אֵפֶר סמארט טי־וי / רונית ליברמנש

בְּתֹם אַחַת מֵאֲרוּחוֹת הָעֶרֶב
שֶׁל חַגֵּי תִּשְׁרֵי כְּטוֹב לִבָּהּ בְּלִיקֶר
שׁוֹקוֹלָד ( בְּיוֹדְעָהּ שֶׁקָּשֶׁה לְהַשִּׂיג בָּאָרֶץ
הַמְיֻזַּעַת הַזֹּאת Ţuica אוֹ סְלִיבוֹבִיץ) ,
הוֹדִיעָה לִי שֶּׁהִיא מְעֻנְיֶנֶת שֶׁגּוּפָתָהּ
תִּשָּׂרֵף וְאֶפְרָהּ
יִנָּתֵן
בְּוָזָה
פִּרְחוֹנִית וְיָפָה שֶׁתֻּצַּג
לְרַאֲוָה
עַל מִזְנוֹן הָעֵץ הַחוּם
מִיָּמִין לַטֶּלֶוִיזְיָה.
כֹּה אָמְרָה לִפְנֵי כְּעֶשְׂרִים שָׁנָה
בְּעִדַּן הַשִּׂמְחָה, צְמִידֶיהָ
מִצְטַלְצְלִים דִּנְדּוּנָם
מְהַדְהֵד אֶת צְחוֹקָהּ.
בֶּעָלֶה בִּטֵּל אֶת דְּבָרֶיהָ בְּהֶנֵּף
יָד פּוֹלָנִי אָפְיָנִי
בְּעוֹדָהּ נֶחְפֶּזֶת לַמִּטְבָּח
לָצֶקֶת תֵּה חַלָּשׁ מִדַּי (כָּךְ
תָּבַע הַפּוֹלָנִי) לְסִפְלֵי פּוֹרְצֵלָן
זְעִירִים עִם תַּחְתִּיוֹת תּוֹאֲמוֹת,
מְעֻטָּרוֹת בִּשְׁנֵי פַּסִּים זְהֻבִּים.
וַאֲנִי תּוֹהָה הַאִם בְּבוֹא הָעֵת
שׁוּמָה עָלַי לְמַלֵּא אֶת רְצוֹנָהּ
כְּמֵעֵין נִסְפָּח שֶּׁלֹּא
הִתְוַסֵּף לַ”צַּוָּאָה בַּחַיִּים”?

ניקוד: יאיר בן־חור

19 תגובות “אֵפֶר סמארט טי־וי / רונית ליברמנש

  1. מוטי

    בואו נראה מה יש בשיר ומדוע הוא שם.(מתוך הנחה שכל דבר בעולם השירי המוזכר בו, חייב להיות שם ואינו יכול שלא להיות שם)

    זאת הייתה ארוחת ערב חג, מהארוחות הללו שכולנו מכירים (או רובנו) מאז שהיינו ילדים קטנים. הארוחה הסתיימה, מוגש הקינוח, אולי עוגה, ללא כל ספק תה. האם מודיעה לדוברת בשיר (הבת) , שרצונה הוא ,כי במותה תישרף גופתה ויונח אפרה באגרטל פרחים צבעוני.|(בלשון השיר ואזה פרחונית).לא נאמר מה אומרת הבת, מה בכלל קורה סביב השולחן, לא מי הם האורחים האחרים, לא מה הם אומרים, שום דבר אחר.הדמות הנוספת הנוכחת בשיר היא ככל הנראה דמותו של הבעל (עבור הדוברת זה האב) ומתוארת תגובתו לדבריה של האישה (אשתו ואמה של הדוברת).

    הוא שולל את דברי האישה ומבקש ממנה להכין ככל הנראה תה לאורחים וגם מציין כי על התה להיות “חלש מדי” (ביטוי מעניין, שאולי מעיד על העברית של האב, אבל וודאי יכולה להיות לו גם משמעות באיפיון מסוים של הדמות ושל הסיטואציה בכללותה.)

    התה נמזג

    “לְסִפְלֵי פּוֹרְצֵלָן
    זְעִירִים עִם תַּחְתִּיוֹת תּוֹאֲמוֹת,
    מְעֻטָּרוֹת בִּשְׁנֵי פַּסִּים זְהֻבִּים”

    האם “נחפזת” למטבח לעשות כרצונו של האב. לא נאמר מה הייתה תגובתה של האם לשלילת בעלה את דבריה ,לא נאמר מה הייתה תגובת הבת. כפי שהדברים מוצגים, השלילה התקבלה ללא כל ערעור, כמו גזר דין, ממש כמו בסיפור של קפקא, שבו הגיבור מקבל על עצמו את הגורל ומבצע את דברי האב ללא כל ערעור או מחשבה שנייה.

    קפקא הבין בעניינים הללו כמו כל אחד אחר. כשהיה ילד קטן, סגר אותו האב כעונש מחוץ לבית, במרפסת, בכפור, בשל איזו שטות, איזושהי גחמה של ילד.הילד המתבגר זוכר להורים תמיד את ילדותו, כפי שהוא תופס אותה, כפי שרגשותיו הכי לא מודעים זוכרים אותה, הוא מגיב אל ההורים דרך ילדותו, דרך זכרונותיו ולאו דווקא באמצעות “חוכמת החיים” שצבר, “בגרותו”, תבונתו, “רצונו” “החופשי”.לכן תמיד נאמר, שאמת המידה הכי טובה לכל התפתחות היא תמיד לראות מה השתנה ברגש כלפי ההורים. להרבה ילדים יש נטייה להיות קצרי רוח במחיצת הוריהם, גם כשהם בוגרים ואפילו מבוגרים מאוד!זה אחד הדברים המתמיהים שאנו רואים בחיים!:)

    כשהאב אצל קפקא משלח את הילד מעל פניו, הילד עושה כרצון האב, מבצע בעצמו את גזר הדין. כשהבעל שולח את האישה ושולל את דבריה לגבי רצונה במה שיעשה בגופה לאחר מותה, האישה נחפזת לעשות כדבריו ושותקת. נדמה שגם הדוברת בשיר שותקת. היא שתקה אולי בזמן האירוע, לא התערבה בין האישה לבעלה (האב והאם) אבל היא לא שותקת בשיר עצמו, כי השיר מסתיים בתמיהה הזאת, האם עלי לציית לצוואה שנתנה לי אז?האם עלי לצאת כנגד רצון האב, לשבור את השלילה ולשחרר את רוחה של האם לפחות במותה?האם עלי לעשות כמבוקשה ובכך לעשות משהו למענה שאולי לא עשו למענה מעולם? להתעניין באמת ובתמים ברצונותיה הכמוסים, ברגשותיה הכמוסים ביותר? לחוש את השבר הפנימי, הסבל, שאולי נשאה בתוכה,לכבד אותו אפילו באמצעות מעשה שבא לאחר מוות?
    (לא ברור אם האם עצמה כבר מתה,אבל אולי היא חולה ומבוגרת והנושאים הללו עולים עכשיו בדוברת כאשר היא מהרהרת וסוקרת את העבר)

    מה שלמעשה מתואר בשיר הוא מערכת יחסים ולא רק בין הבעל לאישה או בין האישה לבעל אלא גם בין הבת לאם ובין הבת לאב. הרבה דברים משתמעים גם מבלי שנאמרו או על דרך הרמיזה, באמצעות תיאור האב למשל:

    השיר פרוזאי מאוד, אולם משעה שבא לתאר את תגובתו של האב, הוא מדגיש חרוז מסוים ושם תואר מסוים שיש לו משמעות, הוא גם מתאר תמונה שיש בה אינטנסיביות חד משמעית במערכת היחסים המתוארת, מעין “רחוב חד סטרי”. לאם יש רצונות, מאווים, תשוקות, חלומות שאולי לא הוגשמו, וויתורים שעשתה למען הבעל, למען הילדים, למען המשפחה, כאבים נסתרים וסבל בשל כך, אבל את כל אלה, את כל העומקים הללו, שאיפתה של האם ליופי ולנראות רגשית הבאה לידי ביטוי בבקשתה ובעצמים המתוארים(להיות עפרה מוצב בסלון, בואזה פרחונית ויפה, ליד הטלויזיה החכמה, מקום מפגש של בני המשפחה או האהובים עליה,הקרובים ביותר אליה), הבעל דוחה על הסף. האם נחפזת כאמור, למזוג לספלי הפורצלן העדינים, שנראה כאילו ממחישים את העדינות של האם עצמה,את השבריריות שלה.

    בֶּעָלֶה בִּטֵּל אֶת דְּבָרֶיהָ בְּהֶנֵּף
    יָד פּוֹלָנִי אָפְיָנִי
    בְּעוֹדָהּ נֶחְפֶּזֶת לַמִּטְבָּח
    לָצֶקֶת תֵּה חַלָּשׁ מִדַּי (כָּךְ
    תָּבַע הַפּוֹלָנִי)

    מה אתם שומעים במילה “פולני אופייני?(והמילה פולני חוזרת פעמיים!)ובכן שומעים את המילה פול-א-ני(אני!),אופי-א-ני(אני!)ושוב
    פול-א-ני(אני!)חזרה של שלוש פעמים על החרוז שממנה משתמעת דמותו הסמכותנית מאוד של האב, הטוטאליות של דרישותיו(מבטל בהנף יד, מאוד סמכותני)למול הוותרנות של האם,שאינה נלחמת אפילו על דרישותיה הצנועות מאוד יש לומר בנוגע למה שיעשה עם גופה שלה (הגוף שלה, עליו יש לה זכויות ואיש אינו יכול לקחתם ממנה!)לאחר מותה!

    מי שמבטלים את רצונו של אדם בנוגע למה שיעשה עם גופו לאחר מותו, עד כמה הם בכלל סובלניים לעולמו הפנימי של אותו אדם בחייו?
    האם האב מסוגל בכלל להבין את עולמה הרגשי המורכב של האם, שרק לאחר שתיית ליקר והשתכרות מסויימת מעזה לבטא איזושהו רצון “בנחמה” שתהיה לה לאחר מותה, נחמה שרק המחשבה עליה כרגע, במידה ותתממש, תגרום לה נחת רוח והקלה? ככל הנראה האב אינו מסוגל.יכול להיות שזאת אינה אשמתו, וגם ברור מאליו שאיננו יודעים הכל במערכת היחסים הזאת, איננו יודעים הכל על האב ועל מה עבר או עובר עליו(אפילו בשעת האירוע ובכלל בחייו),איננו מכירים את ההסטוריה הפרטית או המשותפת, אבל כל זה אינו משנה במיוחד בעולם של השיר ובמה שהוא רוצה להמחיש דרך נקודת המבט ותפיסתה של הבת,שוודאי הייתה עדה לעוד ארועים דומים בעבר המשפחתי המשותף.

    אינני יודע, אולי אני מגזים, אבל אני מעלה אפשרויות של מערכות יחסים. יש מצב שזאת פרשנות כפי שהיא נתפסת גם בעיני הדוברת, אבל זאת אינה פרשנות שמייצגת בהכרח בצורה מלאה ומורכבת את דמותו של האב. זאת אינה פרשנות שאפשר בהכרח להתייחס אליה כאל איזושהי “אמת” מוחלטת.

    לכל גבר ואישה יש את מערכות היחסים שלהם והם תלויות בפרמטרים רבים. בסוגים שונים של אישיות המבטאים תפיסות שונות של העולם ודרך ההתנהלות “הנכונה” בתוכו,אופן התגובה שלהם זה לזו ואל הסיטואציות המורכבת של החיים במשותף, החיים הפנימיים הנסתרים שלהם, שלא תמיד ברורים או גלויים לצד השני במלואם ואפילו לא להם עצמם וכדומה .אבל השיר לא מתעסק בהכרח בעניין הזה,הוא לוכפי שכבר אמרתי,הוא לוקח נקודת מבט וזאת גם, אולי, נקודת המבט של האם, שלה הוא שותף, מתוך איזושהי חמלה על האם המבוגרת,שאולי הדוברת בשיר מתלבטת כיצד לעשות עימה חסד, אם בכלל, חסד אחרון אפשרי בעולם נטול חסד.

    תמיד יש את הרצון הזה בנחמה ותמיד תהיה ההתייסרות של הילד,שמחד גיסא כועס על הוריו, יש לו איתם אי אלו דברים שלעולם לא יובנו או יושלמו במלואם, אבל מאידך, אוהב את הוריו, מתייסר בסבלם, מתייסר בזקנתם, מתייסר באובדנם. מתייסר בחייהם ומתייסר ביתמותו.

    זאת כמובן חלק מהתמונה, כי החיים הם כמובן לא רק ייסורים ולא רק כעס וילד מקבל מהוריו מכלול שלם של דברים(גם באמצעות הגנים)שמאפשרים לו בסופו של דבר להיות מה שהוא יכול להיות.אבל כדי שיוכל להגיע למה שהוא יכול להיות, הוא צריך להשאיר בסופו של דבר את חייהם של הוריו מאחריו, הוא חייב לסיים את הסיפור שלהם ולהתרכז בזה שלו. הוריו עשו את מה שיכלו לעשות ועליו לעשות את מה שהוא יכול לעשות, את המירב והמיטב. נדמה שהשיר הזה הוא סוג של ניסיון כזה להשאיר את הניסיון ההורי מאחורי הדוברת,לסיים את הניסיון הזה, להפיק ממנו את המירב, להגיע להחלטה הנכונה, להגיע ל-CLOSURE כלשהו ולהמשיך הלאה.

    אתם זוכרים את החלום של קפקא,כפי שסיפר, שבסופו, הגיבור שלו נופל לבור קבר עמוק אבל חש נחמה גדולה כאשר הוא רואה את מצבתו הגדולה מעטירה מעליו באותיות זהב את שמו?

    ובכן זה לא משנה היכן אנו מוצאים את עצמנו, בני אדם הוגים תמיד במוות בעודם בחיים(בכל רגע ורגע, בייחוד במקומות הומי אדם) ומחפשים לעצמם נחמות שונות.המוות מניע אותם ככוח מוטביציוני בדרכים שונות ומשונות. לא תמיד הנחמות באמת מנחמות, אבל אם זאת מצבת קבר גדולה ומפוארת ואם זאת ואזה צבעונית שאפרו של אדם מונח בתוכה במקום מרכזי בסלון, יש לבני אדם רצון עז להיות נראים גם לאחר מותם. אפשר לקרוא לזה הנצחה, הרצון להיזכר או כל דבר אחר. בני אדם מסרבים לוותר עליו לחלוטין, מסרבים, במידה גדולה (וברובם) להישכח וגם הדורות שבאים אחריהם לא ממהרים להניח לזכרון הדברים, שהוא תמיד חי, תמיד מעורר,ל עיתים פותח ופוצע, לעיתים מעוור,ל עיתים עוצר ולעיתים משחרר, תלוי מה האדם עושה עם הזיכרון, אם הוא לוקח אחריות על חייו או מאשים את האחר.

    אבל הנה,מצאתי דוגמא בשיר מסוים,עד כמה הרצון הזה בחלקת “קבר” הוא גדול, גם כאשר מנפים משם עד כמה שאפשר את הגורם האנושי,(מתוך בארוקו,אנתולוגיה של שירת אירופה במאה השבע-עשרה,בתרגומו של עמינדב דיקמן)

    רוברט דברה,דוכס אסקס

    אשרי האיש שתבואנו שעתו
    בגליל ציה,בחבל ישימון ריקן
    מכל בן אשת,חיבתו וקנאתו
    של ההמון.בנחת ובשלווה יישן.
    יעור ולאלוה בהלל יפליג,
    שמח על עוזרד וגרגרים מיער.
    יוציא ימיו שקוע במשאת הגיג,
    ובמחשבות קדושה ירחק מצער.
    ןכשימות,בשיח על קברו תחזה:
    קיכלי אדום ידור שם עם אדום חזה”.

    לא נראה לי שצריך עוד להוסיף דבר.

    1. מוטי

      התעלמתי מקטע מסוים,שלא ממש תכננתי להתעלם ממנו:)

      כֹּה אָמְרָה לִפְנֵי כְּעֶשְׂרִים שָׁנָה
      בְּעִדַּן הַשִּׂמְחָה, צְמִידֶיהָ
      מִצְטַלְצְלִים דִּנְדּוּנָם
      מְהַדְהֵד אֶת צְחוֹקָהּ.

      אלו שורות המתארות את האם ושופכות אור על משהו מאישיותה.
      הדוברת בשיר מציינת שהדברים נאמרו לפני כעשרים שנה ומוסיפה ביטוי שיש לו חשיבות “בעידן השמחה”. מדוע להוסיף את הביטוי הזה,מה היא מבקשת לומר למעשה? לדעתי, היא מנגידה בין עידן אחד לאחר, כלומר בין עידן של שמחה או מה שיכול להיתפס כעידן של “שמחה” יחסית, לבין עידן אחר שבו אולי תכפו הצרות והבעיות גם על האם וגם על האב במידה כזאת או אחרת. בכל מקרה, האם מתוארת באופן מאוד חיובי, השפה שבה הדוברת משתמשת כדי לתאר אותה יש בה משהו כמעט עתיק ושובה לב: “כטוב ליבה בליקר שוקולד” “כה אמרה” . יש משהו המושך לדברי האם ולאישיותה. יש באם איזשהו תואם, איזושהי “הרמוניה”. הצחוק שלה תואם לצילצול הצמידים על ידה.היא כנראה משדרת אסתטיות והקפדה, ידידותיות וקרבה. לאחר מכן מתואר האב עם הינף היד ועם האינטנסיביות החריזתית והחזרתית(פולני אופייני וכו)ויש כאן מן הנגדה למה שנתפס כאופי טוב ונוח לעומת אופי קצת יותר נוקשה ולא מתפשר.

      זהו,לבינתיים..:)

  2. שולה ניסים

    כיום הראווה מופיעה על גבי מסכים מרצדים כפי שמרמזת כותרת השיר, ולכן השאלה היא האם יש מקום
    לוואזות ושאר קישוטים המונחים על גבי מזנונים חומים או פורמייקה צהובה כפי שציוותה אופנת שנות השבעים של המאה העשרים

    1. רחל בכר

      רונית יקרה,
      חלילה לי,. ממש לא התכוונתי.
      אני חוששת שלא הובנתי נכון, הכוונה בלחות הייתה לדמעות בזוויות העין ובאמת תהיתי מה הטעם בואזה שאינה שקופה ולא רואים בעדה את האפר.
      סליחה אם לא הייתי ברורה ומדויקת.

  3. רחל בכר

    על אף הרוח הקלילה הנושבת מן השיר אפשר לחוש בלחות המצטברת ואין הכוונה לאלכוהול או לתה.
    השאלה העולה באופן מאד מביך, האם הוואזה הפרחונית לא תגנוב מהאפר את הפוקוס?

    תודה לדוד על ההערה בנוגע לניקוד.

    1. עודד ניב (נימקובסקי)

      שְׁאֵלוֹת קָשׁוֹת / עודד ניב

      כְּשֶׁהַשְּׁאֵלוֹת קָשׁוֹת בֶּאֱמֶת
      מְחַפְּשׂוֹת תְּשׁוּבָה
      הוֹרֵינוּ נֶחְבָּאִים
      מֵאֲחוֹרֵי הַמַּצֵּבוֹת שֶׁלָּהֶם בְּהַר הַזֵּיתִים

      אוּלַי הֵם מְצַפִּים
      שֶׁרַק נָבוֹא לָאַזְכָּרָה בַּזְּמַן
      נַנִּיחַ פְּרָחִים עַל אֶבֶן
      וְלָהֶם בִּמְנוּחָתָם.

  4. דוד אדלר

    קטונתי מלהשיב על השאלה, כשהמשאלה הובעה בטוב לבה בליקר לפני כעשרים שנה. ומאז?
    אם אחזור לפואטיקה. שיר המציג יפה ובקצב ותנופה נאותים “תמונת מצב”.
    אהבתי במיוחד:
    בְּעִדַּן הַשִּׂמְחָה, צְמִידֶיהָ
    מִצְטַלְצְלִים דִּנְדּוּנָם
    מְהַדְהֵד אֶת צְחוֹקָהּ..

    נ.ב.: בין אם “בעלה” הוא גם האב ובין אם לא אני בא לתבוע את עלבונו הן בניקוד והן בכינויו “הפולני” (ואני לא פולני בכלל….)

  5. לאה צבי (דובז'ינסקי)

    שאלה קשה !!!! השיר מעורר המון שאלות , מין פאזל כזה של תהיות, מי המבקשת לכותבת, אימא ? אולי היא עצמה… האם רוצה שאפרה ישאר בוזה כתוכחה….המון שאלות מציפות אותי והרבה סקרנות

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *