הַוְּרִידִים הַחֲתוּכִים שֶׁל כָּל דָּבָר חַי / ריקי כהן

הַוְּרִידִים הַחֲתוּכִים שֶׁל כָּל דָּבָר חַי / ריקי כהן

אַחַר הַצָּהֳרַיִם פִּתְאֹמִיִּים
כְּשֶׁהֵדִיחָה אֶת הַכֵּלִים
לְהִתְנַקּוֹת מִסִּימָנִים

כְּשֶׁנַּטְלָה מֵהַחַיִּים
קַוִּים שֶׁל מַעֲשִׂיּוּת
צְרוּפָה
הֵבִינָה שֶׁהִיא נֶעֶלְמָה

הָעַיִן הַסּוֹדִית שֶׁהִבְחִינָה
בַּוְּרִידִים הַחֲתוּכִים שֶׁל כָּל דָּבָר חַי
בַּדִּמּוּם הַפְּנִימִי שֶׁל כָּל נֶפֶשׁ
אֲפִלּוּ שֶׁל הַגֶּבֶר
שֶׁבָּא לְתַקֵּן לָהּ אֶת הַמֵּדִיחַ.

ניקוד: יאיר בן -חור

אחר הצהריים הוא ציון זמן המבטא שינוי: מעשיות במקום רוחניות, שטיפת כלים במקום שקיעה בהרהורים קיומיים. ואז קורה דבר מוזר ופתאומי: העין הסודית, הרגישה, זו שרואה הכל, נעלמת. ובכל זאת העין הזו הפיקה שיר, בבחינת “מעיני לחרוזי” (ביאליק)

18 תגובות “הַוְּרִידִים הַחֲתוּכִים שֶׁל כָּל דָּבָר חַי / ריקי כהן

  1. זיוה גל

    לו הייתה הצעקה אכן פנימית ודרכה נעשית בשקט הייתה חודרת גם אליי.
    הכותרת – קטסטרופה לטעמי שלי. ועוד אחר כך החזרה המיותרת עליה.
    חוץ מזה ניתן לנחש כאן הרבה דברים שהשיר לא מדייק לומר אותם

    אַחַר הַצָּהֳרַיִם פִּתְאֹמִיִּים כְּשֶׁהֵדִיחָה אֶת הַכֵּלִים לְהִתְנַקּוֹת מִסִּימָנִים
    כְּשֶׁנָּטְלָה מֵהַחַיִּים קַוִּים שֶׁל מַעֲשִׂיּוּת צְרוּפָה הֵבִינָה שֶׁהִיא נֶעֶלְמָה
    הָעַיִן הַסּוֹדִית שֶׁהִבְחִינָה בַּדִּמּוּם הַפְּנִימִי שֶׁל כָּל נֶפֶשׁ אֲפִלּוּ שֶׁל הַגֶּבֶר
    שֶׁבָּא לְתַקֵּן לָהּ אֶת הַמֵּדִיחַ

  2. יובל

    שיר טוב, בעיקר שלושת השורות הראשונות של הבית השלישי – מעולות. אבל הבית הראשון בעייתי, לטעמי, “כשהדיחה את הכלים להתנקות מסימנים” הוא ניסוח מסורבל מדי לעשיית כלים, שמתוארת ממילא. אם הבנתי נכון ה”נטילה” מהחיים של מעשיות צרופה היא ההתחבאות בחיי היום יום, אבל “נטילה” כאן יכולה להתפרש לשני הכיוונים – גם כהוצאה של המעשיות מהחיים – בעוד הדחת הכלים היא המעשיות.
    בקיצור- ארבע השורות הראשונות מסרבלות את השיר, שיכל להיפתח במהלך פשוט יותר – הכלים כבריחה מהעין השלישית. השיר גם קצר מדי לטעמי, ואפשר היה להרחיבובדוגמאות של הורידים החתוכים של כל דבר חי, מעבר למתקן המדיח, שמהווה דוגמא יחידה וקצת סתמית. אבל כאמור – כמה שורות מעולות. ובכל מקרה, הכיור מלא כלים ואין לי מדיח.

  3. רינה סולומון

    בשיר עירוב של חושיות עם על-חושי. אותו איבר מיסטי- העין השלישית מאפשרת את המודעות למה שנסתר ובעצם מאפשרת להבין את העובדה שיש מה שנסתר..
    סתירות בהירות בשיר היפה הזה.

  4. ריקי ד

    אני אוהבת את השיר בשל העובדה שרגע שכולו מעשיות (מדיח, אינסטלטור , נזילה של מים ועוד) הופך לחוויה רוחנית באופן מעניין ביותר.

  5. טובי לין

    משהו מרתק אותי בשיר הזה והפוקוס שלי הוא על שבירת השורות.
    יש שתי אפשרויות מעניינות כל אחת לכשעצמה:
    או שהדוברת במלואה היא זו שנעלמה
    או ש”הָעַיִן הַסּוֹדִית שֶׁהִבְחִינָה
    בַּוְּרִידִים הַחֲתוּכִים שֶׁל כָּל דָּבָר חַי” היא זו שנעלמה
    העין, שהיא המקור לאנרגיה השירית
    ההרף בו השיר שרצית לכתוב לא קרם עור וגידים בשל הסחות היום יום. כי אז, המקום אליו נעלמה העין הוא
    בַּדִּמּוּם הַפְּנִימִי שֶׁל כָּל נֶפֶשׁ
    אֲפִלּוּ שֶׁל הַגֶּבֶר
    שֶׁבָּא לְתַקֵּן לָהּ אֶת הַמֵּדִיחַ.

    והרי הפרדוכס, – זה שהביא עליה את המעשיות בפעולה הטכנית של תיקון המדיח, הוא זה שגם בו אפילו יש את “תא האחסון של הפלא הזה של מראות העין הסודית. זו מסוגלת להבחין בוורידים החתוכים של כל דבר חי.

    זה מה שחשבתי אולי פספסתי בענק. אין לי מושג מהי כוונת המשורר אבל שמחה לפגוש את שירייה
    .

  6. תמרה אור סלילת

    הייתי רוצה לדעת קצת יותר על איך היא נעלמה, העין הרגישה הזאת, מה גרם לה להיעלם ואיך הרגישה המשוררת כשנותרה “עיוורת” לכאב הפנימי של אנשים. האם הרגישה הקלה? או עצב?
    שיר יפיפה. הדימוי המרכזי אכן מאד חזק.

  7. שירי

    אני מזדהה אופטימיות מופתעת ונפלאה כאן. שמודעת היטב לורידים החתוכים ומגיעה ברגעים הכי לא צפויים. נהדר ריקי.

  8. גיא פרל

    ‘הורידים החתוכים של כל דבר חי’ הוא דימוי כה חזק עד כי נגזר עליו להישאר, דימוי שימשיך לדמם עם הקורא. וגם – פרדוקס המודעות – הרגע בו מבחינים בהעלמות הוא עצמו גם רגע ההתעוררות המחודשת.

  9. איריס אליה כהן

    מבכיא ממש
    מזכיר לי שפעם חתכתי את וורידי בזמן הגחת קערת הפסח, שהתנפצה בין ידי
    וחשבתי גם אז, כמה סימבולי
    שיר כל כך נהדר

  10. עמירם לורד

    הגבר שבא לתקן את המדיח אמר לה שעדיף לקנות מדיח חדש: “אבל אם את מתעקשת…” תיקן אותה כמו שתיקן את המדיח… נגע בה כמו בסרט כחול. צעקה שיניח לה! שלא יגע בה! “אני לא צריכה את המברג שלך.” שפך את שארית הקפה השחור שהייתה בתחתית הכוס על השולחן, “תחרצי קוים! תחרצי גורל, תדממי את נשמתך! במקומך הייתי שוטף כלים ביד.” והיא הצליחה להגיד לו: “תסתלק!” וחשה איך פצעיה מגלידים.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *