אל תאמר / אֵירן דן

  • 177
  •  
  •  
  •  

אַל תֹּאמַר
נִסְדֶּקֶת, נִבְקַעַת לִשְׁנַיִם,
מְשַׂחֶקֶת מִשְׂחֲקֵי דִּמְיוֹן,
מְסֻכָּנִים, אֲסוּרִים
בְּבֵית חֲרֹשֶׁת לַחֲטָאִים
בָּאָה לְתַנּוֹת אֲהָבִים,
שֶׁאֲנִי צוֹעֶקֶת
כְּצַעֲקַת הַצִּפֳּרִים,
יָמִים וְלֵילוֹת מְצַוַּחַת מִלִּים.
(עָיַפְתִּי מִלְּבַקֵּשׁ סְלִיחָה)

אַל תֹּאמַר נְחוּצִים לָהּ שָׁרָשִׁים,
אֲדָמָה, בַּיִת, אֵם שֶׁתִּשְׁאַל הֵיכָן הָיִית?
(נָדַדְתִּי עַד אֵלֶיךָ)

אִישׁ לֹא בִּקֵּשׁ אֶת נַפְשִׁי אוֹ מִלּוֹתַי
אֶת יָדִי אוֹ שְׁתֵּי יָדַי,
לֹא הֻתְקַפְתִּי, לֹא נִכְוֵיתִי בָּאֵשׁ
הַכְּאֵב שֶׁלִּי מוּלָד
גָּדְלוֹ כְּרֹחַב הַיָּם,
אֲנִי נוֹשֵׂאת אוֹתוֹ
בְּתוֹכִי.
(עַל מִפְתַּן בֵּיתְךָ מַתִּי פַּעַם אַחַר פַּעַם)

אַל תֹּאמַר אֲנִי אוֹהֵב אוֹתָךְ,
אֹהַב אוֹתָךְ
עַד יוֹם מוֹתִי
אַל תַּצְבִּיעַ עָלַי
אַל תִּקְרָא בִּשְׁמִי.
(אֵין לִי שֵׁם)

ניקוד: יאיר בן־חור

11 thoughts on “אל תאמר / אֵירן דן

  1. תמי

    תודה אירן על השיר החותך הוויה של האחד של השני ושל השניים
    עד כמה מורכב הקשר
    מוטי, תודה על ההליכה עקב בצד אגודל בהתייחסותך לשיר. מרתק

  2. מוטי

    כל החיים הם תנועה לכיוון הגדרה עצמית, בחינה של גבולות ומעצם העניין גם של מה שמעבר להם.(והרחבה מתמדת של הגבולות הללו או הצטמצמותם וצימצומם-תלוי באדם)
    באותה מידה, החיים הם גם מרידה פנימית בניסיון של "האחר" או של "האחרים" להגדיר אותנו, לתחום אותנו, להגביל אותנו מעצם ההגדרה , שהיא בעצם אינה אלא שיפוט. ביקורת מקטינה, מצמצמת.

    תחושת הצדק והערך הפנימית שלנו מתקוממת כנגד הרעיון שמישהו יכול לומר לנו חיצונית מי אנחנו ומה אנחנו.
    בתוך עצמנו אנו יודעים שזה לא כזה פשוט: אנו חשים את היקום הפנימי, את ההתעלות הפנימית, את המצוקה הפנימית, את הכאוס הפנימי, האנטרופיה הפנימית ואת המאבק שלנו לנוע בעולם כישות משתנה הכמהה לעוגן ומשמעות. אנו יודעים (לפחות חלקנו:), שכאשר מאן דהוא מגדיר אותנו בפסקנות ובאופן חד משמעי, הרי שהוא בעצם מגדיר את עצמו, את האפשרויות שלו, או יותר נכון מזה, מצמצם את עצמו.

    לכן כשאני מתבונן בתופעות, אני מזכיר לעצמי ,שכל אדם (לא משנה מה מהות יחסי איתו או רמות "החיכוך" בינינו, הוא הרבה מעבר למה שאני מהזוית המצומצמת שלי רואה בו ולכן אני גם מזכיר לעצמי שוב ושוב, שאף אני עצמי הרבה מעבר למה שאני בעצמי רואה בעצמי, וודאי הרבה מעבר למה שהאחרים רואים בי בכל רגע נתון בחיים.
    לא תמיד ניתן לשמור אל המבט הזה, על הרמה המאזנת הזאת, אבל חשוב לראות אותם ברקע, לאפשר אותם.

    "ההגדרה העצמית" היא לעיתים "הביטול" "העצמי" או תהליך ההתבטלות לקראת האינות המתקרבת. "ההגדרה העצמית" היא גם לעיתים וויתור מראש על ההשתתפות במשחק השינוי המתמיד של החיים. לכנות משהו בשם ולדבוק בו, זאת היצמדות וניסיון שליטה במה שאי אפשר באמת לשלוט בו. זה יכול להוביל, בסופו של דבר, לייאוש, לאפטיה,לניוון, למוות.

    הפילוסוף ואיש ההוויה קו וילבר מבדיל בין שני סוגים של היררכיות, כאלו של התפתחות וכאלו וכאלו של שליטה.
    נדמה לי שהדוברת בשיר מתקוממת נגד היררכיות של שליטה . זהו שיר "פמיניסטי" במובנו "הגלוי" יותר,(כי הוא מתאר מערכת יחסים בין הדוברת לבין גבר המנסה "להגדיר" אותה)
    אבל בשורה התחתונה שלו הוא עובר הרבה אל מעבר להיבט הצר של מערכת יחסים כזאת או אחרת בין גבר לאישה ומבטא מצב דברים בעולם, הנוגע לכל אדם.

    הוא מתאר מערכת יחסים בין הדוברת לבין הנמען שאליו היא פונה וכל מערכת יחסים יוצרת קונפליקטים, משום שקונפליקטים הכרחיים להתפתחות לאורך ציר של זמן. גם הדוברת בשיר עוברת התפתחות המגיעה לכדי הכרה עצמית "בטבעה"האינסופי. כדי לממש פוטנציאל באמצעות התנגדות למה שמגביל ומוגבל, יש תמיד הכרח בהיחצות פנימית וחיצונית, התבדלות ולאחר מכן שוב, לאחר מאמץ מודע, אינטגרציה חדשה.
    מאמץ מודע הוא החלק שאותו יש ללמוד בחיים, להגיע אליו, לשאוף אליו, ליישם אותו. הוא לא קשור ביצירה של סדר, אלא בהכלה של חוסר הסדר, של הכאוס, של החלק שטורף את הקלפים, את אבני הבניין, כדי ליצור שוב מחדש דבר מה אחר, שלא היה שם לפני כן. כך כל החלקיקים המתרוצצים מתאגדים, נפרדים, נאבקים , מתחככים, רוקדים את ריקודם האינסופי, שתוצאותיו תמיד משתנות ורק המוגבל מנסה לקבען ולהגדירן.

    הניסיון לקבע משהו ולשלוט בו אינו אהבה.

    "כי סערת עלי, לנצח אנגנך
    שוא חומה אצור לך, שוא אציב דלתיים!
    תשוקתי אלייך ואלי גנך
    ואלי גופי סחרחר, אובד ידיים!

    לספרים רק את החטא והשופטת.
    פתאומית לעד, עיני בך הלומות,
    עת ברחוב לוחם, שותת שקיעות של פטל,
    תאלמי אותי לאלומות.

    אל תתחנני אל הנסוגים מגשת.
    לבדי אהיה בארצותייך הלך.
    תפילתי דבר איננה מבקשת,
    תפילתי אחת והיא אומרת: הא לך!

    עד קצווי העצב, עד עינות הליל
    ברחובות ברזל ריקים וארוכים,
    אלוהי ציווני שאת לעוללייך,
    מעוניי הרב שקדים וצימוקים.

    טוב שאת ליבנו עוד ידך לוכדת,
    אל תרחמיהו בעויפו לרוץ,
    אל תניחי לו שיאפיל כחדר
    בלי הכוכבים שנשארו בחוץ.

    שם לוהט ירח כנשיקת טבחת,
    שם רקיע לח את שיעולו מרעים,
    שם שקמה תפיל ענף לי כמטפחת
    ואני אקוד לה וארים.

    ואני יודע כי לקול התוף,
    בערי מסחר חרשות וכואבות,
    יום אחד אפול עוד פצוע ראש לקטוף
    את חיוכנו זה מבין המרכבות. "

    לא הבאתי לכאן את אלתרמן סתם כך, לדעתי הוא היה גם נקודת התייחסות מודעת (או לא) למשוררת,
    כאשר איפשרה לדוברת שלה לומר את דברה. יש נקודות משיקות, הנוגעות לתיאור מסוים של הצד "הנקבי" של העולם, הצד שהדוברת נאבקת לשחרר בעצמה אל מול "גבר" המבקש לנטרל זאת מפחד או מחוסר הבנה. הצד הנקבי הוא כמעט צד אלילי, נשגב. לעיתים דמוני במובן מה. ההבדל הוא בדרך שבה הצד הזכרי בוחר להגיב עליו.
    בוחר להצטרך אליו, בוחר להשתמש בו או להיות עבורו "ככלי", "כמשרת". השיר הוא גם על המאבק של הדוברת האישה לזכות פעם אחר פעם "בצד הזכרי, הצד ההופכי לנקבי, אבל גם באכזבה העמוקה מאוד של הדוברת, בסופו של דבר, כאשר היא לא מקבלת באמת מה שיכול לשחרר אותו מכלא הזהות, אלא דווקא את מה שמגביל ומצר. (לכן "על מפתן ביתך מתי פעם אחר פעם")

    בשיר של אלתרמן, הדובר(המשורר, הצד הזכרי) מכיר בעוצמתו של הצד הזה ובערכו, בחוסר היכולת לשלוט בו. הדובר של אלתרמן מצטרף אל הצד, "מבטל" את עצמו, כדי לזכות בעצמו מחדש. הצד הזה מחייה את הנפש, מאפשר לה להגיע למצב של התעלות. למצב של "שירה". האגו הצר, המסורסר, העצור והנעצר לעומת היקום האינסופי.

    טוב שאת ליבנו עוד ידך לוכדת,
    אל תרחמיהו בעויפו לרוץ,
    אל תניחי לו שיאפיל כחדר
    בלי הכוכבים שנשארו בחוץ.

    השיר שלפנינו מחולק לארבעה חלקים ובסוף כל חלק יש משפט בסוגריים שבא , במידה רבה, להסביר, לבאר, לתת הקשר. המשפטים בסוגריים מתמצתים את כל מה שבא לפניהם, מאירים אותם באור חדש, אחר.

    אַל תֹּאמַר
    נִסְדֶּקֶת, נִבְקַעַת לִשְׁנַיִם,
    מְשַׂחֶקֶת מִשְׂחֲקֵי דִּמְיוֹן,
    מְסֻכָּנִים, אֲסוּרִים
    בְּבֵית חֲרֹשֶׁת לַחֲטָאִים
    בָּאָה לְתַנּוֹת אֲהָבִים,
    שֶׁאֲנִי צוֹעֶקֶת
    כְּצַעֲקַת הַצִּפֳּרִים,
    יָמִים וְלֵילוֹת מְצַוַּחַת מִלִּים.
    (עָיַפְתִּי מִלְּבַקֵּשׁ סְלִיחָה)

    מה הדוברת בעצם אומרת, מה היא רוצה? מדוע היא מתוסכלת ממערכת היחסים עם אותו גבר?
    היא מבקשת ממנו להבין את מה שעובר עליה בעולמה הפנימי ברמה שהוא עצמו אינו מסוגל להבין. כאשר הדוברת האישה, שאינה אלא יוצרת, אמנית, מבטלת את עצמה ומשתפת פעולה עם הטיעונים של הגבר, היא למעשה מונעת מעצמה גישה לחלק הטוב יותר שלה, לחלק האמיתי ופוגעת בעצמה, מסרסת את עצמה. השיפוט של הגבר מוצא "אוזן קשבת" בחלקים מסוימים באישה וגורם להתנגדות פנימית, אך גם להתגוננות. צורת התגובה שלה הייתה תמיד "בקשת סליחה" ועל מה ולמה היא מבקשת סליחה? על צדדים מסוימים בעצמה שאין לה שליטה עליהם (ולא אמורה להיות לה שליטה), המבקשים לבוא לידי ביטוי ולבטא את עצמם בעוצמה. "הגבר", כאמור, אינו יכול לשאת את העניין הזה, רואה בו איום .מה החלק הראשון בעצם מתאר?

    הוא מתאר את האמן בראי הרומנטיקה: חצוי בין מעלה ובין מטה, מפוצל, כלי בידי דמיונו רב העוצמה, העלול, לכאורה, בעיני האחרים,להוביל למקומות "מסוכנים" ,"אסורים".(ומי למעשה מלבד החברה-שהגבר מייצגה בהיררכיית השליטה שקו וילבר מזכיר- הוא המחליט מה "מסוכן" ומה "אסור"?)

    "בְּבֵית חֲרֹשֶׁת לַחֲטָאִים
    בָּאָה לְתַנּוֹת אֲהָבִים,"

    תפיסת האמנות "כחטא (לספרים רק את החטא והשופטת) מזכירה את תפיסת העולם הדתית מקדמת דנא, תפיסת עולם שבמידה רבה מדגישה היררכיות של שליטה ובה לכל אדם יש את מקומו, שעליו אין הוא יכול לערער( וודאי, נשים, שאנו יכולים לראות את מצבן האומלל תחת שלטון הטליבאן למשל או השלטון הסעודי או האיראני). זהו גם ניסיון להציג את האישה המורדת, האמנית, משנת הסדרים, כחוטאת, "כנואפת", כמסכנת סדרי עולם.
    מה שהיא עושה הוא "בית חרושת לחטאים" (לא פחות ולא יותר:) וכל מה שמעניין אותה, בעיני היררכיות השליטה, הן תאוותיה המסוכנות וחסרות השליטה, תענוגותיה האישיים המנוונים. זאת היא בדיוק תפיסתה של האישה כסוג של "לילית" מפתה, שיש להשמידה או לעקרה משורש בכל דרך ואופן. לכן השימוש במילה חטאים, שהוא ממש לא נפוץ, הוא הכרחי כדי להבין את ההקשר היותר נרחב של השיר. לבסוף:

    שֶׁאֲנִי צוֹעֶקֶת
    כְּצַעֲקַת הַצִּפֳּרִים,
    יָמִים וְלֵילוֹת מְצַוַּחַת מִלִּים.

    הדוברת "צועקת" כצעקת הציפורים, ימים ולילות "מצווחת" מילים. נראה משהו כמעט היסטרי, מן הראוי שתסתום את הפה הצווחן שלה, הצווחנית הזאת,מיהי ומהי, שתתחיל לצווח לנו פה!(דרך אגב, לא רק גברים עושים את זה לנשים, מנסים לסתום להם את הפה, אלא גם נשים שאמצו את היררכיות השליטה בעצמן,מנסות לעשות זאת לאחותיהן הנשים,ולגברים אחרים המתחברים לנקבי, ממש כמו שקרה ליונה וולך בזמנה, עם מרים גלזר תעסה, שחס וחלילה ,אינני שופט אותה,היא נהגה בדיוק כפי שלימדו אותה,דבר שאותו עושים הרבים בחברה)

    בחלק השני של השיר יש כבר התפתחות, ההיררכיה הופכת להיות התנשאות על הדוברת, ניסיון לגמד אותה, להסביר אותה (מבחינה פסיכולוגית, שימוש "בפסיכולוגיה" באופן מקטין). ההתנהגות של הדוברת היא כזאת משום שאין לה שורשים ולכן היא אינה מתנהגת כפי שמצופה ממנה בחברה ולכן היא "מורדת" ולכן היא עושה מה שבא לה, מה שבראש שלה:)

    אַל תֹּאמַר נְחוּצִים לָהּ שָׁרָשִׁים,
    אֲדָמָה, בַּיִת, אֵם שֶׁתִּשְׁאַל הֵיכָן הָיִית?
    (נָדַדְתִּי עַד אֵלֶיךָ)

    הדוברת בשיר מתנגדת לרעיון הזה, היא מבקשת מהגבר שאליו היא פונה להבין את השאיפה היותר עמוקה שלה בנוגע אליו, את הדרך הנואשת שהיא עשתה על מנת לדפוק את דלתותיו, הנה רחל היקרה שלנו, הנוגה במשוררות:

    תשמע קולי רחוקי שלי
    התשמע קולי באשר הנך
    קול קורא בעוז, קול בוכה בדמי
    ומעל לזמן מצווה ברכה.

    תֵּבֵל זוֹ רַבָּה ודרכים בה רב
    נפגשות לדק נפרדות לעד.
    מבקש אדם, אך כושלות רגליו,
    לא יוכל למצוא את אשר אבד.

    אחרון ימי כבר קרוב אולי,
    כבר קרוב היום של דמעות פרידה.
    אחכה לך עד יכבו חיי,
    כחכות רחל לדודה.

    בחלק שלישי, לאחר שהדוברת בשיר הסבירה לגבר על הנדודים שעברה עד אליו כדי לפגוש "בו", בצד מסוים בתוכו שיתאחד עמה, היא גם נותנת רקע, (המהווה ניגוד להסבר הפסיכולוגי המשטיח והרדוד מהחלק השני) לעולמה הפנימי, שלא ניתן להסביר אותו על פי עקרונות רציונליים, כי הוא הרבה יותר מזה, מעל ומעבר מזה. ומכאן גם נובעת האכזבה העמוקה של הדוברת מהצד הגברי, שלא השכיל להפוך להיות הצד הזכרי ולצמוח יחד עמה בהיררכיית התפתחות. היא באה אליו פעם אחר פעם ופעם אחר פעם הוא אכזב אותה, היא מתה על סף ביתו.
    זהו חלק יפה מאוד בשיר ונוגע ללב, הנוגע לכל אדם בעולם, כאן כבר השיר עובר מעבר לעניין כזה או אחר המתואר בו, משיק ונוגע לכאב הקיומי של כל אדם המתקיים בעולם, הנע בעולם מתוך רצון למצוא משמעות ויופי.

    אִישׁ לֹא בִּקֵּשׁ אֶת נַפְשִׁי אוֹ מִלּוֹתַי
    אֶת יָדִי אוֹ שְׁתֵּי יָדַי,
    לֹא הֻתְקַפְתִּי, לֹא נִכְוֵיתִי בָּאֵשׁ
    הַכְּאֵב שֶׁלִּי מוּלָד
    גָּדְלוֹ כְּרֹחַב הַיָּם,
    אֲנִי נוֹשֵׂאת אוֹתוֹ
    בְּתוֹכִי.
    (עַל מִפְתַּן בֵּיתְךָ מַתִּי פַּעַם אַחַר פַּעַם)

    הסבל הוא לא בהכרח אירוע כזה או אחר, חיצוני לאדם, אלא חוסר יכולתו של האדם להתאחד שוב עם "הבריאה", "היקום". הכאב הוא מולד,האו כאב "ההיפרדות",ההיחצות, האדם נושא אותו בתוכו וכל מה שהוא עושה בעולם הוא מתוך רצון להקל על הכאב ולבטא אותו. כאשר האחר אינו מסוגל לראות זאת, כאשר האחר מבטל את הקיום החד פעמי הזה ואת כמיהותיו, מלבד זה שהוא מבטל את עצמו, הוא גם עלול "להרוג" את האדם שמולו.

    איך שלא תבחנו את העניין, מרבית האנשים שהתאבדו בעולם הזה, עשו זאת , בין היתר, משום שחשו שאיש אינו מבין או יכול להבין אותם, ובמידה רבה, שאפילו הם כבר אינם מבינים את עצמם!( להלן חוסר היכולת להגיע לאינטגרציה)

    יש כפל משמעות יפה ומשהו סמלי למדי בשתי השורות הראשונות בחלק הזה:

    אִישׁ לֹא בִּקֵּשׁ אֶת נַפְשִׁי אוֹ מִלּוֹתַי
    אֶת יָדִי אוֹ שְׁתֵּי יָדַי,

    לבקש את הנפש יכול להתפרש גם כניסיון "להרוג" חד משמעית, אבל גם כניסיון להגיע אל האדם באמת וכיצד זה יכולים להגיע אל האדם אם לא באמצעות המילים שהוא עצמו אומר על עצמו? ולכן בקשת הנפש היא תמיד האזנה בתשומת לב לסיפור של האחר וכאשר האחר חש שאיש אינו מאזין לו באמת או רוצה להאזין לו, לדבר עלול להיות תוצאות הרסניות.

    נגע לליבי הסיפור שפורסם השבוע בווינט על הבחור החרדי שעבר ניתוח לשינוי מין ולבסוף התאבד. אני בוחן את התופעות הללו לא ברמה הפסיכולוגית, אלא ברמה האנושית. שמתי לב למשהו שעלה מהכתבה, עד כמה היה חשוב לו לספר את סיפורו והיה חשוב לו שיבינו אותו. האם הוא אימץ את המסקנה המייאשת שאף אחד לא יבין אותו לעולם? חבר ילדות חרדי ביכה את מותו ואמר, מה שחשוב אינה הצורה, אלא הנפש והנפש היא כל הכוכבים שנשארו בחוץ, הנפש היא האלוהים, היא היקום, היא הכל. כאן הנקודות המשיקות בין השיר לעולם, בין "הדוברת" הספציפית הזאת לכל אדם ולכל סיטואציה. כאן מקור הכאב, כאן מקור הסבל, כאן האפשרות לעשות את הקפיצה הקוונטית הגדולה או ליפול לתהומות המגור והאפלה.

    איש "לא ביקש את ידי או את שתי ידי" הדוברת אומרת. לבקש יד פירושו לבקש בחברה פטריאכלית היררכית להינשא לבחירת לב או לאישה שהגבר חפץ בה. הבקשה אינה מופנית לאישה אלא למשפחה שלה, לאב המשפחה. כאן המשמעות היא גם זה, אבל גם התחושה של הדוברת , שברית נישואין אמיתית היא לא משהו שהיא זכתה לו לא באמצעות יד אחת שניתנה לה (יצירת הברית) ולא באמצעות שתי הידיים (שזה כבר סמל לאיחוד עמוק יותר, של הזכרי והנקבי)

    האדם אינו צריך להיות מותקף פיזית בעולם "ולהישרף האש", להיכוות לכאורה מדברים "חיצוניים" כאשר מקור הכאב שלו הוא קיומי.

    בחלק האחרון, יש לנו כבר את המרידה, את דמות הדוברת כאדם המורד. היא פשוטו כמשמעו אומרת "לגבר", מספיק עם בלבולי המוח, אני יודעת בדיוק על מה אתה מדבר כשאתה מדבר על אהבה .זאת לא אהבה, זאת שליטה, זה ניסיון להגיע לביטול הנפש, לקביעת עובדות, לפטרונות בלתי נסבלת ולמיגור האפשרויות שלה לחוות אהבה באמת ובתמים. אהבה שמגיעה מהאמת ומגיעה מהתמים.אני מכירים ויודעים על הרבה סיפורי "אהבה "כאלה, שהגבר אהב את האישה "עד מוות" ולא בהכרח המוות שלו הגיע ראשון.בחברות מסוימות זה אפילו יותר נפוץ וכמובן קשור לכבוד.אישה מורדת היא אישה שהחרב תונח על צווארה במוקדם או במאוחר או אישה שתיסקל למוות אם תעז להרים ראש ולדרוש זכויות.

    מה שכלול בסוגריים האחרונים מסיים את השיר ומסכם אותו. אל תגדיר אותי, אי אפשר להגדיר אותי, כי אין לי שם. אי אפשר לשלוט בי, אי אפשר "לאהוב" "אותי", אפשר רק לפגוש בי באמת במקום שבו נפרצים הגבולות ומתחיל באמת העולם, שם קיימת האהבה האמיתית, האהבה, שאין לה שם ודמות וצורה:

    אַל תֹּאמַר אֲנִי אוֹהֵב אוֹתָךְ,
    אֹהַב אוֹתָךְ
    עַד יוֹם מוֹתִי
    אַל תַּצְבִּיעַ עָלַי
    אַל תִּקְרָא בִּשְׁמִי.
    (אֵין לִי שֵׁם)

    בסופו של דבר, זהו לא שיר על דוברת ספציפית או אישה ספציפית וגבר ספציפי, זהו שיר על העולם.
    יכול להיות שבתקופה מסויימת בחייה חוותה המשוררת מערכת יחסים "כזאת" וזיכרון החויה (שאינה משקפת, דרך אגב, לפחות לפי דבריה של המשוררת בראיונות איתה,את חייה בכלל הנתפסים בעיניה כמעניינים ומספקים)הוא זה שהביא לכתיבת השיר הזה באמצעות הדוברת הספיציפית הזאת ,שהצביעה מבלי להצביע על חווית האמת הקיומית של האדם, כל אדם, כי בכל אדם יש את הזכרי והנקבי והם שואפים להתאחד, לשוב זה אל זאת, לשוב אל המקור ביחד.להיות לבשר אחד.

    1. אירֵן דן

      תודה עמוקה מוטי היקר על קריאתך ודבריך.
      זכיתי במבטך' מבט המתבונן בשיר ומעבר לו, מבט ההולך ומתרחב ביקום.
      הבאת כאן ניתוח יוצא דופן על רוח האדם מנקודת ראות פילוסופית- פסיכולוגית.
      ורגישותך המנצחת על הכול, רגישות גבוהה ומופלאה היא.
      אירֵן דן

  3. דוד אדלר

    שיר שניכר עליו שנכתב מעומק הלב, כמעיין נובע (כמעט) ללא סינון ומכאן גם יופיו וכוחו הרב. כמעט – כי השליטה באמצעים הפואטיים (כמו השימוש בסוגריים) אינה בולמת את זרימת השיר הטבעית אלא מעצימה ומעדנת אותו פואטית. (כי לא כל התפרצות רגשית, כנה ומוקה וכואבת, ככל שתהיה – מבטיחה בהכרח שיר ראוי).

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *