הדירה / רונה ברנס

בְּשֻׁלְחַן הַדִּירָה שֶׁאָסַף אֶל תּוֹכוֹ אֶת פְּרִיטָיו כִּבְמַבְחֵנָה,
נִיחוֹחוֹת עִרְבְּלוּ אֶת הָעֵץ
וְהָאָבָק, עִם מַיִם וּנְיָר
וּנְחִירַי נִפְתְּחוּ וְהִתְכַּוְּצוּ כִּמְנִיפָה.
מָתוֹק הוּא זִכְרוֹן הָרֵיחַ הָאָפֹר.

רִצְפַּת הַשַּׁיִשׁ הַמְנֻמָּר
הִתְמַשְּׁכָה אֶל קִירוֹת הַשָּׁכֵן, וְלוּ הָיִיתִי מִתְבּוֹנֶנֶת בְּדִיּוּק אָז
אוּלַי הָיִיתִי מַאֲמִינָה שֶׁיֵּשׁ זְמַן וְיֵשׁ מָחָר וְיֵשׁ דַּקּוֹת וְהַתְחָלָה וּמֶשֶׁךְ שֶׁל שְׁהוּת.

יָמִים רַבִּים רָבַץ הַגּוּף הַשָּׁקֵט בְּתוֹכָהּ שֶׁל הַדִּירָה
לָבָן חֲלָבִי נִהְיָה הָאֲוִיר מֵרֹב הַמְתָּנָה
וְזִכְרוֹנוֹת מִדְרְכוֹת אַסְפַלְט אֲרֻכּוֹת בִּנְיוּ יוֹרְק קִבְּלוּ בְּכָל פַּעַם אֶת פְּנֵי הַחוֹלְמִים
שָׁם בַּדִּירָה, וּבָהּ הַשֻּׁלְחָן וְהַפְּרִיטִים.

כַּמָּה סְפָלִים אָסְפָה הַדִּירָה
וְכַמָּה סִדְקִית וְגִזְרֵי נְיָרוֹת נֶאֶסְפוּ בְּפִנּוֹת אֶדֶן הַחַלּוֹן.
הַמִּלִּים הִתְקַצְּרוּ מִסְּבִיבֵנוּ, פָּסַקְנוּ לְדַבֵּר אֶל בְּנֵי הָאָדָם.

שִׂנְאָה מַרְקִיבָה אֶת לִבּוֹת הַדּוֹבְרִים,
אֵין לִבּוֹת לַדּוֹבְרִים, אַךְ עִם זֶה לֹא בָּאָה מְנוּחָה.

וְהַזְּקֵנִים הָאֲבֵלִים, הַזּוֹכְרִים עֲדַיִן אֶת חֲלוֹמוֹתֵיהֶם,
מִתְכַּנְּסִים בְּעֶלְבּוֹנָם בְּפִנּוֹת הַחֲדָרִים.
אִלְמָלֵא הָיְתָה בּוּשָׁה, הָיָה גַּם בֶּכִי נִשְׁמָע
וְאִלְמָלֵא הָיָה חֲשַׁשׁ מִלְחָמָה, אֶפְשָׁר הָיָה לִבְכּוֹת בְּיַחַד
וְאִלְמָלֵא הָיָה הָרִמּוֹן מֵנֵץ בְּאָדֹם פַּעַם אַחַת בְּשָׁנָה
לֹא הָיָה טַעַם בְּשׁוּם נְהָמָה שֶׁל עֶצֶב וּבְשׁוּם אֲנָחָה שֶׁל יֹפִי.

ניקוד: יאיר בן־חור

הדירה סופגת את העוברים בה, עם עבר ובלי עתיד, זמן שעצר מלכת לקראת סוף החיים.