* / ענת חנה לזרע

* / ענת חנה לזרע

לאמי

אָנוּ בָּאוֹת בְּעִקְבוֹת הַמַּיִם, לְכִי מִצְאִי
רְאָיָה חוֹתֶכֶת מִזּוֹ לְעֹמֶק הַשִּׂמְחָה.
מוֹשְׁחוֹת מַבָּט שָׁקוּף עַל צִפָּרְנֵי הַסְּתָו
מְעַדְּנוֹת אֶצְבְּעוֹתָיו – חַמְדָנִיּוֹת עוֹר קַיִץ.
הָרוּחַ מְדֻיֶּקֶת לְהַחְזִיק מֵעַל רָאשֵׁינוּ עוֹרֵב אַךְ
אֵיזֶהוּ הַפֶּה שֶׁיּוּכַל לְמִי שֶׁכְּבָר גַּס וְנִנְגַּס?
אַתְּ תָּרָה אַחַר תְּכוּנַת אֱנוֹשׁ עַל הַחוֹף
אֲנִי נִרְעֶשֶׁת מַעֲדַנּוֹת מֵאִישִׁיּוּת הַיָּם
כָּל אַחַת וְהַטֶּבַע שֶׁלָּהּ.

ניקוד: יאיר בן־חור

קשר עמוק של שותפות גורל בין אם ובתה: שתיהן כבר "ננגסו" ומן הכאב צומחות הזדהות ואהבה.

4 תגובות “* / ענת חנה לזרע

  1. מוטי

    המקום שאליו הולכת תשומת הלב של האדם, מלמדת על האדם. אחת נמשכת אחר תכונות אנוש על החוף ומבטה רואה צורה מוגדרת ובני אדם ואילו האחרת נמשכת אחר ההיולי, האמורפי,הקמאי, המסתורי. הכוח היצירתי. הנצחי.

    בני אדם נבדלים, כמובן, באישיות שלהם, אבל הם לא נבדלים כבני אדם. ולכן "כל אחת והטבע שלה". טבע במובן אישיות, אבל טבע הוא לא רק במובן אישיות בשיר, זאת מילה בעלת משמעות כפולה. כבני אדם המגיעים מאותו מקור, מאותו "טבע"(טבע במשמעות פנתאיסטית)הם חולקים אותו גורל והגורל הוא מסע אנוש בארץ הסבל לעבר משמעות וגאולה. מכאן הגיע הדימוי של העורב ,שהרוח מדוייקת להחזיק" מעל לראשן. העורב, כמו בשיר של פו, אינו אלא שליח ניטרלי, שהאדם נותן לו משמעות, שהאדם מעניק לו סיפור. העורב אינו אלא ייצוג של הסבל והאדם עובר דרך הסבל(ואף המילה רוח כאן מייצגת כפל משמעות) כדי להגיע לחישול הנפש וחישול הרוח.להתעלות מעל ומעבר לסבל,לכיוון הנצחי.ל כיוון הרוח. זאת השמחה שבאה בהליכה "בעקבות המים". השמחה היא כוח שזורם כמו רוח ונע ממקום למקום,זאת אנרגיה שדבר לא עוצר אותה,זהו שילוב של עולמות ואינטגרציה בין עולמות. במקרה זה תחושה של שותפות גורל למרות השוני בים בני אדם וספציפית בין הבת לאמה.

    למרות השוני, לשניהן יש תכונה שהמקור שלה כנראה "גנטי" והיא היכולת להכיר ולהוקיר את היופי,כלומר החסינות (או חוסן- resilience )שהופכת להיות מנת חלקו של האדם ברגע שניטרל את הסבל באמצעות הכרתו ופיתוח נוגדנים נגדו. הנוגדנים הם הכרה ביופיה של המציאות וביופים של בני האדם ועולמם,על אף ולמרות. זאת היכולת שמובעת בשורה הבא :"מוֹשְׁחוֹת מַבָּט שָׁקוּף עַל צִפָּרְנֵי הַסְּתָו
    מְעַדְּנוֹת אֶצְבְּעוֹתָיו – חַמְדָנִיּוֹת עוֹר קַיִץ."פעולה אקטיבית בעולם,שאינה מתנגדת לעולם,אלא כמו באיקידו משתמשת באנרגיה של העולם על מנת לרקוד עימו בסוג של תואם,בסוג של הרמוניה.

    בנובלה המפורסמת של תומאס מאן,מוות בוונציה,הגיבור של הנובלה חסר את היכולת הזאת ולכן הוא מת בחוף הים,המייצג את הנצחי,אבל מותו דווקא ניצחון של הניוון,של העורב,של הסבל,של מגיפת הכולרה.
    במקרה דנן,הסגידה ליופי,לאסתטי,שבאה במנותק מעולמם של בני אדם,הביאה לסופו של הגיבור.דבר דומה מתרחש בספר "תמונתו של דוריאן גריי". אובססיביות איננה אינטגרציה ואינה יכולה להביא לאיזון,אלא לכאוס.לחורבן,לסבל חסר משמעות כמו במעגלי התופת,למוות(רוחני ופיזי).

    שפה מאוד פואטית וצבעונית בשיר ונדמה לי שזה לא שונה משירים אחרים שענת חנה לזרע כתבה(למיטב ידיעתי וגם משיטוט מהיר באתר הזה ספציפית).

  2. ענת חנה לזרע

    תודה רבה לליריקה ועורכותיו על הפרסום.
    מעדכנת כי בטעות נשמטה המלה האחרונה בשיר,
    יוסיפוה בהמשך.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *