שירה

אורח / אורנה ריבלין

אורח / אורנה ריבלין

בִּלְתִּי קָרוּא
לָרְחוֹב נִכְנַס,
אֶת סַף הַבַּיִת בְִּנַעֲלָיו דָּרַךְ.
פַּעֲמוֹן הַדֶּלֶת נִקֵּר
בְּמַקּוֹרוֹ דָּפַק וּבֵין דְּפִיקָה לִדְפִיקָה,
אֶת הַתְּמוּנָה סָדַק.

אוֹרֵחַ בִּלְתִּי קָרוּא
לַבַּיִת נִכְנַס.
עַל הַיָּדִית אֶת הַמִּקְטֹרֶן תָּלָה, אֶת כְּנָפָיו,
עַל וַו הַתְּמוּנָה אֶת כּוֹבָעוֹ.
לַפְּרוֹזְדּוֹר נִכְנַס.
בְּשַׁרְבִיטוֹ אֶת הַדְּלָתוֹת פָּתַח
וּבֵרֵךְ לְשָׁלוֹם אֶת יוֹשְׁבֵי חֲדָרָיו.

אַחַר כָּךְ
הִתְדַּפֵּק עַל כְּתֵפִי.
קְרַע־קְרַע, קָרָא
וּבֵין קְרִיאָה לִקְרִיעָה,
בֵּרֵךְ לְשָׁלוֹם גַּם אוֹתִי.
הוּא הָעוֹרֵב,
הוּא מַר מָוֶת,
דַּיַּר קֶבַע בַּאֲפַרְכֶּסֶת אָזְנִי.

ניקוד: יאיר בן־חור

אישה לא בורחת מבשורה, אלא ממתינה לה בביתה. מנגד העורב, הלא הוא מר מוות, אינו מחכה שיפתחו לו את הדלת, ופותח אותה בשרביטו. הקורא נחשף לתהליך לא טבעי ומפלצתי, שבסופו הבשורה המרה מהדהדת באוזניים. השיר לקוח מתוך מחזור שירים בכתובים.

14 תגובות

  • זיוה גל

    כמה יפה המוזיקה בשיר כמה ערבה לאוזן
    ככה חזק האוקסימורון למשמעות השיר "אֶת הַתְּמוּנָה סָדַק".

    הקצב השוטף החרוז המתגלגל
    אינם אלא הלמות התהליך

    עיצוב תמונה שניתן לראות אותה בבירור
    לעומת המציאות המופשטת והמודחקת שהתמונה מובילה
    אותה, ומתעתעת כאילו הייתה מעין סיפור אגדה |"וּבֵרֵךְ לְשָׁלוֹם אֶת יוֹשְׁבֵי חֲדָרָיו."

    שיר טוב
    שיר מצוין

  • רחל בכר

    שיר שיש בו עומק והרבה רבדים.
    למרות היותו אורח בלתי קרוא, הוא חש בנוח להסיר את כובעו ומקטרונו , לתלות אותם מבלי להזדקק לעזרת המארחים דבר המלמד על כך שאין הוא זר במקום ולבני הבית. ברור שאין בכוונתו לקצר את שהותו מתוך בחירת המקום שבו הוא תולה את המקטורן (על הידית) להסתיר אותה מעיניהם ובכך למנוע את בריחתם. הכובע על וו התמונה כדי לנפץ את האידיליה המדומה אך לא לתת לשברים להתפזר. מר מוות "מתחשב".
    הכותבת היא האחרונה שהוא מברך, אולי מתוך היכרותו אותה, מאפשר לה להתרגל לנוכחותו. ואולי הוא המצפון שיושב על כתפה…
    דייר הקבע רק מתנהג כאורח, מתחשב בתזמון, מנומס ואינו מתפרץ, אלא דופק על הדלת.
    שיר חזק מאד ובכוונתי לקרוא אותו שוב ושוב.

  • נילי אמיר-סגל

    אוהבת את המשחק הזה של האנשת העורב במעיל וכובע ונעליו… וכנפיו על הקולב… והכניסה ללא רשות מהרחוב לבית.
    אותו מוות שאורב לנו תמיד מופיע פה בחוזק הפיוטי שלו.
    תודה לך אורנה יקרה.

  • אורנה ריבלין

    ערב טוב,
    ארז,זיוה,יעל רחל,נילי ,מיכל –
    תודה על קריאת השיר והתגובות .תודה גדולה על התיחסותכם לתוכן ולדימויים תודה לפרשנותכם המעניינת ממנה אני לומדת עוד על כתיבה ,תהליך,מר- מוות.
    לרונית ולענת, תודה על בחירת "אורח" לדייר קבע בבית ליריקה. ליאיר בן חור, תודה על הניקוד.
    לקוראים כולם, תודה גדולה על פתיחוכם כלפי "אורח" .
    שבוע נעים ומבשר טוב .

  • לאה צבי (דובזינסקי)

    שיר נפלא, תיאורים נפלאים אהבתי את ההאנשה של העורב, שיר מדויק ,גרם לי לראות את התמונה האפורה והקודרת ממש כמו תמונה. אהבתי מאוד, תודה.

  • חיים מזר

    שיר יפה . הבניה ההדרגתית מבית לבית עד לסופו של השיר תרתי משמע מוצלחת וחכמה. במעבר משורה לשורה ומבית לבית נשמעת המוזיקה של השיר כמו בסרט מתח. מזכיר מאוד את סרטיו של היצ'קוק.

  • מורז גבריאלה

    ארנה היקרה,
    השיר אכן יפהפה כמאמר החברים פה. יש תאור של אווירה קודרת, חשוכה המתאימה לבואו של המוות (משהו המזכיר קמעה את הקדרות הדרמטית אצל לורקה)..
    אלא מאי?
    חיבור המוות לעורב מן הסתם מגיע כנראה מאיזשהו פולקלור אותו איני מכירה שהעורב הוא דימוי-אסוציאציה למוות בשל צבעו השחור אולי או תמונות של מכשפות מימי הביניים.
    רק כדי לסבר את האוזן – אני מכירה את העורב מהפילוסופיה האינדיאנית – מטוטם החיות. בפילוסופיה הזו שממנה שאב הפילוסוף/פסיכולוג קארל יונג חלק גדול מאד מהתיאוריות שלו – העורב השחור (כי יש גם אפור) מהותו בעיקר קסם וריפוי. ומאז שלמדתי פילוסופיה זו פשוט קשה לי מאד להתייחס לעורב באופן אחר מאשר כך ואף שאני רואה את יופיו של שירך, התמונה קצת מתעוותת לי.

  • קובי וינר

    קרוב הנושא לחיי ומותי. אורית רעייתי ואנוכי, איבדנו את בננו שקד לפני עשור. שיר טוב. תודה, קובי וינר, קבוץ מזרע.

השאר תגובה