מילים של חורף / טובה זלוטוגורסקי

מִלּוֹתַי מִתְכַּרְבְּלוֹת
כְּשֶׁנִּפְתָּח חַלּוֹן, הוֹמָה
דֶּלֶת,

צִלְצֵל אָפֹר רַק כְּדֵי לוֹמַר שָׁלוֹם.

וְעוֹד לֹא קַר,
לֹא הִבְקִיעוּ שָׁמַיִם וְצֵל נִנּוֹחַ גַּגּוֹת, מַרְזֵבִים,
רוּחַ.

וּבְכָל זֹאת.

בְּעָמְקֵי שְׂמִיכָה מִתְעַטְּשׁוֹת מִלּוֹתַי.

זִקְנָה.

ניקוד: יאיר בן־חור

3 תגובות “מילים של חורף / טובה זלוטוגורסקי

  1. ריקי

    גם השיר וגם הדברים שמוטי כתב עליו יפים ומדגימים היטב מהו שיר ומהי פרשנותו…תודה למשוררת ותודה לפרשן…שבוע טוב לכולם

  2. מוטי

    עונות השנה כאלגוריה לחיי אדם זהו לא דבר חדש בספרות. נניח מתחילים מהאביב, פריחת הנעורים ושפעם ולאחר מכן בשלות הקיץ ולאחר מכן הסתיו ולבסוף החורף. אבל מהו החורף?
    מדוע שחורף ייצג זקנה למשל? מה הקשר בין זקנה לבין חורף? מדוע מילים תתנהגנה אחרת לעת זקנה מאשר לעת נעורים או בשלות?

    החורף בשיר עדיין לא הגיע, המילים צופות את בואו, ולכן מסתגרות בדלת אמותיהן, מתכסות מתחת לשמיכה, מתכרבלות, נהנות מהחום ומהביטחון היחסי שיש להן, לכאורה, בתוך המקלט החם שהוא הבית, בתוך תחושת הביטחון שהן מפיחות באדם הסבור שיש בכוחן לברוא עולם או לשמר עולם ,כמעין מאגיה, לחש כנגד כוחות אפלים.

    הרי כל אדם בונה לעצמו בית, ("אדם בתוך עצמו הוא גר"), שבו הוא מרגיש בטוח, שבו הוא יכול לאפשר לעצמו אפילו להיות שאנן, שבו הוא יכול להשלות את עצמו, להאמין בתחושה של ביטחון. היכן הוא עוד יכול לחוש בטוח אם לא בתוך עצמו פנימה? לפעמים "הוא פותח דלת,מקבל מכה" ,אז הוא יכול גם להסתגר לעיתים, לא לצאת. הסכנה היא בכך, שהוא משער מה קורה בחוץ, אבל אינו יודע זאת בהכרח והוא מאבד את הקשר הבלתי אמצעי שיכול להיות עם החוויה, שאין היא טובה או רעה, אלא צופנת בתוכה את עצם הקיום, אותו קיום שאינו יכול להיות אחרת בשום נקודה על פני ציר הזמן של החיים."חורף" הוא חוויה קיומית.הפרשנות של האדם לגבי מהו חורף כבר אינה חוויה קיומית. בזמן שהאדם בורא עולם באמצעות מילים ומתכרבל בשמיכת המילים שלו, יש גם עולם אחר מעבר לשמיכת המילים ומעבר לסף "ביתו". יש מציאות אינסופית שאיננה תחומה,שאיננה מוגדרת.

    האם סופו של האדם, סופם של החיים החד פעמיים שיש לכל אדם, הם גם סופו של העולם?מה קורה עם העולם בתום החיים? מצד אחד זהו סופו של העולם, האדם מת, מצד שני החיים וודאי נמשכים, הרי הם אינם יכולים שלא להימשך…

    וְעוֹד לֹא קַר,
    לֹא הִבְקִיעוּ שָׁמַיִם וְצֵל נִנּוֹחַ גַּגּוֹת, מַרְזֵבִים,
    רוּחַ.

    זה נרמז במילים עצמם, החורף "צלצל אפור כדי לומר שלום" אבל עדיין "לא הבקיעו שמיים".
    מה מצלצל לכל קורא עברית בביטוי הזה?

    הנה:

    "בִּשְׁנַת שֵׁשׁ מֵאוֹת שָׁנָה לְחַיֵּי נֹחַ בַּחֹדֶשׁ הַשֵּׁנִי בְּשִׁבְעָה עָשָׂר יוֹם לַחֹדֶשׁ בַּיּוֹם הַזֶּה נִבְקְעוּ כָּל מַעְיְנֹת תְּהוֹם רַבָּה וַאֲרֻבֹּת הַשָּׁמַיִם נִפְתָּחוּ"

    סופם של החיים, סופו של העולם, סופו של האדם, אולם האם סופם של המילים המפוחדות המתחבאות במעמקי השמיכה?

    כל התרבות האנושית מבוססת על כך שסופו של אדם אחד המהווה חלק מהתרבות אינו סופה של התרבות, שתרומותו של כל סובייקט הנפטר מהעולם הופכת להיות חלק בלתי נפרד מהמרקם הגדול יותר של חיי אנוש, ובכך גם למילים יש חיים מעבר לאדם במימד אחר של קיום.

    יחד עם זאת, החוויה של הדובר בשיר מתארת היטב כיצד החורף מצליח להכנס לתוך הבית ולהשפיע ולחתור דרך היסודות. עובדה היא, שהמילים מתעטשות והעיטוש מעיד על מחלת החורף, שאולי היא בלתי נמנעת ולעת זקנה מובילה לעיתים גם לסיבוכים ולמוות .

    הפחד שריר וקיים והמילים של האדם מתכתבות עימו. סוף העולם קורה כל יום כאשר אדם מת ועוזב את העולם. וכאשר אנו חושבים על ארמגדון, על מבול, אנו תמיד חושבים על "סוף העולם" כתרבות,על אובדן טוטלי של העולם האנושי. למרות זאת, זה עדיין לא יהיה סוף העולם, לא סופה של מערכת השמש, לא סופה של הגלקסיה, לא סופו של היקום ואי אפשר לדעת אם מדובר בכלל בסוף או שיהיה סוף אי פעם. הכל מחזוריות, הכל חוזר ונשנה, גם אם לא באותו אופן וצורה בדיוק. החומר אינו אובד, ברמת האטומים והחלקיקים הוא "נצחי".אבל מה משנה, נניח ויהיה פעם סוף לכל זה, את מי זה יטריד? 🙂

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *