למשוררת היגון / דוד אדלר

למשוררת היגון / דוד אדלר

אַתְּ מִתְבּוֹנֶנֶת בַּצִּפּוֹר וְרוֹאָה אֶת עַצְמֵךְ מִתְבּוֹנֶנֶת
בִּכְנָפֶיהָ וְרוֹאָה אֶת כְּנָפֵךְ הַשְּׁבוּרָה מִתְבּוֹנֶנֶת בָּעֵץ וְרוֹאָה
אֶת עַצְמֵךְ נָדָה לְכָל רוּחַ מִתְבּוֹנֶנֶת בְּפִי-בְּאֵר חֲרֵבָה וְרוֹאָה אֶת
צִמְאוֹנֵךְ.
 
הִתְבּוֹנְנִי בַּצִּפּוֹר – הִיא מְאֻשֶּׁרֶת לִרְאוֹת
אֵיךְ הָעֵץ נֶהֱנֶה מִטִּלְטוּלוֹ בָּרוּחַ.
גַּם הַבְּאֵר יוֹדַעַת כִּי הַחֹרֶף יָבוֹא.
גַּם אַתְּ.
יְכוֹלָה.

המשורר פונה אל משוררת היגון, להראות לה את חצי הכוס המלאה. יש כאן ניסיון נוגע ללב לעורר את האופטימיות, שאולי קיימת בכל אדם, אך לעתים היא רדומה ימים רבים.

32 תגובות “למשוררת היגון / דוד אדלר

  1. אש"א

    כבר כתבו – נדמה – על השיר היפה הזה את כל התובנות טובות-הטעם, ועמדו על כל ההקשרים, והצביעו על כל האָלוּזִיוֹת הנרמזות בצפור שבורת-הכנף, ודנו בעץ, והבחינו בעמדתך-אתה, דוד, המשורר המצניע את "הדובר"; והמבקש *אותך* היכן ימצאך? במה שנאמר – בלשון נוכחת – לאותה "משוררת היגון". שגם היא. יכולה. הוֹי כָּל צָמֵא לְכוּ לַמַּיִם [1], של הַבְּאֵר, אולי אתה, דוד, אומר למשוררת היגון. ומזכיר לבְּאֵר כִּי הַחֹרֶף יָבוֹא וישיב אותה, את הבְּאֵר, את הצִּפּוֹר, את המשוררת, להיות כַּאֲשֶׁר הָיְתָה בִּימֵי חָרְפָּהּ [2] – רווה; שלֵמה; מְאֻשֶּׁרֶת
    *
    ותוהה, דוד, אם משוררת היגון אשר בְּךָ נעתרת לקבל את דברי-הנחמה
    [1 – ישעיהו, נה, א]
    [2 – איוב, כט, ד]

    1. דוד אדלר

      להילה
      תודה על תגובתך המלומדת. ראשית, להערתך בפייס שם התוועדתי לתגובתך, כחסיד "משובים" כל משוב, גם שלילי, אם הוא כן – הוא טוב בעיניי.
      אני מבין שה"חידוש" בדברייך כמו שאומרים בתלמודי התורה (מלבד המובאות) הוא שאולי המשוררת אינה אלא (גם) מי שכתב את השיר. "חידוש" מעניין. איך אומרים: "לא חשבתי על זה". אבל אם שיריי הרבים שקראת עד כה יצרו רושם כזה – מי אני שאלין.

      באשר למובאות: "הוֹי כָּל צָמֵא לְכוּ לַמַּיִם" – הכרותי הראשונה עם הפסוק הזה, היה כשטיילתי ברגל כילד עם כמה פרחחים מקטמון הישנה עד "עין כָּרם" וליד המעיין הייתה הכתובת הזו, שעשתה עלי רושם כביר, כילד.

      את המובאה מאיוב איני מכיר. ספר איוב לא היה אהוד עלי במיוחד, מה שיכול להעיד אולי, בעקיפין ולא במוחלטות, על תוקפה של הנחתך העקרית.

      תודה הילה ובריאות טובה

      1. אש"א

        המובאה מאיוב לקוחה מפרק כט
        וַיֹּסֶף אִיּוֹב, שְׂאֵת מְשָׁלוֹ; וַיֹּאמַר. / מִי-יִתְּנֵנִי כְיַרְחֵי-קֶדֶם; כִּימֵי, אֱלוֹהַּ יִשְׁמְרֵנִי. / בְּהִלּוֹ נֵרוֹ, עֲלֵי רֹאשִׁי; לְאוֹרוֹ, אֵלֶךְ חֹשֶׁךְ. / כַּאֲשֶׁר הָיִיתִי, בִּימֵי חָרְפִּי; בְּסוֹד אֱלוֹהַּ, עֲלֵי אָהֳלִי. / בְּעוֹד שַׁדַּי, עִמָּדִי; סְבִיבוֹתַי נְעָרָי. / בִּרְחֹץ הֲלִיכַי בְּחֵמָה; וְצוּר יָצוּק עִמָּדִי, פַּלְגֵי-שָׁמֶן
        געגועים לימים בהם היה רענן ורווה [באקלים של הסהר הפורה החורף הוא העונה של פריחה ושיבה לחיים, בשעה שהקיץ הוא עונת הכְּמישה, בה כל הצומח והחי חווים אין אונים, ולכן הביטוי 'ימי חורפּי', שלא כמו בתפיסה האירופאית, מציין את הימים בהם אדם בשיא אונו]. געגועים לקרבה אל האלוהים; ובהשאלה לשיר, או למלאכת השירה, ליצירה בכלל – געגועים אל המוזה? אני רק הקוראת, דוד, והקריאה שלי הרי לא מחייבת לא קוראים וקוראות אחרים, לא את כותב השיר המסוים כאן, ואף לא את משוררת היגון…
        ולגבי העניין של אם אמנם ניתן לזהות את ה*דמות* של משוררת היגון אשר בשיר עם *כותב* השיר – מי יודע? אולי כפי שב*חלום* הדמויות והאירועים המופיעים בחלום הינם ייצוגים של החולם, כך גם בשיר? ואולי לא
        את המובאה מישעיהו, אגב, נוהגים לקרוא מתוך המשוואה 'מים = אמונה באלוהי ישראל'; אני, שנוטלת לעצמי *גם פה* את החירות לקרוא את אשר *מדבר אליי*, קוראת את הפסוקים "הוֹי כָּל-צָמֵא לְכוּ לַמַּיִם, וַאֲשֶׁר אֵין-לוֹ כָּסֶף; לְכוּ שִׁבְרוּ, וֶאֱכֹלוּ, וּלְכוּ שִׁבְרוּ בְּלוֹא-כֶסֶף וּבְלוֹא מְחִיר, יַיִן וְחָלָב. / לָמָּה תִשְׁקְלוּ-כֶסֶף בְּלוֹא-לֶחֶם, וִיגִיעֲכֶם בְּלוֹא לְשָׂבְעָה; שִׁמְעוּ שָׁמוֹעַ אֵלַי וְאִכְלוּ-טוֹב, וְתִתְעַנַּג בַּדֶּשֶׁן נַפְשְׁכֶם. / הַטּוּ אָזְנְכֶם וּלְכוּ אֵלַי, שִׁמְעוּ וּתְחִי נַפְשְׁכֶם" כאומרים לכל מבקש: היצירה – שלכם היא, של כל אחת ושל כל אחד; כל אחד וכל אחת מכם הינו והינה צלם-דמות הבורא; אשר על כן כל אחד וכל אחת בן חורין ובת חורין לברוא (ליצור) על פי רוח היצירה השורה עליו או עליה

