שירה

עד קצה הראייה / איתי עקירב

עד קצה הראייה / איתי עקירב

דְּבַר־מָה כִּמְעַט נִמְחַק, וַאֲנִי מְנַסֶּה לְגָרֵד וּלְהַעֲנִיק לוֹ שֵׁם. לֹא זָכַרְתִּי מַה בְּדִיּוּק, רַק יָדַעְתִּי שֶׁבְּזִכָּרוֹן מְדֻבָּר, כָּזֶה שֶׁאֵין בִּיכָלְתִּי לְחַבֵּק כְּמוֹ אֶת בְּנִי נָתָן שֶׁאֵינוֹ בֵּין הַחַיִּים, אַךְ גַּם לִשְׁכֹּחַ. הַאִם אָדָם הָיָה הוּא? רַעַשׁ? צֶלַע בִּנְיָן? עוֹרֵב לָבָן? אוֹ שֶׁמָּא כְּאֵב סִימַן הַמַּסְמֵר שֶׁעַל הַקִּיר? וְאוּלַי בִּכְלָל הָיְתָה מִטְרִיָּה עֲזוּבָה בִּרְחוֹב חֲבוּט גֶּשֶׁם? כְּבָר אֵינִי יוֹדֵעַ, רַק שׁוֹמֵעַ אֶת חֲרִיקַת הָרוּחַ בַּחַלּוֹן שֶׁמַּפְרִיעָה אֶת שְׁנָתִי הַמּוּבֶסֶת עַכְשָׁו.
וַאֲנִי נֶאֱבָק בּוֹ, בַּפְּרָטִים הַקְּטַנִּים וְהַנֶּעֱלָמִים, וְהוֹלֵךְ לְאִבּוּד, מְחַפֵּשׂ קְצֵה חוּט, מַשֶּׁהוּ לִמְשֹׁךְ בּוֹ, לִפְרֹם מִן הַבַּד, מֵאִי־הַוַּדָּאוּת: חַדְרֵיהַמַּדְרֵגוֹת הָעֲלוּמִים שֶׁבָּהֶם יָרַדְתִּי. רַק צְרִימַת הָחִכּוּךְ וְהַמּוּחָשִׁיּּוּת כְּמֵעֵין עִקְצוּץ בָּעוֹר דָּאֲגוּ שֶׁלֹּא אֶשְׁכַּח, שֶׁלֹּא אָשׁוּב לִישֹׁן עוֹד אֶת אוֹתוֹ לַיְלָה. וַאֲנִי כְּנוֹפֵל בְּתוֹךְ הַזִּכָּרוֹן הֶחָשׁוּךְ וְהַמַּסְתִּיר זִכְרוֹן כַּפּוֹת יָדָיו שֶׁל אָבִי, הַמְגַשְּׁשׁוֹת בַּמְּגֵרָה אַחַר דְּבַר־מָה מוֹעִיל: מַבְרֵג וְאוּלַי מִשְׁקְפֵי רְאִיָּה, הִבְחַנְתִּי בַּחַלּוֹן אֲשֶׁר שָׁקַט, בַּשַּׁחַר, לָבוּשׁ בְּשִׂמְלַת כַּלָּה. אֱלֹהִים הָיָה שָׁם. יָדַעְתִּי.

ניקוד: יאיר בן־חור

ספק שיר ספק קטע פרוזה חזק, המתאר אדם שזכרונו חומק ממנו בנסותו ככל יכולתו לזכור את בנו המת – ולהזכירו.

7 תגובות

  • רחל אשד

    "כְּאֵב סִימַן הַמַּסְמֵר שֶׁעַל הַקִּיר", "מִטְרִיָּה עֲזוּבָה בִּרְחוֹב חֲבוּט גֶּשֶׁם", "שַּׁחַר, לָבוּשׁ בְּשִׂמְלַת כַּלָּה".
    דימויים מצמררים בשיר שהזכיר לי את סגנונו של אלן גינזברג. אוהבת מאד את המשפט הקצר הסוגר: "אֱלֹהִים הָיָה שָׁם. יָדַעְתִּי."

  • דוד אדלר

    קשה בטקסט כזה להתעלם מהתוכן. איני מכיר את הביוגרפיה של הכותב, אך אם בנו המת הוא אכן פרט ביוגרפי, ככתוב בדברי הלוואי, הרי שהשיר הזה בפרוזה ובעקר סופו מתמודדים עם המות הזה בדרך פואטית ראויה להערכה. בכל מקרה שיר (בפרוזה) מעולה.

  • תמרה אור סלילת

    חזק ויפה ומרגש.
    לי באופן אישי הפריעו הסתמיות של הדימויים "צלע בניין / מטריה / " וכולי. אני חושבת שאפשר היה להפיק יותר מדימויים שקשורים יותר לזיכרון, לכאב, לרגש. אבל כאמור, זוהי רק דעתי.

השאר תגובה