בית אמא / ניקולא יוזגוף־אורבך
בית אמא / ניקולא יוזגוף־אורבך
חָמַקְתִּי
מֵהַקִּרְקָס הַנּוֹדֵד
שֶׁבּוֹ
חֲבָשַׁתְנִי דֵּי שָׁנִים.
חָמַקְתִּי
עֵירֹם
נְטוּל אִפּוּר וְחִיּוּכִים.
נִשְׁבַּעְתִּי לֹא לָשׁוּב,
לָעוֹלָם.
שָׁנִים
קִוִּיתִי שֶׁתָּשִׁיבִינִי אֵלַיִךְ
אֶל הַקִּרְקָס הַנּוֹדֵד
אֶל הַבַּיִת.
שָׁנִים
חוֹתַם צַלְּקוֹת הָהַצְלָפוֹת
צָרַב בְּלֹא הֶרֶף בְּתַעֲצוּמוֹת
פֶּן חָלִילָה תִּשָּׁכְחִי.
הַלַּיְלָה שַׁבְתִּי לַקִּרְקָס הַנּוֹדֵד
אֵלַיִךְ
לַמָּקוֹם הֶחָדָשׁ שֶׁבּוֹ הִתְמַקַּמְתְּ
לְקִבְרֵךְ.
אֹהֶל גָּדוֹל טָרַף אֶת כִּפַּת הַשָּׁמַיִם
חִיּוּכִים רַבִּים פֻּזְּרוּ
הַכֹּל נָהֲגוּ בְּלַהֲטוּטָנוּת,
הַכֹּה מֻכֶּרֶת,
הַכֹּל הִגִּיעוּ לַמּוֹפָע הָאַחֲרוֹן
בְּכִכּוּבִי.
ניקוד: יאיר בן־חור
שירים לזכר אם שנפטרה נפוצים למדי. אבל המטאפורה של הקרקס הנודד בשירו של יוזגוף-אורבך מפתיעה, מכניסה לשיר מורכבות לירית ומתריסה גם יחד, מאפיינת ככלל את שירת המשורר.
8 תגובות
טל.מ
חזק ונצרב בתודעה. כל הכבוד
מוטי
בכל פעם,שאני קורא שיר על יחסי הורים וילדים או יחסי אם-ילד,אני מייד רואה שם סגנון היקשרות מסוים.
די מעניין לראות את הפואטיקה מתארת יפה מאוד מה שחוקרת הפסיכולוגיה.
הצירוף הזה של קרקס נודד והצלפות,מחד הרתיעה,מאידך הרצון לשוב אל האם,די מתאים לסגנון היקשרות אמביוולנטי,שבו הילד רוצה למצוא ביטחון וניחומים באם,אך גם יודע בו זמנית,שאין כל סיכוי שהוא ימצא זאת.במקום זאת הוא לומד לשחק משחק מסוים ובכך הוא ללא ספק מחקה את המשחק של האם,את ההצגה הגדולה של האימהות שהיא הציגה בקרקס הפרטי שלה,שהיה הבית עבור הילד.
אני חש בשיר איזשהו רצון לא ממומש לסגור מעגל,לחזור שוב אל בית האם,אולי לקבל את החיבוק האמיתי שמעולם לא קיבל,
אבל השאיפה הזאת,המלווה את הדמות בשיר אינה יכולה להתממש,משום שהאם כבר מתה וקברה וודאי אינו המקום ,שיכול להחליף את החיבוק ואת החיבור האמיתי עם האם.
מה שמקבלים במקום זאת,היא אותה המשכיות,אותו משחק לא מספק של החיים,אותו מחסור והשיר הנושא את השם "בית אמא",מקבל למעשה משמעות חדשה בבית האחרון.בית אמא אינו כבר הקרקס,אלא הקבר עצמו,מקום קר שלא יוכל כבר להציע ניחומים לילד המשחק בקרבתו.כל מה שנותר מסביב הם החיוכים הרגילים ומעשי ההלהטוטנות,שהם למעשה רגשות מזויפים,שהדמות בשיר חשה מותנית לשתף איתם פעולה.בסגירת המעגל בשיר הזה אין כל נחמה.נהפוכו.
נראה כי משהו מהדרמה של האם,עבר גם לילד,שהופך להיות כוכב המופע במותה של האם,שהוא למעשה המשכיות הופעת חייה.
הילד יכול לגדול,להתפתח,אבל גם במותה הוא חש כאילו האם מושכת אותו שוב לאותה הדרמה העמוקה של מערכת היחסים בינהם.
השיר בגדול מדבר על ההשפעה העצומה על ההתפתחות הנפשית,שיש לבית ההורים בשנים הראשונות על נפש הילד ועל הריק העצום שיחסים לא תקינים הם ההורים יכולים ליצור בחייו של אדם.לא מזמן פורסם כאן גם שיר של גלית סליקטר,שדן בנושא באופן די דומה.גם שם ניתן לחוש בדרמה הגדולה שהאם יוצרת,שבמקרה מוזכרת בשיר הזה כקרקס נודד.
טוב,זה מספיק.:)
זיוה גל
מפתיע. פורץ.
קשה.
מאוד קשה.
לא רוצה להיכנס לשיר מחשבתית, כלל לא.
אבל לא ניתן לסרב להרגיש.
תודה.
תמי
שירה אמיצה. אמיצה וכואבת
יפעת גדות
צובט בלב. כתוב נפלא.
לאה צבי (דובז'ינסקי)
שיר קשה ומיוחד…. צורב וכואב. תודה
מיקי אלדד
החיים הם קרקס, וגם היחסים האמביוולנטיים הם קרקס,ובחיים יש הצלפות כבקרקס,ןגם המוות,ואהל המנחמים הוא קרקסי כאשר המת הוא הכוכב. שיר גדוש מטלטל וחודר כמו מנגינה עצובה לנימי הדם.
אוולין כץ
אחד השירים הקשים שקראתי לאחרונה.
" שָׁנִים
קִוִּיתִי שֶׁתָּשִׁיבִינִי אֵלַיִךְ
אֶל הַקִּרְקָס הַנּוֹדֵד
אֶל הַבַּיִת."מצב אמביוולנטי של הילד המוכה המבקש לשוב אל הבית בו ספג אך "הַצְלָפוֹת" רבות.
הבית השלישי מתאר באירוניה את השיבה אל אותו קרקס נודד, שאומנם הפך משכנה הקבוע של האם אחר מותה "לַקִּרְקָס הַנּוֹדֵד
אֵלַיִךְ" ולבטח מסמל שאותם זיכרונות ילדות לא נמחקו ולא ימחקו לעולם.
הבית האחרון חותם טכס קבורה מוכר לעתים קרובות, נראה כאילו כולם מאוחדים באותה אחווה מקצועית בזמן מופע של קרקס "חִיּוּכִים רַבִּים פֻּזְּרוּ
הַכֹּל נָהֲגוּ בְּלַהֲטוּטָנוּת,
הַכֹּה מֻכֶּרֶת," . ב"מופע הזה" אין הוא בין הצופים כי אם בין הלהטוטנים ואפילו מככב.