פרחי אש / נילי דגן

פרחי אש / נילי דגן


נִפְצְעוּ שְׁנֵי שׁוֹטְרִים בְּהַר הַבַּיִת
מִזִּקּוּקִים שֶׁיָּרוּ לְעֶבְרָם רְעוּלֵי פָּנִים.
שָׁמַעְנוּ בְּחַדְשׁוֹת פְרַנְס 24
בְּדִיּוּק כְּשֶׁהִצְטוֹפַפְנוּ מוּל הַבַּסְטִילְיָה,
כְּדָגִים הַנִּמְשָׁכִים לְכָל נִצְנוּץ בַּחֹשֶׁךְ,
נוֹשְׂאִים עֵינֵינוּ לָרֶגַע הַחֲגִיגִי
בּוֹ יֻצְּתוּ גַּם כָּאן פִּרְחֵי אֵשׁ בַּשָּׁמַיִם.

ניקוד: יאיר בן־חור

שיר קצר ויפה זה מנסה להציג את הסכסוך הישראלי־פלסטיני באור אופטימי־משהו, פיגוע כזיקוקין דינור. השיר נע בין האופטימי לפסימי, בין מציאות לחלום/לשאיפה. ה'בסטיליה' מחזירה את הקורא למציאות העגומה ומזכירה לו שאין מדובר ברגע חגיגי כלל וכלל.

6 תגובות “פרחי אש / נילי דגן

  1. דוד אדלר

    תודה לך מוטי על תגובתך המפורטת והמלומדת. בני אדם הרי שונים ואני כלל לא בטוח ש"משוררים לא נמשכים אל אסוציאציות יותר מכל אדם אחר". מובן שגם המשוררים אינם עשויים מקשה, אחת גם בהקשר הזה. יש שנוטים לכך יותר ויש שפחות….

    1. מוטי

      היי דוד,

      התלבטתי במקצת אם לענות,משום שלא הייתי בטוח שזה קשור לשיר,אבל החלטתי שאפשר למצוא גם קשר.

      זרם התודעה למשל,שמתואר בהרחבה בספרות, מהו?בראיה מודרנית של מדעי המוח יכולים לכנות אותו בשם default mode network ,אותה רשת במוח,המורכבת מאזורים שונים למעשה ובמיקומים שונים
      שבה האדם, שאינו עוסק במחשבה תכליתית או בעשייה תכליתית מוצא עצמו בטרנס של אסוציאציות שחוזרות על עצמן שוב ושוב. מה בעצם מעסיק את האדם במצב זה ולמה?ומדוע המוח מבזבז כל כך הרבה אנרגיה על אוסף מחשבות שבדרך כלל אין בהן שום תועלת לאדם ואף לאחדים מהם הן מהוות מטרד של ממש?

      האדם עוסק במחשבות על עצמו, על הזהות העצמית שלו, הערך העצמי שלו, על המעשים שעשה או לא עשה, מחשבות על ביקורת או שיפוטיות על המעשים, דעתו על בני אדם אחרים, מה לדעתו דעת האחרים עליו, חרדות שעולות וצצות פתאום מפני העתיד עם שלל דאגות על דברים של מה בכך וצער או שמחה או כל רגש אחר מהעבר שאין לו כל בסיס ממשי במציאות המיידית. למרות זאת, בגלל הטיית השליליות הבסיסית של האדם, האמורה במידת מה להכין את האדם לאפשרות של כיליון והשמדה מיידית מהסביבה(היקום הלא ידידותי) , רשת זאת של נוירונים עוסקת אך ורק בדברים שליליים בעיקר וזה הטרנס שמרבית בני האדם נתונים בו כל חייהם.כדי להחזיק אותנו בחיים,הנוריונים מגזע המוח שיורים כל הזמן למרכזים היותר גבוהים במוח,גורמים לנו פשוט מאוד להתייסר!

      וכך בני אדם מנותבים באמצעות מניפולציות של הטרנס הזה על ידי אחרים לכל מיני מעשים כאלו או אחרים(למשל אלימות או מלחמה),נטולי כל הגיון ולעיתים בעלי שיגעון ומתעוררים לעשיה שבדרך כלל היא נטולת כל תכלית שהיא,פעולות שמכתיב רגש עמום של תקווה או איזושהי אמונה שפתאום צצה משום מקום. איזשהו פחד. מה שמניע בני אדם זה בעיקר אסוציאציות. השיר מתאר זאת, לדעתי וגם הדימוי של הדגים, שאין להם פה וחיים בעולם של שתיקה וגירוי פשוט מאוד.כמו באקוואריום ענק.

      לפחות שירה עושה סדר בבלאגן ולאסוציאציות שלה יש תכלית,יש משמעות,היא גואלת את עולם האסוציאציה השלילי ומטמירה אותו למשהו שיש לו מובן,היא יוצרת תכלית וגואלת עולם.ולא רק את העולם האסוציאציות הפרטי של המשורר למשל, אלא במידת מה את העולם כולו.(באופן פוטנציאלי,התחשק לי קצת להגזים:)

      בכל מקרה, פרחי האש המוצתים בשמיים, הזיקוקין לכאורה, האם הם לא דומים לכוכבים, האם הם לא הכוכבים עצמם? ומה היא הכמיהה הנסתרת שיש בבני אדם לפעמים, כאשר הם מביטים בשמיים, איזשהו רצון להושיט יד ולגעת בכוכבים וכאשר הם נוגעים בכוכבים לדעת ,האם יש אי שם עוד מישהו, האם אנו לא לבד ביקום?(אלוהים נסתר או חייזר:)

      טוב,משהו מעולם האסוציאציות שלי,לא קשור בכלל לשיר,נראה לי..:)

      1. דוד אדלר

        לא אכביר במילים כדי לא להתרחק עוד יותר מהשיר עצמו : רק אעיר שאהבתי במיוחד את "ומה היא הכמיהה הנסתרת שיש בבני אדם לפעמים, כאשר הם מביטים בשמיים, איזשהו רצון להושיט יד ולגעת בכוכבים וכאשר הם נוגעים בכוכבים לדעת ,האם יש אי שם עוד מישהו, האם אנו לא לבד ביקום?"

  2. קובי נסים

    "פרחי אש", גם אם כוונת הציור הלשוני ששמו נושא היא לזיקיקין של שלום, עפ"י הכתוב בו הוא שיר עצוב:
    כך או אחרת, העמידה מחוץ ל"בסטיליה" מבטאת הוויה פנימית (לכל הפחות) של המתנה לשחרור, של
    פריצת חומות ההסגר.
    לפני כשבעים שנה כתב חיים גורי ב"פרחי אש, שלו:
    "דו-שיח סכינים, צללחית אדם קורסת /
    קשתות הזיקוקין – תפארת חלומות."
    נילי דגן מכוונת את במטו של הקורא אל אותם הזיקוקין במבט אירוני:
    כיום ברור לכותבת ולקוראים כי פרחי האש הללו הם בבחינת פרחים מורעלים, פוצעים וממיתים.
    עתה על הקורא לשאול מהי הבסטיליה שטרם השתחררנו ממנה.
    באופן בו כתוב השיר, אין הוא מכוון לפרשנות מתבקשת.
    יוצא, איפה, שפתיחות זו של הכתוב בשיר מאפשרת להבין את תחושת המצור, גם כתחושה של מצוקה קיומית
    עקב המאבק המתמיד בין שני הישויות המתקשות לחלוק את אותה הארץ.
    בשיר עצמו אין אישוש (מספק) לפרשנות הזו, אם לה כיוונה המחברת. קורא שירצה בכך יכול בנקל
    ומבלי לחטוא לכתוב, לראות ב"בסטיליה" את הר הבית שהוא רק לכאורה בידינו, כך שהתקוה לנפילת הבסטיליה היא בבחינת
    "ייבנה המקדש".
    על הכותבת לתת דעת האם היא מעוניינת להותיר את השיר פתוח לפרשנויות כה מנוגדות;
    אחרת יהיה עליה להוסיף לשיר הכתוב היטב את המעט הנוקב שהוא חסר. """

    1. מוטי

      משוררים לא נמשכים אל אסוציאציות יותר מכל אדם אחר, משוררים פשוט כותבים שירה ומעצם טבעה, שירה היא ריכוז "בלתי אפשרי" לעיתים של אסוציאציות, שחלקן , במידה מרובה, מנוגדות אחת לשנייה. יחד עם זאת, כאשר אסוציאציות לכאורה מנוגדות אחת לשנייה מוצאות קורת גג אחת בשיר, הן עוברות אינטגרציה בלתי נמנעת, אם לשיר אמורה להיות איזושהי משמעות. לכל שיר חייבת להיות משמעות, כלומר לכל שיר חייב להיות לפחות קורא אחד, שימצא בו משמעות או קוראים רבים שימצאו בו משמעויות שונות.

      קח לדוגמא את השיר הזה, כל מה שמוצג בו הוא מעל לפני השטח ושני סמלים המוזכרים בו מעידים על משהו שקיים עמוק יותר, על איזושהי מציאות המתקיימת במקביל למאורע או המאורעות המתוארים.

      מה למעשה מתואר בשיר? מתוארים שני מאורעות, אחד מהם לכאורה חגיגי, אך מתקיים במקום שיש לו משמעות סימבולית מאוד עמוקה מבחינה היסטורית והשני מאורע אלים, המתקיים אף הוא במקום שיש לו משמעות סיבולית מאוד עמוקה מבחינה היסטורית. שני המאורעות מתארים את המשיכה של בני האדם אחר הגירוי החזק, אחר השלהבת, אחר הבעירה, דבר מה שיגרום להם לחוש שלחייהם יש ערך ומובן. אירוע חזק, גירוי חזק, שיאפשר להם לחוש שהם "חיים".

      יש כאן גירוי של המערכת הדופמינרגית של גירוי תגובה, תגמול. מה שמניע בני אדם לעשייה כזאת או אחרת,בין היתר, בין אם תהיה אלימה או לא, היא "המחשבה", שיש לעשיה הזאת תגמול מסוים. המחשבה על התגמול מעוררת הנאה וכן מהווה גורם מוטיבציוני ליחיד כמו גם לקולקטיב המניע את המאורעות ההיסטוריים הגדולים. לאחר מכן יכולה לבוא אכזבה או ירידה בערכו של הגירוי וחיפוש אחר גירוי אחר או וריאציה של אותו גירוי. המערכת הזאת לעולם לא תבוא על סיפוקה!

      על במת ההיסטוריה "רגשו גויים ולאומים יהגו ריק", אבל מה שחשוב הוא הכוונה הנמצאת מאחרי הדברים ומניעה את הכל וזאת במידה גדולה נסתרת מעיניהם של בני האדם. בהקשר הזה, כל בני האדם הם גויים ולאומים כי הם מרובי חלקים והמציאות האמיתית נסתרת מהם. זאת הסיבה שכל מעשיהם לעולם אינם מובילים בהכרח למצב של שלווה ושל רגיעה מתמשכת.

      הר הבית, עליו שכן בית המקדש היה אמור להיות סמל למקום המאחד את כל הדתות והלאומים. חזון הנביאים הזה מעולם לא התגשם ועד ימינו אלו הר הבית הוא סמל למקום שבו יש חומות,סמל להפרדה, סמל לדואליות שאין לה מרפא. לכן כל העולםפ בוחש שוב ושוב בקלחת הזאת חסר אונים וכל העולם כמרקחה.כל הדברים שואפים דבר ראשון להיבדל בעולם התופעות ולקבל משמעות וזהות משל עצמם במרחב ובזמן. אבל כיצד הם מתאחדים שוב, אם בכלל?האם יש סיכוי שאי פעם יתאחדו?

      הבסטיליה לפני למעלה ממאתיים שנה קיבלה מובן אחר לחלוטין ובישרה לכאורה על תקופה חדשה בהיסטוריה האנושית,נ פילת המונרכיות והפיכתו של האדם לחופשי ולבעל יכולת לבחור את גורלו ודרכו.
      צרפת לא זכתה עד היום לשקט יש לומר. מי שמכיר את צרפת יודע שיש לא מעט הפגנות אלימות ברחובות עד ימינו אלו וחוסר הנחת שהוביל לנפילת הבסטיליה לובש היום צורות חדשות. לא שכך ולא נשכח ולא נח.לאומים עדיין רוגשים בכל מקום והעיקרון המאחד עדיין נסתר, עדיין נמצא ברקע, עדיין קיים כאיזושהי אפשרות עתידית , שאולי תתגשם ואולי לא. כבר לא כל כך בטוחים היום שזה "קץ ההיסטוריה".

      הר הבית,שאמור להיות העיקרון המאחד ברמה הסימלית, כי הוא מייצג דבר מה המשותף לכל הדתות הגדולות, הוא עדיין גורם מפריד ומעורר שלהבות ואש.

      הבסטיליה אולי נפלה, אבל הסוהרים הפנימיים של הבסטיליה הפנימית עדיין עומדים איתן ועושים את עבודתם. מלכותו של האגו ומלכותה של הזהות נאחזות בקרנות המזבח ואינן מוותרים.הבסטיליה הפנימית לובשת צורה ופושטת צורה, לא ניתן ממש למצוא אותה בחלל ובזמן ולכן גם לא ניתן להסתער עליה בשיטת הזבנ וגמרנו. משהו פנימי מתעתע באדם וימשיך לתעתע בו עוד זמן רב.

      מסתבר שפושע המלחמה מקרואטיה היה איש רוח.במקומות מסוימים היו קוראים לאחד כזה ליברל או סמולני..אבל משהו קרה לו,כי מתחת לפני השטח גם לרוח שמעל לפני השטח אין הרבה ערך כאשר הלבה מתפרצת(אפשר גם לומר שמאלני או שמאלי,או בעל מכוונות של ההמיספירה השמאלית,שעוסקת בהגיון ובליניאריות:)

      עד אז בעולם הסמסרה נמשיך לנוע בין תקוות זיקוקי הדינור ולבין מפח הנפש והסבל של המלחמה שלעולם אינה נגמרת.זאת המלחמה הפנימית,הקונפליקט ,הדואליות שעליה מושתתים חיי בני אדם,חיי האגו,חיי כל לאום ולאום.ומה עוד יכול להתרחש בעולם הזה?ובכן,עוד חזון למועד,מי יודע, הנבואה,כמו שאומרים,ניתנה לשוטים..(או שלא:)

      סה"כ די מעניין בעולם הזה,הרבה יותר מעניין מאשר בחלל החיצון. קארל סאגן ביקש לפני כמה עשרות שנים לכוון את מצלמת הגשושית של נאסא בטרם יצאה ממערכת השמש בפעם האחרונה לעבר כדור הארץ. נדמה לי שמכנים אותנו בשם נקודה קטנה, כחולה חיוורת.פרופרוציות נדרשות.בני אדם הם לא תכלית הכל, אם כי, מן הסתם, עדיין לא ברור לחלוטין מה הפוטנציאל של כולנו במאות השנים הבאות כקולקטיב. מי יודע באמת?בינתיים אנחנו ממשיכים לחיות. החיים שואפים להמשיך בכל מחיר כמעט
      וכל אחד ואחת מאיתנו נדרשים לשלם את מחיר השהות שלנו כאן. ממשיכים להאמין שיש מובן, שיש משמעות, שיש סדר וכי יש מישהו שאולי גם מסדר ויסדר את הדברים איכשהו(איזושהי משטרה קוסמית אולי? חייזרים תבוניים שיצילו אותנו ברגע האחרון מעצמנו? אלוהים יודע!:)

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *