה גִּלְגּוּלִים עָבְרָה וְכָמָה נְדוּדִים, ואִם יָדְעָה אֵי־פַּעַם אַהֲבָה.

לְאֹרֶךְ הַהִיסְטוֹרְיָה נָהֲגוּ הָאֲנָשִׁים לִטְמֹן גּוֹרָל בְּתוֹךְ קִרְעֵי בַּדִּים מְלֻפָּפִים וְשַׂקִּיקֵי קְמֵעוֹת, לִכְתֹּב אוֹתָהּ כְּמַנְטְרָה עַל דַּפִּים, גְּוִילִים, לִבְנוֹת לְמַעֲנָהּ תֵּבוֹת מַלְבֵּנִיּוֹת כַּאֲרוֹנוֹת קְבוּרָה (אֲבָל קְטַנּוֹת, מֵעֵץ אוֹ מִבַּרְזֶל), הַיְהוּדִים הִמְצִיאוּ לְשֵׁם כָּךְ אֶת הַמְּזוּזוֹת. הָיוּ כָּאֵלֶּה שֶׁכָּפְרוּ בְּקִיּוּמָהּ. עַל קִיר בֶּטוֹן לְיַד הַתַּחֲנָה הַמֶּרְכָּזִית כָּתַב מַהְפְּכָן אֶחָד: “אִם הַגּוֹרָל עִוֵּר, סַפְּקוּ לוֹ כֶּלֶב נְחִיָּה.”

כְּשֶׁחוֹשְׁבִים עַל זֶה, גּוֹרָל אֵינוֹ אֶלָּא מִלָּה נִרְדֶּפֶת לְבוֹרֵא עוֹלָם, כְּלוֹמַר לֵאלֹהִים. וּבְדוֹמֶה, יֵשׁ שֶׁשּׁוֹמְרִים אוֹתוֹ בְּתוֹךְ קִרְעֵי בַּדִּים וְשַׂקִּיקֵי קְמֵעוֹת, כּוֹתְבִים אוֹתוֹ כְּמַנְטְרָה עַל דַּפִּים, גְּוִילִים וְכַיּוֹצֵא בְּזֶה. אֲבָל חָשׁוּב לִזְכֹּר שֶגַּם אֶת אֱלֹהִים אֵין לְפַחֵד לוֹמַר.

ניקוד: יאיר בן־חור

חברה טובה אמרה לי השבוע: “את מה שהחיים זורקים עליי אני מקבלת”. לכאורה יש פה כניעה, אך אני רואה במשפט הזה אהבה וחוזק. החיים במקרה הזה הם הגורל ואחת המשימות שלנו היא ללמוד לא לפחד ממנו, גם בעזרת השיר היפה הזה.

ענת קוריאל

שפת הים / יאיר בן־חור

שְׂפַת הַיָּם אוֹהֶבֶת דִּבּוּר רַךְ,
לָשׁוֹן עֲדִינָה וּמִלִּים יָפוֹת וּפְשׁוּטוֹת,
הִיא נֶהֱנֵית שֶׁמְּלַטְּפִים אֶת גַּלֶּיהָ
וּמִתְעַטְּפִים בְּמֵימֶיהָ בְּפָנִים מְאִירוֹת.


6 ביולי, 2015, ‏י”ט בתמוז, תשע”ה

ניקוד: יאיר בן־חור

ארבע שורות קצרות לתיאור טבע רך, אופטימי ומואר. מתוך ספר שירים שיראה אור בקרוב

מילים שומטות עצמן מפי / עפרה קליגר

מִלִּים שׁוֹמְטוֹת עַצְמָן מִפִּי כְּמוֹ הָיוּ כְּלִי
נִצָּב עַל הַקָּצֶה, בְּיוֹדְעִין אוּ שֶׁלֹּא בְּיוֹדְעִין,
נִצָּב עַל הַקָּצֶה.
מַבָּטִי עוֹקֵב אַחַר הַמִּלִּים הַנִּצָּבוֹת עַל קָצֶה
לֶאֱסֹף אוֹתָן טֶרֶם נְפִילָה אֶל חֵיק הַתֹּהוּ.

מַבָּטִי מִתְבַּהֵר כְּשֶׁפִּרְחֵי הַלַּיְלָה נִבָּטִים בְּפָנַי.
אֲנִי גּוֹחֶנֶת עַל אֶדֶן מַחְשָׁבָה וּבוֹדֶקֶת אֵיךְ הִיא נִשְׁמֶטֶת
גַּם כֵּן.
וַעֲדַיִן חַיַּי נִמְשָׁכִים וּמִשְׂתָּרְכִים לְעֹמֶק הַשֶּׁקֶט
הַחוֹבֵט בְּנַפְשִׁי.

ניקוד: יאיר בן־חור

המילים נשמטות והשקט חובט בנפש: מחוויותיה של משוררת.

סחף אירופי / ציפי שחרור

רְחוֹבוֹת הוֹמִים עָלַי וּפְנֵי אֲנָשִׁים שְׁטוּחוֹת דּוֹהוֹת
בְּרֶדֶת הַשֶּׁמֶשׁ.
וְנִדְמֵית הִסְתַּגְּרוּתָם נְשִׁימָה עֲקֻבָּה.
כְּשֶׁהֵם אֵינָם מִתְבּוֹנְנִים בִּי וְאֵינִי מִתְבּוֹנֶנֶת בָּהֶם.
וּמֵחֲמַת הַסַּחַף מְהַלֶּכֶת מַעֲדַנּוֹת,
מְנַסָּה כֹּחִי בְּתוֹךְ פִּרְצָה קְטַנָּה לִגְמֹעַ.

ניקוד: יאיר בן־חור

בתוך כל הבדידות, הניכור וחוסר הרצון לתקשר, עדיין נעשה ניסיון למצוא פרצה.

טבע העולם / מוריה רוזנבלום

הוֹרִים עוֹלְבִים בְּיַלְדֵיהֶם, זֶהוּ טֶבַע הָעוֹלָם
וְאֵין־סוֹפִיּוּתוֹ שֶׁל הַמַּאֲמָץ לֹא תְּחַפֶּה
עַל הַבּוֹרוֹת הַזְּעִירִים
הַנֶּחְפָּרִים בְּלִבָּם, כְּמוֹ כּוּכִים
שֶׁל חֲרָקִים בָּאֲדָמָה
אֶת אוֹתוֹ הַדָּבָר יַעֲשׂוּ הֵם
בַּחֲזָרָה
זֶהוּ טֶבַע הָעוֹלָם, בִּתִּי
הָעוֹלָם עָצוּב עַל כָּךְ נוֹרָא.

ניקוד: יאיר בן־חור

שיר קינה על העוול הנעשה בתא המשפחתי, אותו תא שאמור לגונן על האדם יותר מכול.