        ושנמשיך להחליף דיעות על שירים ויצירה… אביב מיטיב לך, דוד

  2. עמירם לורד

    זאת באמת דילמה, אם להמית, המתת חסד, אצל ווטרינר, ציפור שבורת כנף, מתייסרת; או זה שהציפור חשה עדיין את אהבתינו אותה, עדיין לא מעורפלת תודעה, רוצה להמשיך לחיות, בנפשינו. – רוצה לחיות, לנשום, להיות איתנו. ועל כן נשאיר אותה בחיים, לא נמית אותה, גם לא בשיר.
    ההחלטה ביידינו, כשמדובר בחיה, אז החוק ואלוהים לא ממש מגבילים אותנו בנושא של המתת חסד. ואולי המתת חסד של ציפור זה רצח לכל דבר???? ואיך בכלל נרגיש שניקח אותה לווטרינר להמית אותה?.
    אני בכלל מרגיש שהשיר, היפה, הזה, מתכתב עם שירו הנפלא של חנוך לוין, העץ הוא גבוה. מה איכפת לציפור אם ישיר או ישתוק. ישיר או ישתוק. .שבשיר הזה, מאד אכפת לציפור ומכאן גם אכפת למתבונן בה. התבוננות פנימה לתוכינו התבוננות בציפור הנפש.
    משוררת היגון למדה כי ציפור הנפש, וכן גם הציפור הכחולה, הן כעוף החול. קמות כל פעם לתחיה מתוך מה שביאליק תיאר בעל השחיטה ובעיר ההרגה. איך שלא יהיה השיר נגע בי. אני אוהב אותו, הכתיבה מרשימה.

    1. דוד אדלר

      לעמירם

      תודה לך על התייחסותך המפורטת והידע הנרחב של המקורות שהבאת (ובאיזו מידה היו, אם היו, בתודעתי הנסתרת ורק הנסתרת, בעת כתיבת השיר – לא לי לומר וקשה לי לומר) ותודה מיוחדת על דבריך בסיום. אני די מהסס אם להתייחס לדבריך. איני נוטה לעשות זאת שכן זה נופל לקטיגוריה של "למה התכוון המשורר", וטוב למשוררים למשוך ידיהם מזה. אך מתוך כבוד אליך והואיל ושיריי ברובם מפורשים וברורים, ושיר זה בוודאי הוא "מפורש", אתייחס ל"ציפור שבורת כנף, מתייסרת" שציינת כ"עובדה" בפתיחת דבריך המורחבים. ודוק! האם הציפור שאני מתאר היא שבורת כנף או שהיא כזו בעיני משוררת היגון? נקודה להתבוננות מחודשת, שאולי תעביר את מרכז כובד השיר לנקודה אחרת מזו של "צער בעלי חיים"..

  3. רבקה

    אוהבת את הדיאלוג הפנימי של משוררת היגון.
    אוהבת את ידיעתה אלו דברים יעודדו רוחה
    ויראו לה הדרך להבריא כנפה השבורה.
    מי מכיר אותה טוב ממנה?!

  4. יובל

    שיר לירי יפה. אתה במיטבך, דוד, לטעמי, כשאתה מעלים את האני ומתבונן, כמו בשיר על ליבוביץ' ועוד.
    האני נוכח כמובן, אבל מאחורי הקלעים.

    1. דוד אדלר

      תודה יובל על הבחנתך. אני מעדיף להיות מאחרי הקלעים ועובדה שלא רק אתה והעורכות אלא מעטים ראו אותי ממש כיצור חי ונושם ויש שחושבים שרק משל הייתי.

      וברצינות, האם אדם המתבונן חוצה לא יכול להתבונן פנימה? או לפי ניסוחך המיטיב להתבונן חוצה לא מיטיב להתבונן פנימה לישות שהוא אולי מכיר טוב מכל האחרים? או אם לדייק יותר להיטיב לבטא זאת פואטית? – שאלה נכבדה. הנה לפניך התלבטות פואטית בדיוק בעניין הזה:

      המרחק הנכון/ דוד אדלר

      שירתך יפה ואמינה, אך חסר בה מרחק (מומחה נודע ובר-סמכא לשירה)

      (1)

      כָּךְ אֲנִי מֵבִין:
      הַמֶּרְחָק הַנָּכוֹן
      בֵּינִי וּבֵין שִׁירָתִי
      צָרִיךְ שֶׁיִּהְיֶה גָּדוֹל מִזֶּה
      שֶׁבֵּינִי לְבֵין עַצְמִי

      אַךְ שִׁירָתִי
      פְּקַעַת בְּתוֹכִי
      וּמֶרְחָקָהּ מְתַעְתֵּעַ.

      וְהִנֵּה הַמֶּרְחָק הוֹלֵךְ וּפוֹחֵת
      עַד נְקֻדַּת
      הַכְּאֵב.

      (2)

      הַמֶּרְחָק הַנָּכוֹן
      בֵּינִי לְבֵין שִׁירָתִי
      מִשְׁתַּנֶּה
      אַךְ הַמַּחְסוֹם נוֹתַר קָבוּעַ

      (3)

      הַמֶּרְחָק
      בֵּינִי לְבֵין שִׁירִי
      יִהְיֶה תָּמִיד בְּתוֹכִי
      מַדִּיד הוּא יִהְיֶה
      רַק בְּפּוֹסְט-מוֹרְטֶם.

      1. יובל

        הי דוד, כמובן שאין חוקים באמנות. יש יהודי שטוב בשירי התבוננות, יש אחר שטוב בשירי אני,
        ויש מי שטוב בשניהם. העיקר שלא מדובר חלילה בגוי, שהרי בשם השם נעשה ונצליח.
        דווקא השיר שהבאת, שהינו מיומן, מדגים בכל זאת את עליונות שירת ההתבוננות, במקרה שלך גופך,
        ערטילאי ככל שתהיה…

  5. נילי אמיר-סגל

    לדוד
    משום מה לא פורסמה התגובה הראשונה שלי ולכן קיצרתי.
    מה שמעניין שהתגובות היו כל כך רבות וארוכות לעומת שירך הקצר והממצה תחושה של אופטימיות לעומת פסימיות קשה.
    וביטוי כזה יכול לבוא לידי המחשה רק בשירה.
    תודה לך מקרב לב
    נילי.

    1. דוד אדלר

      לעיתים תגובה קצרה הולמת לחלוטין. אבל אני מבין את כוונתך מדוע קיצרת אחרי ש"משום מה" תגובתך לא עלתה. אכן "משום מה" התגובות עולות לעיתים באיחור. מישהו צריך "לשחרר" אותן. כך למשל גם תגובה שלי לדברייך (שכתבתי בסמארט ולא במחשב) שלא עלתה ואולי תעלה ואולי לא. הרשת כנראה מורכבת, סבוכה ולא תמיד מובנת ושקופה. שלא יובן אחרת – איני בא בטענות לאיש. זו הריאליה. כך שבמסגרת אותה ריאליה טרם קיבלתי למשל מייל מליריקה על הפרסום הנוכחי ואני מניח שאיני היחיד…..בשירה אתה יכול להיות פסימי או אופטימי. בחיים היה ריאלי…..

  6. איתן .

    לדוד שלום
    דוד, אני קורא את ההתבוננות שלך, המשורר, בציפור בדיוק ביום, שאני משוטט עם הציפור המקראית, שהנביא ישעיהו (ל"א 5) רואה בה מקור לחוסנה של העיר ירושלים "כצפרים עפות" שיגנו על העיר "גנון והצל, פסוח והמליט" או כמשורר תהילים (ק"ד 17) הרואה את חוסנו של הארז האדיר מעצם הבחירה של הציפור לשכון דווקא בו "אשר שם (בארז) צפרים יקננו" אך באותה מידה כואב את כאבה של הציפור שסופר ויקרא (י"ד 4) רואה בה כקורבן חיים כדי לטהר בית מנגע של חולי "ולקח הכהן שתי צפרים חיות טהורות ועץ ארז" ובהמשך (שם, 49-50) "ולקח לחטא את הבית שתי צפרים ועץ ארז …" , צפור אחת מומתת והשנייה שנותרה בחיים מטבילים אותה ואת הארז בדם הציפור שנשחטה .

    דוד, שירך כבש אותי, כבשה אותי הציפור המאושרת שלך, בדיוק ביום שאני משוטט עם ציפור בטקסט מקראי, שתובנותיו על החיים הן מאד פסימיות. (ספר משלי ו' 5) "כצפור מיד יקוש".

    1. דוד אדלר

      לאיתן
      למרות היותי תלמיד של המערכת הדתית לאומית, הידיעות המקיפות שלך (כאן ובמקומות אחרים) במקורות מדהימים אותי וההקשרים ההומניסטיים שאתה נותן להם בפרשנותך ולעיתים גם במעשיך הם מושא להערכה רבה ואפילו להערצה

  7. זיוה גל

    כשאני קוראת את השיר אינני יכולה להימנע לגשת בדחילו וברחימו אל מוטיב הציפור וכנפה השבורה על סמליה ועל הקונפליקט המלווה אותה אצל ביאליק במיוחד אבל לא רק. ומכאן, מחיקת הקונפליקט המלווה את המשורר שם, בשיר זה. שני בתים העומדים זה מול זה הראשון פסימי והשני אופטימי ומעין נימה פדגוגית מלווה את הדובר שחפץ בכל מאודו ללמדה דבר, ללמדה (מי היא משוררת היגון?) התבוננות אחרת. התבוננות של תקווה וכך בהינף יד תהפוך למאושרת, והאושר יגיע עקב ההצעה, מעין צו אלוהי.
    ואם "כנפה השבורה" אינני יכולה להימנע מלגעת בסמל. הנפש שאיננה רק של אדם אחד, הנפש המאחדת, אולי גם הנפש הלאומית ואולי האמונה השוכנת באדם.
    אז מי היא המשוררת שאליה פונה הדובר? מי היא המשוררת שהדובר עותר בפניה להפוך סדרי עולם למחוק את הקיים ולהתבונן
    עין בעין אל ההנאה, אל העונות שלא ניצבות במקום ונעתרות אל חילופן. נעתרות אל הזמן. האם המשורר רומז גם אל האקטואליה? אינני יודעת אך אני נלקחת לשם בקריאת השיר.
    הנחתה של נקודה במיקום הנכון (לטעמי). כאן:
    גַּם אַתְּ.
    יְכוֹלָה.
    עוצרת במידה נימה פדגוגית. ונשאבת אל אמונה.
    שיר מרובד ומעורר מחשבה.

    תודה

  8. מוטי

    השיר יפה,אבל אני בהחלט חייב לדון במה שמשתמע ממנו בצורה כזאת או אחרת,עמך הסליחה.:)

    אפשר לומר שהכל השלכות ואדם אינו רואה בעולם אלא את מה שהוא יכול לראות בו,כלומר מה שיש ומתקיים בו עצמו.אבל זה נכון לא רק לרישא של השיר שלך,אלא גם לסיפא.הציפור אינה יכולה להיות מאושרת והעץ אינו נהנה (אם כי ברמה הפואטית זה יכול לשחק תפקיד).אופטימיות אינה האמת אלא נטיה שיש באדם לכיוון מסוים,נטיה שהיא לעיתים במידה רבה ,גנטית. לכן תמצא בפסיכולוגיה החיובית מחקרים המעידים על היכולת של האדם להעלות את רמת אושרו במידה מסויימת,אבל לא באופן מוחלט.יש אנשים שמצאו פיתרון הולם לבעית הפסימיות הגנטית שלהם,הם פשוט מאוד לוקחים כדורים.פסימיות אינה בהכרח מחלה,אלא אם כן היא מוחלטת,דהיינו מנוונת.מחקרים כבר הראו שאנשים פסימיים קרובים יותר לתיאור המצב המדוייק של הדברים מאשר אנשים אופטימיים.הדבר שנכון לגבי אנשים אופטימיים או עם נטייה לאופטימיות הוא שהם חיים יותר זמן,אבל כולנו יודעים "שיותר זמן" הוא עניין יחסי מאוד.לעיתים אנשים אופטימיים יתר על המידה הופכים להיות סוג של רוחניקים,המתכחשים למציאות בכל מחיר.
    האשליות שהם זורעים ומצליחים להפיץ מובילות בסופו של דבר לסבל.שלהם או של אחרים.

    אתה מגיע מהתחום המדעי ואתה יודע שהאבולוציה הפכה אותנו למה שהננו.לאורך עידנים שילוב מדוייק של פסימיות ואופטימיות ביחס לעתיד כנראה עשה את העבודה,אחרת אין כל דרך להסביר מדוע בני אדם חייבים לתרגל למעלה מעשרות אלפי שעות של מדיטציה כדי להפוך להיות מה שמכנים:"האנשים המאושרים ביותר בעולם".הם לא מאושרים משום שהעץ נהנה מהרוח או משום שהציפור מאושרת,לא בגלל זה הם מאושרים.הם מאושרים משום שהם מאשרים את הדברים ללא צורך באופטימיות או פסימיות,שאינן אלא תכונות של אדם המביט לעתיד ואינו יכול ממש לראות מה שנמצא באותו רגע מול עיניו.אנשים אופטימיים יתר על המידה יכולים להפוך להיות חומר לסיפורים מאוד אירוניים,אפילו טרגיים או טרגיים קומיים,ואנשים פסימיים יתר על המידה יכולים אולי לומר לעצמם מה שאין בו כדי לנחם" אתם רואים,אנחנו צדקנו כל הזמן הזה".מכנים זאת צדקנות וזאת תכונה שמעוררת בסופו דבר בחילה בקרב בני אדם.אנשים הנושאים בגאווה את סבלותיהם הופכים להיות כמו אמן התענית של קפקא,עניין מרשים בתחילה,אבל מייגע מאוד בהמשך.הסוף ידוע מראש.יש משוררים בסגנון אמן התענית של קפקא,לא חסר ויש כאלו שרואים קצת יותר מעבר לעצמם.מרוכזים פחות בעצמם.
    הסגנון יוצא שונה,התכנים שונים,כי היוצר שונה,המניעים שונים.

    בקיצור בשני הצדדים של הסקלה,הכל מגיע מהאגו.בריאות נפשית היא כמובן משהו אחר,מאוזן יותר.היכולת לקחת כל מה שעולה ולהפוך אותו למשהו חדש,שונה לחלוטין.סבל אפשר להתמיר,מבלי לסגוד לו או להתרכז בו,אבל אושר של אנשים תמימים מסתיים בדרך כלל בתהומות.הדוגמא הטובה ביותר לעבודה מאוזנת כזאת ועשייה מתמירה באה לידי ביטוי אצל הטיבטים.אלו סבלו שואה תרבותית ואחרת,גורשו מארץ מוצאם שנגזלה,אבל בשל כך הביאו לתרבות המערב את מה שהיה עד אז נחלת מעטים ויצרו משהו חדש לחלוטין.לא צריך לראות את חצי הכוס המלאה,משום שלעיתים הכוס ריקה לחלוטין(הסינים לעולם לא יאפשרו לטיבטים לחזור ולהיות מה שהיו) וגם אין עניין לראות חצי כוס מלאה,שיכולה ליצור סתם אשליות(היא תתרוקן מהר מאוד,מובילה לאיווי שלא יוביל לדבר).יש לראות את מה שמעבר לכוס,את התמונה המלאה ולעשות את מה שצריך כדי להשתלב בה.המציאות משתנה כל הזמן והאדם המץמזג בה אינו צריך להיות אופטימי או פסימי לגביה משום שהוא חללק ממנה ומשתנה עימה.

      1. מוטי

        שלום דוד,

        אני רואה בדברי משהו מאוד פרקטי והם מכוונים ליישום,דבר ראשון,יישום שלי, כי אצלי שירה הפכה להיות כלי להתפתחות,לאוו דווקא להפקת הנאה מהיבטיה הפואטיים(אם כי אני בהחלט שם לב-אי אפשר שלא- גם לדברים הללו).פואטיקה היא דבר חשוב מאוד בשירה ולולא כל הכלים הפואטים וודאי לא היה שיר והתייחסתי לכך בדברי(אם כי ממש בקצרה).

        הסיבה שאמרתי שזהו שיר יפה נוגעת גם לפואטיקה,אבל גם לסיפור עצמו.בגדול,כל אחד מאיתנו נמצא לפעמים במצב שבו מישהו מנסה לעודד אותו ובאותה מידה נמצא במצב שבו הוא רוצה לעודד את האחרים.בני אדם,כבר מהילדות המאוד מוקדמת נמצאים במצב האמפטי הזה,שבו הם חשים את מצב רוחו של האחר,מזהים רגשות ורוצים לנחם או לעודד את האחר ובכך למעשה גם את עצמם.אין בזה כל דבר רע ואינני יוצא נגד הרעיון.אני רואה זאת אפילו בילדים קטנים,אפילו אצל הילדים שלי.

        לפעמים מילה אחת טובה יכולה לחולל נפלאות במצב רוחו של אדם מדוכא ולמעשה לא מזמן ראיתי איזשהו סרט על אדם שכבר היה בדרכו לקפוץ מגשר בעיר לונדון ורק אדם שעבר שם במקרה,מנע ממנו לעשות זאת.
        לאחר מכן,כל המשך העבודה הפנימית היא על האדם עצמו ויש אנשים שרוצים שיעודדו אותם ורק מחכים לשמוע את המילה הנכונה כדי לצאת מהמצב שאליו הכניסו את עצמם,בעוד יש אנשים שכל מה שתאמר להם לא יסייע ולא יעזור,משום שאזניהם תהיינה אטומות.זה תלוי באדם כמובן.

        הדיאלוג הזה אינו חייב כמובן להתנהל בין שני אנשים,אלא אפילו בין אדם לעצמו,כדיאלוג פנימי.הצד האופטימי באדם מדבר עם הצד הפסימי,הדומיננטי ומנסה למשוך אותו אליו.האדם מעודד את עצמו והדרך הטובה ביותר לעשות זאת כמובן היא למצוא מה טוב במציאות,לחוש את המציאות באמצעות חוויה מתקנת או דוגמא נגדית לתפיסת עולם שוללת מעיקרה,כך משורר פסימי יכול לכתוב פתאום שיר מאוד אופטימי ומשורר אופטימי יכול לדבר עם הצד הפסימי שלו המיוצג בשיר על ידי משוררת אישה..:)דיאלוג פנימי נכון יכול לחולל נפלאות ורובנו משתמשים בכך כל הזמן.אופטימיות או פסימיות הם למעשה מצבי רוח(רגשות)שמניעים או מעכבים את האדם מפעולה ולרגשות יש יחסי גומלין עם העשיה של האדם והמחשבות שלו.לא מדובר במשהו קבוע ואף אדם אינו נמצא בהכרח באותו מקום כל הזמן,אלא נע על סקאלה כלשהי.

        בקיצור,התגובה הראשונה לקחה את מה שבשיר מעבר לשיר במידת מה.עשיתי זאת כבר מה פעמים באתר הזה כי אני אוהב הקשרים נרחבים,אבל לא הייתי מכנה זאת בשם פילוסופיה.בנוסף,כבודו של השיר והמשורר במקומם מונחים כמובן.ציינתי מפורשות,שביטויים כמו ציפור מאושרת,באר יודעת,עץ נהנה ושאר "ההאנשות" והשלכות יש להן תפקיד בשיר ,כי הן מעודדות את האדם שאליו מדברים ושתופס ממילא את העולם באופן פואטי(משוררת היגון)לראות את הדברים באופן אחר.לפעמים,כאמור,זה גם יכול להצליח (ואם לא יצליח,איננו יכולים לדעת זאת מראש).

        האנושות בנויה על דיאלוגים מסוגים שונים ודיאלוג מסוג זה שאתה מציע וודאי שאין בו כל דבר רע,כשהוא נאמר בהקשר מסוים(ולא רק בשיר).זה לא הדיאלוגים של דאעש והמלכה מעליסה בארץ הפלאות.

        זהו,נראה לי שהסברתי את כוונתי…:)

        1. דוד אדלר

          למוטי

          במלה פילוסופי לא התכוונתי להקטין אלא להיפך. איני חולק על דבריך הקודמים והנוכחיים. אתה כותב דברי טעם, הגות וכו'. אני, מה לעשות, מעדיף להתרכז ב"איך" ולא ב"מה". בפואטיקה ולא בפרשנות. אולי אני טועה אבל זו דרכי.

  9. רחל בכר

    בבית הראשון בכוונה אין סימני פיסוק כדי לגרום לקורא להזדהות, להסתחרר עם המילים.
    בבית השני סימני הפיסוק מחזירים את הסדר והאיזון ומאפשרים להתייחס גם לנעשה בחוץ. להתרכז פחות בעצמי ולראות את התמונה השלמה.
    אהבתי מאד.
    תודה דוד.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *