אחרי הכל / עמיר עקיבא סגל
אחרי הכל / עמיר עקיבא סגל
אָמְנָם חָלְפוּ יָמִים רַבִּים
אַךְ אֵלּוּ אוֹתָן הָאֶצְבָּעוֹת
אוֹתָהּ לְחִיצַת יָד
אוֹתָהּ הַזֵּעָה
גַּם אֲנִי נוֹתַרְתִּי כְּתָמִיד
רַק הָיִיתִי רָחוֹק
לָכֵן זֶה הָיָה פָּשׁוּט
אַךְ עַתָּה עָלַי לְהַתְחִיל לְדַבֵּר
וְאַתָּה אֵינְךָ שׁוֹתֵק
שירו של עמיר מתעתע, משום שנאמר בו בנשימה אחת שבאדם שנשאר אותו אדם, חל שינוי. גם במשפט: "רק הייתי רחוק" , השינוי ממוזער, למרות שריחוק יכול לפעור תהום בין אנשים.
8 תגובות
יובל
שיר מופשט, ערטילאי, אבל גם מעט סתום, אולי סתום מדי. הערטילאיות היא מאפיין של שירת ע. ע. סגל,
ומשאירה מקום לדמיון של הקורא. אבל הרגש עובר, גם בשיר זה. תחושת נתק
שגם היא חוזרת בשירי המשורר. זרות שבתוך היחד (הישראלי? המשפחתי?).
דוד אדלר
דבריו של יובל מעניינים, מקוריים ואני מסכים עם מרבית אבחנותיו. אך איני בטוח שהוא סתום מדי. הוא מתאר סיטואציה ספציפית ומובנת (אולי אפילו ספציפית מדי). אכן נכון הוא אינו מציין את הנמען (אב, אח, ידיד, חבר), אך זה אינו הופך אותו לסתום. עוד לא ברור אם השיר מכוון לנמען מסוים (אפילו כמסר לאותו נמען – ויש והיו, עוד בתור הזהב, שירים כאלה) או נמען ערטילאי. בכל מקרה – לא זו הדוגמה האופיינית לשיר סתום.
טל.מ
שיר יפה. נותר לא פתור
עודד ניב (נימקובסקי)
שירים סתומים מקומם, אם בכלל , במגירה. שיר צריך להעביר מסר כלשהו אם בדרך סמלית ואם בעזרת מטפורות או "רמזים" לשוניים כלשהם.
יורם סלבסט
בשעתו כתבתי שיר ברוח דומה בהשראת שיר אירי. אולי העדר הערטילאיות אצלי ישביע את המבקרים של שירו של עמיר סגל הנה הוא:
הלוואי
הלוואי היית לי כמו בירושלים
בלילות מרים של בדידותי
הייתי חוצה אוקיאנוסים
רק כדי שתהיי קצת לצידי
אבל עולם הפריד בינינו
אין כנפיים יישאו אותי
ולוּ טייס לקח אותי
הייתי בא אלייך אלייך
זכרונות ילדות אני נושא
זמנים של אושר רחוקים
בני גילי וכן קרובי
חלפו עברו מן העולם
על כן ימי הם נדודים
בין חורש הר לבין דשאים
מיטתי ריקה בירושלים
בין ים מזרח ומערב
בהר המנוחות כך מספרים לי
אבן שחורה נושאת את שמך
אותיות זהב חרטו עמוק שם
כעת אשתוק אשתה עוד קצת
כל יום שותה מר זכרוני
נודד הרבה במכוניתי
חולה קשה ימי ספורים
בואו נְכָדָי ושאו אותי
זיוה גל
"אחרי הכל"
ואיך זה שאחרי הכול הוא (העבר, האירוע) עדיין קיים (שאלת תם)?
ריחוק מעצמך – שכן העצמי 'אותו דבר' רק הולך ונצבר –
ריחוק מבן שיחך
ריחוק מאמונות אולי תפיסת עולם
שממשיך לדבר ולשתוק (ברווח ביניהם) אל הדובר
ואליי כקוראת, במקרה הזה.
שיר פילוסופי המטלטל מחשבה ובייחוד את הרגש
עבורי, זה כמו לגעת בעצמות של שלד תרתי משמע.
הסיטואציה הזאת מרחפת מעל הזמן
ובו זמנית גם מזיעה את לחיצת היד שלא נמחקת מן התודעה.
תודה.
זיוה גל
ברוך שובך יובל,
קריאותיך, בעלות הדבש והעוקץ,
חסרו כאן ובכלל.
ריקי
שירים מרגשים גם "הסתום" של אמיר וגם "הנגלה" של יורם