* / חנה טואג

* / חנה טואג

אֲנִי מִתְגַּעְגַּעַת לַסַּנְדְּלָרִים הַחֲכָמִים שֶׁהָיוּ טוֹבִים לַנַּעֲלַיִם שֶׁלִּי
וְדִבְּרוּ אִתָּן סַנְדְּלָרִית עַתִּיקָה וְלֹא סִינִית
וְחָשׁוּ אֶת דֹּפֶק רַגְלַי מִתַּחַת לָעוֹר הַשָּׁחוּק
וְקָרְאוּ אֶת מַפַּת מֶרְחַקַּי
וְיָדְעוּ, שֶׁכָּל עוֹד הַנֵּר דּוֹלֵק אֶפְשָׁר לְהַתִּיךְ תַּכִּים רַכִּים
בְּכָל פֶּה פָּעוּר מִצִּמָּאוֹן וּבְכָל סֻלְיָה פְּצוּעָה
מִזְּכוּכִית הָאֲדָמָה
הָיִיתִי מַזְמִינָה אֶצְלָם עַכְשָׁו נַעֲלֵי חָג אֲדֻמּוֹת
מְשׁוּחוֹת בְּאֹדֶם הַשָּׁנִי שֶׁאֵינוֹ יוֹרֵד בְּמַיִם
וְרוֹקֶדֶת אֶת הַלַּיְלָה כָּל לַיְלָה מִדֵּי לַיְלָה
בִּרְחוֹב הַסַּנְדְּלָרִים הַחֲכָמִים.

ניקוד: חני צפריר

הסנדלרים החכמים שהדוברת מתגעגעת אליהם, הולכים ואוזלים. תרבות הצריכה הפוסט קפיטליסטית, גרמה להיעלמותם – כשהכול מעדיפים להשליך ו”לרכוש”. הגם שסנדלר אינו נחשב למקצוע זוהר במיוחד, חנה טואג מצביעה על המומחיות שלהם ועל אהבתם למקצוע. הסנדלרים מייצגים את זקני העם החכמים, שהשיאו עצות, קודם לעידן הנוכחי של השתלטות הטכנולוגיה.

34 תגובות “* / חנה טואג

    1. רחל בכר

      ” בְּכָל פֶּה פָּעוּר מִצִּמָּאוֹן וּבְכָל סֻלְיָה פְּצוּעָה
      מִזְּכוּכִית הָאֲדָמָה” – מטאפורות מקוריות ויפהפיות.
      נעלי החג האדומות היו רגע המפנה מבחינתי, בו המחברת הופכת מילדה לנערה צעירה המגלה את מיניותה (הרי בנעליים אדומות יש אפקט סקסי) והזכיר לי את הסרט נעליים אדומות.
      עונג אמיתי.

  1. חיים מזר

    חנה טואג
    ראשית תודה על תגובתך. מתוך תגובתך אני למד שביצעת העברה ממדיום ספרותי אחד למדיום השירה . מה שנותן רובד נוסף לסיפור עצמו הוא הוספת ערך מוסף בפרשנות שלך. במשך שנים כתבתי שירה וגם אני עשיתי העברות ממדיום אמנותי אחד למשנהו. מה שאני עשיתי הוא העברה מהציור לשירה. מצורף קישור לאחד משירים אלה.
    http://bkiovnhroh1.com/PAGE701.asp.

    לשיר ליפא העגלון עשתי ניתוח ספרותי מצורף קישור
    http://no666.wordpress.com/2008/04/24/%D7%94%D7%A2%D7%92%D7%9C%D7%95%D7%9F-%D7%94%D7%90%D7%97%D7%A8%D7%95%D7%9F/

    שירים נוספים שלי, אם כי חלק קטן ממכלול שירתי מצוי בבלוג שלי. תרשמי בלוג ספרותי של חיים מזר.

  2. לבנה מושון

    הסנדלרים של פעם לימדו אותנו לכבד את היין הנושן, וכשזכינו לנעל חדשה, נישקנו את סוליותיה
    וישנו אתה את הלילה הראשון כשהיא מתחת לערש חוכמתנו. זר לא יבין. אהבתי את השיר שמתפייט ו
    את הזיכרונות ממחוזות משלחי- יד ההולכים ונמוגים. חנה, יש לך ספר שירה בהבשלה.

    1. חנה טואג

      תודה לבנה יקירה על הזיכרונת מילדותנו המתוקה, שבה העריכו דברים : נעלים חדשות לחג ,בגד חדש ולא רק זה, אלא היו גם ערכים, שהיום צערי חל בהם כירסום

  3. עמית מאוטנר

    שיר נפלא, חנה.
    הרשי לי להניח כאן נעליים משלי, המדברות גם כן את הפער בין העידן הישן לעידן החדש. “עֵץ הַנַּעֲלַיִם” שמו:

    עַל עֵץ הָאֵיקָלִיפְּטוּס
    הַגָּדוֹל שֶׁבְּחֶבְרַת הַנְּעוּרִים פְּלוּטוֹת
    הַנַּעֲלַיִם

    הַיְּשָׁנוֹת קְפוּצוֹת
    מְחֻוָּטוֹת זוּגוֹת זוּגוֹת
    אֶל מִבְטְחֵי הָעֲנָפִים

    נִצּוֹלוֹת
    מִקַּרְקַע מַכְזִיבָה
    אֲשֶׁר שִׁנְּתָה אֶת אָרְחוֹתֶיהָ.

    עַרְדְּלֵי הָעֲבוֹדָה מְדֻלְדְּלֵי
    עוֹר פְּעוּרֵי
    פֶּה מִלְּמַעְלָה נֹכַח כַּפְכַּפֵּי אֶצְבַּע הַמְּזַלְזְלִים בַּשְּׁבִיל
    הַכָּבוּשׁ לְמַטָּה.

    נַעֲלֵי הַסְּפּוֹרְט מְגֻמְגְּמוֹת
    סוּלְיָה בּוֹלְעוֹת לָשׁוֹן
    לְנֹכַח סַנְדָּלִים גִּבְהֵי
    עָקֵב הַמְּעַצְּלִים עַל הַבֶּטוֹן הַמְּזֻיָּן

    וּפְלֵקְסִים הַמְּצַחְקְקִים בְּלוֹעֲזִית
    אֵינָם שָׁתִים לְנַעֲלֵי בָּלֶט חִוְּרוֹת
    אֲשֶׁר שׁוֹתְקוֹת מֵעַל בְּפּוֹיְנְט וָרֹד שֶׁאַךְ הָיָה בָּן.

    אֶל עֵץ הָאֵיקָלִיפְּטוּס הַגָּדוֹל שֶׁבְּחֶבְרַת
    הַנְּעוּרִים תְּלוּיוֹת הַנַּעֲלַיִם
    אֶשְׁכּוֹלוֹת שֶׁל זִכָּרוֹן אָפֹר,
    פֵּרוֹת שֶׁלֹּא הוֹלְכִים עוֹד בְּיָמֵינוּ,

    אַנְדַּרְטַת מֶרְחֲבֵי הַהֲלִיכָה שֶׁנֶּאֶסְפָה
    מִכָּל הַמֶּשֶׁק וְנָדַמָּה
    בְּקִבּוּץ מְאֻחָד אֲשֶׁר מֵעַל לַזְּמַן.

    וּבְכָל זֹאת, כְּשֶׁנָּמוֹת עַל מִשְׁכָּבָן גְּוִיּוֹת הַגּוּמִי,
    נַעַל בַּד אַחַת חָגָה עַל צִיר שְׂרוֹכָהּ
    וְחַרְטוֹמָהּ רָדָאר
    סוֹרֵק לִמְצֹא תִּקְוָה.

    1. חנה טואג

      תודה, עמית יקר, אף שירך יפה מאוד, אכן הנעליים הן יותר מנעליים הן מפת געגועינו . געגועי הדרך ומרחקיה וכמו שכתבת יפה בשירך:
      חרטומה רדאר למצוא תקוה
      שתהא לנו תמיד תקווה היא זו שנותרה לנו בעולם סהרורי זה
      ומזל טוב לרך הנולד הוא תקוות התקוות

  4. חיים מזר

    מזכיר ספר של הסופר הרוסי איליה קאזאן שאם אני לא טועה שמו “שלוש עשרה המקטרות” כל סיפור מספר את סיפורו של אדם אשר ניתן ללמוד עליו רבות על פי בדלי הסיגריות שלו. בדלי סיגריות אלה הם מטאפורות לסיפורי חיים שלמים. בשיר שלך הנעליים הם המקבילה למקטרות של אילייה קאזאן. הסנדלר הוא שיודע לקרוא קורות חיים של מי שהביא אליו את נעליו לתיקון. לדעת לקרוא בפרטים הקטנים. אם זכור לך שודרה בטלוויזיה סדרה בלשית בשם “קולומבו” על בלש משטרתי בשם זה שיכול היה לפענח עבירות פליליות על פי אותה מלאכת מחשבת של בניית פאזל על פי פרטים לכאורה לא חשובים. בשירך קיים אלמנט של נוסטלגיה לעולם שאיננו עוד. האם זכור השיר “ליפא העגלון”?

    1. חנה טואג

      תודה חיים מזר על תגובתך היפה. בטח שאני זוכרת את “ליפא העגלון ” ואת “קולמבו ” תודה על המקטרות של אליה קזאן אכן קיים אלמנט של געגוע לעולם אחר ישן וטוב. שנה טובה לך . הנה הסיפור החסידי שהיווה השראה לשירי:
      מעשה ברבי ישראל מסלנט שיצא לרחובות העיר באחד מלילות ימי התשובה, וראה אור קלוש בוקע מדירה רעועה.
      נכנס רבי ישראל, וראה מתקן נעלים יושב ליד נר דועך, ומכה בחיפזון בפטישו על הנעל.
      שאלו רבי ישראל: “מה לך כי נחפזת, ר’ יהודי?”
      ענה אותו הסנדלר: “רבי, הרי כל עוד הנר דולק – אפשר עוד לתקן!”
      יצא רבי ישראל לרחוב וקרא: “יהודים! שימעו אחים יהודים! כל עוד הנר דולק אפשר לתקן
      כל עוד דולק הנר בלב האדם, ניתן לתקן שנזכה…

    1. חנה טואג

      תודה אירית יקרה ושנה טובה, צודקת , בתוך הסנדלרית העתיקה גנוזים מיטב הסודות לתיקונים טובים , כי כל עוד הנר דולק אפשר לתקן…

  5. עדנה שמש

    נפלא חנה, שיר באמת נפלא. וד”ש חמה מהסנדלר שלי, מר אטיאס, היושב בכוכו ברחוב בית הפועלים כל היום וחיוכיו מאיר תמיד.

    1. חנה טואג

      תודה לך, עדנה יקרה, מכירה את מר אטיאס שלך- מר יעקובוב החייט סיפר לי עליו , הם באו מאותו הכפר… שנה טובה לך יקירה וגמר חתימה טובה אור ויצירה

  6. צדוק עלון

    שיר המצליח להראות את מקומו המטאפיזי של איש המלאכה הפשוט בנפשנו; הוא דמות כמו מן הנצח המשרה שלווה וביטחון ואשר ניתן לבטוח בו שיעניק לנו באהבה את אבני היסוד להם אנו זקוקים לשם שמחת הנפש.
    מצויין.
    צדוק

    1. חנה טואג

      תודה, צדוק, יפה וחכם כתבת -מקומו המטאפיזי של איש המלאכה בנפשנו , שהרי האדם הוא עולם קטן כל העולמות כולם בתוכו , הסנדלר, האופה ,הרופא המקלקל והמתקן ועוד ועוד…אהבתי את דבריך, שנה טובה לך
      וכל עוד הנר דולק בנו ניתן עוד לתקן

  7. ענת קוריאל

    שלומית שלום,
    למען הדיוק, השיר פורסם בליריקה, וד”ר גרין שיתף אותו. כמובן ששמחנו על השיתוף,
    שנה טובה.

  8. שלומית שביט

    כמה אהבתי את השיר-כי גם אני מתגעגעת. לעולם פשוט ויקר ללב של פעם: ש”חבר היה חבר”, שכשאמרנו “הולכים לחיים”, הבינו כולם שמדובר בסנדלר הקבוע בשכונה שעשה נפלאות בשנות “בצורת” לעוד שנים (כמו שנעשב ב”מעיל” של קדיה), שהירקנית היתה “פשקה”, ומעולם לא הוחלפה, עד שהלכה לעולמה, שהאינטימיות חגגה במושבה שלנו, שהקביעות, הסדר, והגבולות היו ברורים, וידענו שיש על מי לסמוך, וגם הם ידעו. העולם הישן והטוב עוד קיים. צריך רק לחפש אותו בין “הקניונים”:.. אני מוצאת אותו יום יום בחנויות הקטנות של המושבה שהפכה לעיר, גם ברגעים מיוחדים של חג ומועד בבית הכנסת, אצל החייט הקבוע שלי ולדימיר העולה מרוסיה, איש המחשבים שלי מיכאל העולה מפריז, כמו גם ה”ותיקים” שאמנם נולדו במקום אחר פעם מזמן (הסנדלר משה, הקצב ישראל) , אבל תמיד נותנים לנו טעם של “כפר קטן” גלובאלי במורכבותו, אבל לגמרי “בית” = “מקום בטוח”, כפי שמכנה זאת ד”ר גרין דרור,(שפרסם את השיר הזה באתרו ). תודה לך.

    1. חנה טואג

      תודה לתגובתך היפה ומחממת הלב,שלומית, אכן געגועים לבית ,ולשם ולמקום בתוך האין מקום פיזית ורוחנית .שנה טובה לך תודה מאוד מאוד על הקריאה החכמה שלך

  9. עודד ניב

    אהבתי חנה את המטאפרות והסמלים שבשירך. התחברתי. אכן לנעליים -סנדלים משמעות סמלית כמעט לא מוגבלת – משהו שצועדים בעזרתו, שמשילים לאות כבוד או כדי לשמור על ניקיון, שמעיד על אופנה מתחלפת וזמן שעובר…

    1. חנה טואג

      תודה עודד אכן הנעליים הן יותר מאמצעי צעידה הן מפת הצעידה עצמה ודופקה ומרחקיה וכל עוד הנר דולק ניתן עוד לתקן אמר סנדלר אחד חכם וזה הידהד בראשי בשעת כתיבת השיר.תודה לקריאה ושנה טובה לך

  10. דוד אדלר

    שיר יפה המשקף געגוע אוטנטי לתקופה שחלפה עם שורות יפות מאוד כמו “וְקָרְאוּ אֶת מַפַּת מֶרְחַקַּי” ועוד שורות רבות יפות. אך לעיתים הוא מפורש מדי (למשל את: ” וְלֹא סִינִית” הייתי גורע).

  11. חני

    התנהגות “להשליך ולרכוש” לצערי הרב חלה לא רק על חפצים דוממים אלא גם על קשרים בין בני אדם. זאת אומרת, השלכת קשרי אנוש בלי בדיקה, בלי ניסיון ועומק לאחות את הקרעים, את אי ההבנות ואת הסדקים ,שאולי ניתנים לתיקון וליצירתם מחדש בדרך טובה אחרת.

    1. חנה טואג

      תודה חני על הניקוד התגובה והקריאה החכמה אכן גם בקשרי אנוש אנו נוהגים להשליך בלי להשקיע בתיקון ובהעמקה
      שנה טובה לך

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *