שירה

שני שירים / זיוה גל

להיכנס לחיים
 
לְהִכָּנֵס לַחַיִּים כְּמוֹ לְמַחְלָקָה פְּתוּחָה.
בְרֶגַע שֶׁתִּרְצֶה תוּכַל לַעֲזֹב. וְאָז אַתָּה רוֹצֶה-
 
וּכְמוֹ בִּמְשִׁיכַת חֶבֶל
בַּהַפְסָקָה בֶּחָצֵר הֲתוּכַל לְהִתְגַּבֵּר
עַל מְשִׁיכַת הַמְּטַפֵּל אוֹ לְשַׁחְרֵר.
 
הוּא מוֹשֵך קָצֵה וְאַתָּה מוֹשֵך בִּקְצֵה הָאַחֵר.
לִפְעָמִים, הַחֶבֶל נִקְרָע.
 
נוֹתַרְתָּ- הַשְּׁאֵלָה.

ינואר 2019

 
במקרה
 
אֲנִי בְּבֵיתִי.
סָפוּן תַּחַת שְמִיכָה
חַמָּה. בְּתוֹך הֶהָמוֹן רָץ
אַחַר עֵדֶר. לֹא סוֹטֶה לְאֵרוּעִים.
מַבָּט יָשָׁר מְמֻקָּד לְפָנִים מִמֵּילָא
לִי לֹא
יִקְרֶה אֲנִי הֲרוֹאֶה וְאֵינוֹ נִרְאֶה עַד
שֶׁתִּגַּע יָד.
עַד שֶׁיִלְעַג בִּי הַמָּוֶת יִשְׁלֹף מִתּוֹכִי
מְצִיאוּת קָרָה.
אֵינֶנִּי אָשֵׁם. סָך הַכָּל נִקְלַעְתִּי
לַחַיִּים שֶׁלָּכֶם. בְּמִקְרֶה

דצמבר 2018

11 תגובות

    • זיוה גל

      היי דוד אדלר,

      תודה שקראת.
      הספרות, התרבות, האמנות יונקות מן המציאות – המציאות השירית במקרה שלי לא תלושה מן המציאות,
      והרי בתוך עמי אני חיה.

      הסופר הנהדר יצחק בן-נר היווה השראה לכתיבתם. אני עדיין בעיצומו של רומן. קוראת לאט.

      "האירועים הלא נעימים" האם צריך למחוק אותם מן האמנות? לדעתי, להפך הוא הנכון.

  • אורי גולני

    כל הכבוד. מסתבר שלשיריך יש ערך תרבותי, ספרותי אם מפרסמים אותם באתרים השונים. יישר כוחך. המשיכי לשורר…

    • זיוה גל

      היי אורי תודה רבה, אם היה ערך כלשהו לשיריי שלי, והנה אני הראשונה לבטל אותם- היו תגובות המון ומיליון לייקים…(:)
      זו תקופתנו בה האופנה היא השעמום. יש לנו מנהיג דגול שנתן לנו שיעור בשיעמום, אבל זה לא שייך
      ואני שמחה שקראת.

  • מוטי

    להיות או לא להיות,האם זאת השאלה? אם שואלים את קאמי ואת שקספיר, אז כנראה שכן.:)

    החיים הם עניין מורכב מאוד לעתים..מורכב כי בני אדם הם ייצורים מורכבים (בעלי מספר מוחות) וכל חלק וחלק בהם, מעבר לעובדה שהוא תופס את המציאות או חלקים ממנה באופן שונה, לא תמיד מודע למעשי החלקים האחרים (לא בזמן אמת בכל מקרה) ונאלץ לשאת ולתת על בסיס קבוע עם צדדים מנוגדים ומתנגדים או לשאת בתוצאות של מעשים אחרים, של צדדים אחרים בדיעבד.

    לכך יש להוסיף,שהיחיד הוא חלק מחברה של אנשים,שכל אחד ואחד מהם חווה בדיוק אותם צדדים בווריאציות אחרות, שונות ומשונות. לא ייפלא , איפוא, הדבר, שבני אדם מפתחים במידה כזאת או אחרת, שנאה עצמית, תיעוב עצמי, וכחלק בלתי נמנע ,כמובן, תיעוב של האחרים, שנאת האחרים, על כל מה שהם תופסים בעצמם ובאחרים כחלק מגוחך ובלתי מתקבל על הדעת, אחד שכזה שאינו משתף פעולה ועושה דווקא, ובכלל, באופן כללי למדי, מגעיל, דוחה, בלתי נסבל,מסוכן, אלים!..:)

    על כן, לא ייפלא הדבר אם יתפוס אי מי את העולם הזה כמחלקה פתוחה, כלומר מקום שמלא טירוף, למרות שהוא, לכאורה, מלא באנשים נורמטיביים ובמיעוט של "מטורפים" "אמיתיים":). מחלקה פתוחה היא מושג מאוד אירוני בהקשר הזה. אדם נכנס לכאורה מרצונו למחלקה פתוחה ולכאורה גם יכול לצאת משם, אבל ,איך אומרים, זה לא כזה פשוט כמו שזה נראה, כל העניין הזה עם "הרצון","הבחירה" וכדומה. גם מיהו זה בדיוק שאחראי על המחלקה הזאת? מי יכול לתת מכתב שיחרור? מיהו המטפל?(עוד דימוי מושג אירוני למדי:)מי שנכנס למחלקה הזאת, יש סיכוי סביר בהחלט, בהתחשב בנסיבות, שהוא יבלה שם כבר חיים שלמים ויצטרך לתת על כך את הדעת:)

    מחלקה פתוחה היא כמו המטריקס. אפשר לאכול שם אפילו סטייק, אבל זה לא החיים האמיתיים.האדם כלוא שם עדיין בתוך הדמיונות של עצמו והמושגים הלא ברורים של עצמו. מונאדה סגורה בהחלט. אז היכן הם החיים האמיתיים?באמנות? במנזר? בשום מקום? בכל מקום? במימד אחר? בחלל החיצון? בגן עדן? בגיהנום? במוות? בנירוואנה? שאלות טובות.

    לכו ונסו להפיק משמעות מטירוף כזה ועוד בסביבה כזאת, כאשר בכל מקום בדיוק אתם רואים תופעות שונות ומשונות שניתן לראות רק "במחלקה פתוחה".זאת הבעיה של בני אדם,זה האתגר שלהם. ועדיין.

    אדם הוא רק אדם והוא אינו יכול להיות שום דבר אחר. לכן החיים הם גם עניין פשוט, בייחוד כאשר אדם לומד ויודע שהוא רק אדם, לומד ויודע על כל חלקיו השונים והמשונים, לומד לאהוב, לחמול ולקבל את כל החלקים הללו כחלק בלתי נפרד מעצמו, שאינו בהכרח רוצה את רעתו, אלא הוא בסך הכל אינו יודע כיצד להתבטא ולכן על האדם ללמוד כיצד להיות לפה עבור כל חלקיו, ללמוד כיצד להיות מגשר בין כל חלקיו. זאת אמנות הגישור ויש לומר שהיא לא בהכרח כזאת מסובכת. כאשר אדם לומד לגשר בינו לבין עצמו, הוא ילמד לגשר בינו לבין האחרים. זה לא אומר שהוא ירצה להיות כל הזמן בין האחרים, שזה לפעמים בריחה של האדם מעצמו, אבל זה אומר שהוא יקבל את האחרים כחלק מעצמו,
    יכיר בכך שהוא והאחרים, במובנים רבים, הם חלקים של אותו שלם. שהאחר הוא המראה שלו וגם הצל.

    זה פותר לא מעט בעיות. לא את כל הבעיות, כי החיים בכל אופן מורכבים למדי,אבל לפחות את חלקן.(קונפליקטים תמיד היו ויהיו, פנימיים וחיצוניים,אחרת אין התפתחות והחיים, במלוא הפשטות, הם התפתחות של המודעות על ציר של זמן ופעולה מתאימה על סמך ההתפתחות הזאת)

    אפשר לראות במטפל הזה בשיר סוג של "טיפול פסיכולוגי" פנימי של האדם עם עצמו, רוצה לומר, התפתחות לאורך שנים של הדיאלוג הפנימי של האדם או מאבק להתפתחות שמומרת בניסיון להשגת שליטה או דומיננטיות. זהו החלק של האונות הקדמיות, בייחוד האונה הקדם מצחית, שאמור לאפשר לאדם להתבונן במכלול הצדדים שלו, להבין אותם, לקבל אותם, להשתמש בהם ובייחודם בחוכמה ולצעוד איתם ביחד באותה דרך תוך שמירה על כיוון סביר ואולי, שומו שמיים, מועיל לאחרים ולעצמו. יש בני אדם שלא מצליחים לעשות זאת או מצליחים ברמות שהם תופסים כמאוד חלקיות ולא מספקות והם שוקעים בתוך תהום של חוסר משמעות ודיכאון, מנותקים מכל צדדיהם שצפים ועולים בחלל בחוסר אינטגרציה, כאשר אין כל צד שיכול לאחד בינהם. כאשר אדם כזה אינו מקבל תמיכה ואין איש הנמצא שם לצידו במצב הזה, הוא מתאבד או עלול להתאבד.

    אצל מרבית האנשים, כפי שגורס השיר, האדם בהתגלמותו כייצור מחפש משמעות בכל רגע ורגע בחייו, כייצור נאבק, ממשיך לבטא את השאלה לאורך כל החיים עד שהוא מת (בדרך כלל בנסיבות טבעיות לחלוטין). זה הגורל האנושי, גורלו של האדם כיישות מחפשת משמעות והשיר הראשון מיטיב לבטא אותה. החבל בין "המטפל" "למטופל", שהם למעשה "שני" צדדים באדם שמנהלים איזשהו מאבק -לא בהכרח דיאלוג- ניתק והאדם הופך להיות השאלה כל חייו. השיר מתאר מצב של חוסר הכרעה בהכרח.

    מהו השיר השני וכיצד הוא קשור לראשון (אני תמיד נוטה להניח שהם קשורים ולא רק בגלל סמיכות התאריכים במקרה הזה, אלא בשל צימודם ביחד על ידי המשורר)

    ובכן, השיר הראשון מתאר את תפיסת הדוברת בנוגע למציאות שהיא קולטת סביבה. השיר השני מתאר תגובה אפשרית שלה למצב "הטירוף" הכללי שהיא מתארת. כותרת השיר השני, היא ממש לא במקרה, "במקרה". ואכן השיר השני מתאר את אקראיות החיים (יד הגורל, יד המקרה, יד אלוהים, תפיסות שונות של אקראיות ומשמעות)ואת תגובת האמן כאאוטסיידר מושלם לגורל האישי שלו ולגורל הבריות שהוא רואה סביבו.

    האמן מצד אחד הוא צד חיצוני לחברה, אבל מצדדים אחרים שלו, הוא גם חלק בלתי נפרד מההמון וגורלו. הוא רץ אחר ההמון, אבל גם מצוי בביתו, מכוסה בשמיכה חמה (כשרונותיו?יכולותיו?חוזקותיו?בדידותו?)האירועים סביב לא מושכים אותו כשם שהם מושכים את ההמון, הוא המתבונן האולטימטיבי, למרות השטף וההדף של כל המכלול אותו חווה האדם ובכלל זה האמן.

    מַבָּט יָשָׁר מְמֻקָּד לְפָנִים מִמֵּילָא
    לִי לֹא
    יִקְרֶה אֲנִי הֲרוֹאֶה וְאֵינוֹ נִרְאֶה עַד
    שֶׁתִּגַּע יָד.
    עַד שֶׁיִלְעַג בִּי הַמָּוֶת יִשְׁלֹף מִתּוֹכִי
    מְצִיאוּת קָרָה.

    אבל גם האמן הוא רק אדם וגם הוא סובל בסופו של דבר.

    ההתבוננות של האמן לא תציל אותו בהכרח מפגעי המציאות. האמן יכול לפעמים לאמץ תפיסה שלו כאחד ששום דבר אינו נוגע לו בהכרח, רואה ואינו נראה, הוא יכול לאמץ תפיסה כמעט יהירה של המציאות הפנימית שלו, אבל בתוכו הוא יודע שאין הוא באמת נבדל ועליו לשאת בתוצאות החיים השונות ממש כמו כל אחד אחר. האמנות עשויה לעזור באופנים שונים לאמן ולחברה, אבל היא לא תשנה את המצב בייסודו. זאת המציאות הקרה. היד הנוגעת היא צירוף אירוני, משום שהיד בשני השירים היא מוטיב שמצביע גם על אקראיות ומאבק, על מרחק ולא בהכרח על קרבה (הידיים הן אלו שמושכות בחבל משני הכיוונים בשיר הראשון) והמילה מגע נתפסת כמו סוג של אינטימיות הנראית כל כך נעדרת משני השירים הללו,המצביעים בעיקר על ניכור.

    לא ייפלא הדבר, שהמוות, המגיע בסופו של השיר השני, נתפס כמעט כפיתרון למצב הקומדיה האנושית או הטרגדיה האנושית, או תמהיל כלשהו של שניהם. לכן מתואר "לעגו" של המוות. המוות שם לאל את מאמצי האדם וכל "הישגיו" על פי תפיסות מסוימות. מה הטעם באמת בכל זה הם יד המוות לוקחת את הכל? מה הטעם לקרוא את כל הספרים הללו, ללמוד את כל הנושאים הללו? לעשות את כל הפעולות הללו, אם הכל, לכאורה, בסופו של דבר,"יורד לטמיון" המלך הכל יכול שידו בכל ויד הכל לעולם לא תהיה בו או תשלוט בו?

    שאלות טובות, הדוברת בשיר היא לא הראשונה ולא האחרונה ששאלה אותן והאנושות כבר הנפיקה לא מעט תשובות וכל אחד יכול לבחור לעצמו, כי אדם בהחלט יכול לבחור בכל זמן נתון בחייו אילו השפעות טובות ומיטיבות לו ואילו מזיקות. אבל גם זה, ככל הנראה, סוג של מאבק, כמו משיכת חבל ולא תמיד ההכרה היא בכיוון "הנכון".(המועיל) המציאות היא במידה רבה "קפקאית" והשיר מסיים בכך:

    אֵינֶנִּי אָשֵׁם. סָך הַכָּל נִקְלַעְתִּי
    לַחַיִּים שֶׁלָּכֶם. בְּמִקְרֶה

    אינני אשם? מצלצל לכם מוכר? וודאי, שאלת האשמה היא שאלה דתית וקיומית וללא ספק מלווה גם את האמן החש שהוא עומד, ממש כמו גיבורו של קפקא, למשפט על לא עוול בכפו. (כמו הזר של קאמי) הוא אכן נקלע לחיים הללו, שלנו ושלו, בהחלט במקרה. השאלה היא, מה הוא עשה לאחר מכן. השאלה היא, מה כל אדם בוחר לעשות לאחר מכן. כאן נמצא הקשר העמוק יותר בין השיר הראשון לשיר השני.

    אף אדם אינו בוחר להגיע לעולם הזה ובמידה רבה אף אדם גם אינו בוחר(זאת לא שאלה של רצון בהכרח)לעזוב אותו, אבל בהחלט הוא יכול לבחור איך לחיות ומה לעשות בזמן שלו,הוא יכול לבחור ללמוד איך לעשות זאת והזמן של האדם,כפי שציין סנקה במסתו על קוצר החיים, אינו בהכרח מועט.בנוגע לכל השאר, אין לו שליטה ממילא, אז חבל לבזבז על זה זמן..זאת כבר תהיה באמת יהירות אווילית.:)

    • זיוה גל

      מוטי יקר,

      נכנסת לשיר ועוד איך!

      "על כן, לא ייפלא הדבר אם יתפוס אי מי את העולם הזה כמחלקה פתוחה, כלומר מקום שמלא טירוף, למרות שהוא, לכאורה, מלא באנשים נורמטיביים ובמיעוט של "מטורפים" "אמיתיים":). מחלקה פתוחה היא מושג מאוד אירוני בהקשר הזה. אדם נכנס לכאורה מרצונו למחלקה פתוחה ולכאורה גם יכול לצאת משם, אבל ,איך אומרים, זה לא כזה פשוט כמו שזה נראה, כל העניין הזה עם "הרצון","הבחירה" וכדומה. גם מיהו זה בדיוק שאחראי על המחלקה הזאת? מי יכול לתת מכתב שיחרור? מיהו המטפל?(עוד דימוי מושג אירוני למדי:)מי שנכנס למחלקה הזאת, יש סיכוי סביר בהחלט, בהתחשב בנסיבות, שהוא יבלה שם כבר חיים שלמים ויצטרך לתת על כך את הדעת:)"

      תודה מקרב לב

  • רחל בכר

    ככל שמוסיפה לקרוא את השירים תחושת המועקה גדלה.
    תסכול מתמשך של אדם שלכאורה ניתנה לו הבחירה בין מחלקה פתוחה לסגורה, בין להיאבק או לוותר. אפילו בהפסקה (הזמן המועדף כי מאפשר אתנחתה קלה) המאבק נמשך ומה הטעם? במוקדם או במאוחר ההכרעה תיפול והסוף הרי ידוע מראש. אולי דווקא במחלקה הסגורה יהיו כאלה שיקראו תיגר וינסו ליצור מציאות אחרת עם אופציות לבריחה מן האמת..
    בשיר השני גם ההליכה בתלם או הרצון להתמקד בעיקר, אינם פותרים מידיעה שאפילו חוסר נראות אינם פותרים אף אחד ממה שמחכה בסוף הדרך.

    • זיוה גל

      רחל יקרה שמחה לקריאתך.
      "בשיר השני גם ההליכה בתלם או הרצון להתמקד בעיקר, אינם פותרים מידיעה שאפילו חוסר נראות אינם פותרים אף אחד ממה שמחכה בסוף הדרך."

      מבחינתי-
      אדם כסמל, מחלקה פתוחה כמטאפורה לחיים. האמירה מבחינתי היא אקטואלית פוליטית, בין השאר.

      המון תודה!

  • זיוה גל

    הכי חשוב – תודה גדולה לעורכות ענת קוריאל ורונית ליברמנש ורדי ולעורך הלשוני יאיר בן-חור.
    ועל האתר הזה הפעיל, החשוב, הצנוע והפורה שהפך לי לבית תודות רבות.

    שבת נעימה לכולן/ם

  • יובל

    תגובה קצת מאוחרת, אבל שני השירים יפים. הכוח שלהם בשמירה על קור רוח התבוננותי
    לנוכח הכאב של הדחייה או העזיבות, בין השאר בעזרת איזה הרחקה וניכור המקררים את הרגשות העזים,
    ומאפשרים שירה.

  • אוולין כץ

    זיוה יקרה
    שירים מעולים כתובים נפלא להם התחברתי מאד הן בפן האישי והחברתי.
    אכן מתעוררת תחושת מועקה גדולה ותסכול בקריאת השירים.
    האם האדם יכול או מסוגל לבחור את מסלולי חייו הפרטיים והחברתיים. או שאלה נתונים ליד הגורל המוכתב לו עם היוולדו?
    האם האדם באשר הוא אחראי למהלך ההיסטוריה האנושית, גם בהיותו צופה לא פעיל או נתון כלוא בין חומות "המחלקה הסגורה" או "סָפוּן תַּחַת שְמִיכָה חַמָּה"?
    חוסר אונים ניכר בשיר השני, רק "הַמָּוֶת יִשְׁלֹף מִתּוֹכִי מְצִיאוּת קָרָה." ועם המוות מילים נפלטות "אֵינֶנִּי אָשֵׁם.." מילים שמזכירות את שירו העצוב של ג'ו עמר "השיכור"
    תודה לך זיוה
    תודה לענת קוריאל ורונית ליברמנש על הבאת השירים
    אוולין כץ

השאר תגובה