* / אנה בניאל

* / אנה בניאל

אֹבֶךְ בַּחוּץ.
מְסַמֶּנֶת אֶת רָאשֵׁי הַתֵּבוֹת שֶׁל שִׁמְךֳ
בִּמְשִׁיכַת אֶצְבַּע עַל הַפְּסַנְתֵּר.
יֵשׁ אֲנָשִׁים שֶׁסּוֹגְרִים חַלּוֹנוֹת. לא אֲנִי.
מְמַהֶרֶת הָלוֹךְ וָשׁוֹב, שֶׁלֹּא תִּטְעֶה.
אִם תַּבִּיט מִלְּמַטָּה תִּרְאֶה.
כְּמוֹ הַחֹרֶף, גַּם אֲנִי נֶאֱחֶזֶת
בִּשְׁאֵרִיּוֹת עֲנָנִים.

ניקוד: חני צפריר

באמצעות פסנתר שלא מנגן, אובך ואבק, נוצרת אוירה של כבדות ואי נחת. פסיעות הלוך ושוב מסגירות ציפייה וניסיון להעביר את הזמן.
מתחשק לנו לומר למשוררת: "זו רק עונת מעבר וזה יחלוף".

12 תגובות “* / אנה בניאל

  1. כץ אוולין

    אכן שיר כלל לא שגרתי ובו רבדים רבים ומגוונים. המשורר משתמש בדמויים ייחודיים, פסנתר דומם, סימון ראשי תיבות של שם "בִּמְשִׁיכַת אֶצְבַּע עַל הַפְּסַנְתֵּר", תקווה "ממהרת" ונאחזת "בִּשְׁאֵרִיּוֹת עֲנָנִים ".
    השיר כולו נראה כיריעת בד אפרורית ועליה שותקים הצבעים, ללא ספק ממתינים להשלים את היצירה הבלתי גמורה.

  2. רחל בכר

    ראשי התיבות מתקשרים לי עם חוזים. האם זו תזכורת להפרת החוזה/הסכמה שביניהם?
    האם אצבעותיה מסתפקות רק בכתיבה תוך התעלמות מקלידי הפסנתר? האם הוא זה שנגן עליו?
    מצאתי אופטימיות זהירה בשורה החותמת את השיר, מדובר רק בשאריות של עננים שגם הם כנראה ייעלמו.
    בקריאת השיר היפהפה הזה, עולות לא מעט תהיות, ולכן מחייב קריאה חוזרת כדי לגלות רבדים נוספים .

  3. אילנה סיון

    יפים בעיני הדימויים המיוחדים. ההתעקשות לא לסגור חלונות, ההיאחזות , ולו בשאריות,
    שמשמרות את התקווה, מכה אצלי הדים ומרגשת אותי.. תודה.

  4. עפרה בן-עמי

    יופי של שיר! בעיני זה שיר על אשה שמתאמצת להיאחז בתקווה שאהובה יחזור. אהבתי את היפוך התפקידים של האביב והחורף – האביב אינו מרמז על התחדשות והחורף אינו בדידות עגמומית. האובך שחודר לבית, מסימניו של הפחות חביבים של אביב ישראלי, מערפל ומרתיע בזיהומו, אך הדוברת, אינה נוהגת כמו כולם (אולי אינה שומעת בקולם?) אלא משאירה את החלון בתקווה שזה ינכיח אותה, חסרת המנוח, במבטו של האהוב, שאולי יעבור ברחוב. בסוף השיר, כמו החורף, היא נאחזת בתקווה שענניו יתעכבו בטרם ייכנעו לאביב.

  5. עפרה בן-עמי

    יופי של שיר! התחושה שלי היא של אשה שלא יודעת אם אהובה ישוב. אהבתי את ההיפוך בתפקידי העונות. האביב לא מבשר תקווה והתחדשות והחורף אינו מגלם בדידות עגמומית. האובך, מסימניו הלא סימפטיים של אביב ישראלי, מערפל ומחניק, כמו חוסר הוודאות של הדוברת, הממשיכה בוויתור על סגירת החלון, כדי שאם ילך האהוב ברחוב יוכל לראות שהיא שם, מחכה, בתקווה לא אופטימית, כמו החורף היודע שהאביב בפתח והעננים סופם שיתפזרו.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *