בנגיעה / נועה ברקת
בנגיעה / נועה ברקת
צָרוֹת גְּדוֹלוֹת בָּצְעוּ אֶת חַיַּי,
בִּשְׁלֹשָׁה חֲתָכִים מָהֲלוּ אוֹתִי –
אִמִּי הִסְתַּלְּקָה מִן הָעוֹלָם, בֵּיתִי נִגְזַר, חָדַלְתִּי לְהָבִין
אֶת שְׂפַת הַמָּקוֹם.
עַכְשָׁו הַכֹּל מֻגְבָּר, בַּבָּשָׂר
הַיֵשׁ מְדַבֵּר בְּכָל הַלְּשׁוֹנוֹת
הָעֹנֶג הַרְבֵּה יוֹתֵר
דַּי בִּנְגִיעָה קַלָּה
וַאֲנִי
מַגִּיעָה.
ניקוד: יאיר בן־חור
שיר שמהלכו מפתיע. הוא נפתח בתיאור הצרות שנחתו על הדוברת, עובר להשלכותיהן על חיי היום־יום: "עכשיו הכול מוגבר", ומסיים בהצפה של עונג, כלומר הסבל מומר להנאה מינית.
15 תגובות
דוד אדלר
שיר יפה, כן וגם רהוט (להוציא "מהלו אותי" שלא מתחבר לי עם "חתכים" ולכן קצת חורק לטעמי)
נועה
מפתיע ומרגש
קובי נסים
שיר עם היגד מקורי ומעורר מחשבה.
בד"כ מקובל ליחס לכאב וסבל השלכה של הקשחה וחישול או, לחילופין, החלשה וניצול (עד היות קורבן). אצל נעה, טראומות הן כחתכים בבשר החי. חתכים אלא הופכים להיות לפתחים של רגישות יתר ונענות.
הרעיון של גאולת הנפש דרך הבשר החי, עורר בי השתאות, אמפטיה ותקוה.
מוטי
לי השיר די מתחבר למה שאני יודע על "מצבו" של האדם.
מצב של מתח גבוה מוליד את הצורך בפורקן של המתח.אין מתח שמצטבר ללא פורקן,כמו שמתח חשמלי בעננים נפרק בצורה של ברק.כך מערכת העצבים פועלת.הסימפטתית מגיבה למצבי מצוקה ולחץ והפאראסימפתטית מרפה ומשחררת.בימינו גם מדברים על תיאורית הפוליויגל,שבה(בגדול) הגורם שמביא לעיתים למצב של מתח וחרדה הוא גם הגורם שאנו יודעים בצורה מובנית לפנות אליו כדי להשתחרר מהמתח הזה,כלומר לחפש נחמה בני אדם אחרים.
כיוון שכך הם הדברים ומידה מסוימת של מתח וחרד מובנית בדברים,הטבע(היקום,אלוהים,או בלשון השיר בכפל המשמעות של המילה מקום או "היש)איפשר לבני האדם את המין כגורם שיאפשר להם לשאת את "עולו" ההכרחי של הקיום,אבל יש כאן חרב מתהפכת משום שעיסוק אובססיבי במין כפיצוי הופך גם להיות גורם מנוון והרסני לבני האדם משום האיזון שהופר.אינני יודע אם זה כך בשיר לגבי הדמות,אבל יש לכך רמיזות מסוימות.
השיר עושה שימוש יפה מאוד בכמה רבדים של משמעות.המילה "יש"המילה "מקום",המילה "לשון",המילה "מגיעה"…לאן הדמות מגיעה,האם באמת הפורקן המיני הוא ההגעה לגאולה?
אני דווקא לא סבור כך."חדלתי להבין את שפת המקום" הוא ביטוי שכולל בתוכו ייאוש גדול.של נטישה,של שבר ואובדן אמונה לנוכח אסונות בסדר גודל של "איוב".אם יש גאולה כלשהי בפורקן המיני(המוות הקטן)היא גאולה מאוד אירונית יחסית לגודל השבר המתואר.
אני לא יכול ממש להיות בטוח בזה,אבל חשתי גם באיזה ארמז מהברית החדשה "אם בלשונות בני אדם ומלאכים אדבר ואין בי אהבה, הריני כנחשת הומה או כמצלתים רועשים".זה לא שיר על אהבה וזה גם לא שיר אהבה.לאובדן הרוח(האל) וההתמכרות לבשר לא יכולות ממש להיות תוצאות טובותזה הוויתור על מה שלמעלה מהאדם והתמכרות לפיצוי לכאורה שבסיפוק המיידי,בהנאה המיידית המפצה לכאורה על הסבל,שהוא תוצאה הכרחית של הגירוש מגן עדן,של אובדן האל.
הדמות בשיר לא איבדה לכן רק אם,אלא איבדה גם "אב".את הבסיס לכל הרגשת ביטחון ,וודאות.
מה שבא לאחר מכן הוא די מובן.
קובי נסים
שלום לך מוטי. יפה כתבת. עם זאת, פרשנותך חשופה גם לביקורת:
אם נתייחס להגעה לא רק כאל אורגזמה (זה מתבקש, אבל אם נבקש יש עוד הגעות רלונטיות), הרי שמדובר באפשרות לחזור דרך הבשר גם אל הרוח. "הסבל מומר להנאה מינית" נכתב בדברי ההצגה של השיר. יתכן, אך אין זה סוף הפסוק. ההפתחות כמוה גם כפתיחת "דלתות" לחזור אל המקומות בהם התקיימו תחושות של נטישה, עזיבה, פרידה וכד'. אין רע בהנאה שהיא פיצוי, אך הזילות שמייחסת לה התרבות היא בבחינת שיפוט מוסרי. הרעיון של גאולה דרך הבשר הוא יפה גם במובן זה שהבשר מייצג לא רק את הגוף המעורטל/מפולש/מזווג, אלא גם את החומר. החומר הוא גם בבחינת העשייה היומיומית, השיגרה, הריטואל שממנו נוכל לצמוח (שוב) אל הרוחני.
מוטי
שלום לך קובי,
אני דווקא אוהב ביקורת,אם כי אני לא מכנה זאת בשם ביקורת,אלא משוב וצמיחה הדדית.:)
אני לא שולל בכלל את הפרשנות שלך והיא מוכרת לי עוד מתקופתו של פנחס שדה ז"ל,שאהב מאוד את כל העניין הזה של "גאולה דרך הביבים",מונח ששאל,למיטב זכרוני,מהשבתאות .אני גם מתייחס בדברי לאפשרות של צמיחה רוחנית,שאינה בהכרח נמצאת בשיר,אבל אולי מרומזת בו.
כל הטנטרה למשל מבוססת על צמיחה מודעת מתוך המין וידועה גם האפשרות להגיע למצבי תודעה גבוהים לא רק ממין אלא גם מטראומות שעברו המרה.כיוון שמדובר באנרגיה הקיימת באדם,השאלה הנשאלת היא לאן היא מכוונת,לאן היא הולכת או יותר נכון מיהו זה המוליך אותה בתוך האדם עצמו,איזה צד באדם מוליך אותה?איזה צד באדם מתחבר לאנרגיה המינית או האנרגיה האצורה בטראומה(או לשניהן)ומשתמש בההן כמו גל לשם התעלות ושינוי.
ההתפתחות הרוחנית אפשרית רק כאשר מדובר בצד מאוד "אחראי" ומפותח,בצד שיש לו ידע רב והוא יודע במה דברים אמורים.לא הייתי סומך על המקרים בעניין הזה.
מין הוא כוח רב עוצמה ואנו יודעים ומכירים לא מעט כתות שסחרו במטבע הזה כאשר הבטיחו הבטחות שווא לגאולה ואנו יודעים גם כיצד דברים כאלו מסתיימים.
אבל בגדול,כמו שאמרתי,יש משהו בפרשנות הזאת,בייחוד כאשר לדעתי,זהו שיר שהוא פתוח בסופו.יכולה להיות גם משמעות אופטימית במילה הגעה,אם כי איננו יכולים לדעת זאת בהכרח מתוך השיר באופן מוחלט.
מוטי
אפשר למתן קצת את הפירוש.אין הכרח שהדמות בשיר "איבדה" את האל,אלא אינה מבינה אותו יותר,אינו דוברת את שפתו.אין כאן בהכרח שלילה של האל,אלא יותר חוסר תקשורת,שאף הוא גורם מייצר מתח.העולם שבו הדוברת חיה הוא השפה שבה מדבר המקום.את השפה הזאת הדוברת חדלה להבין,בעוד שאולי הבינה אותה(או סברה שהיא מבינה)בילדותה.
השיר לא עוסק באפשרויות אחרות לצמיחה מהמקום שבו נמצאת הדמות בשיר ושי כמה וכמה כאלו.
אין הכרח להסיק שמה שמתרחש בהכרח יוביל לכיוון של ניוול ושל ניוון.(אפ כי זה אפשרי וזה קורה)
רונית בכר שחר
אוהבת את השיר , את הנואשות שבו , את הכמיהה למגע שעוברת דרך הכאב.
רונית בכר שחר
זיוה גל
לקריאתי,
השיר נחלק לשניים. למרות שהמבנה מטושטש ונדמה כי הוא אחיד.
לא את החלה בוצעים כאן.
נגיעה הן בנפש והן בבשר. למהול את הדוברת עד זוב דם כתוצאה מהחתכים.
הדוברת טובעת בהם.
חדלה להבין את שפת המקום כניתוק מהסביבה, אך גם מאלוהים. עד כאן לשון העבר.
ובהווה הדוברת טובעת בשש השורות האחרונות למראית עין בעונג
אך השורות הקודמות כבר גזרו תרתי משמע, את מה שיגיע אחריהן.
בעבר הנגיעה הייתה בקיום, בשורשים.
בהווה היא מרוקנת מתוכן ואולי משמשת כדי לשכוח / לברוח מן הדם.
מעין שכבה דקה של לס
המחלחלת אל תוכה: הן תחושה אישית והן היבט חומרי – אוניברסלי.
ברקע השיר מהדהדת מחאה. הן אישית והן חברתית המשדרת געגוע לעבר על ערכיו
ועל ההווה המרוקן מהם.
תודה, שיר מצוין.
מיקי אלדד
יופי של שיר. אין מה להוסיף על שכבר נאמר, גם על ידי קובי וזיוה
תמרה אור סלילת
השיר מעולה בעיני, מהלך מעניין ודימויים יפים. מאד אהבתי את הסיום. פחות אהבתי את השימוש ב- "מהלו אותי" שצורם לי עם החיבור עם לשון נקבית, וגם מפני שזה זורק את השיר לעולם אסוציאציות שלא נראה לי שתורם לו.
מוטי
עוד כמה מילים על השימוש במילה "מהלו".
המשפט שבו המילה נמצאת נראה כמתייחס בפירוש לסוג של "ברית מילה".
ברית מילה היא הסכם שנערך בין האדם לבין האל ופירושו הוא,שהאדם נותן לאל חלק מהותי מעצמו,אולי את החלק שאחראי על מירב ההנאה המינית ובכך למעשה האדם הופך להיות משרתו של האל.חלק מהאדם הוא ארצי וחלק אלוהי והברית עצמה אמורה לשמש כתזכורת מתמדת לכך.
בשיר ,הברית הזאת נעשית באמצעות שלושה חתכים והיא גם מקושרת ישירות לסבל שהאדם עובר בעולם הזה ועל כן הסבל,ממש כמו ההנאה המינית,שניהם מיוחסים במקור לאותו "אלוהים" ובשניהם צפונה איזושהי הבטחה לטרנספורמציה,הבטחה שמשום מה לא תמיד מתממשת,אבל היא תמיד ברקע,נמצאת כאיזושהי אמונה או תקווה.
טרנספורמציה באמצעות סבל יש גם בספר איוב.הטרנספורמציה של איוב באה לידי ביטוי בקבלה מוחלטת של הסבל במציאות ואישור שלו,בהפיכתו בסופו של הספר לבלתי מותנה,לבלתי צמוד לדבר מלבד לאמונתו חסרת הפשרות באל.מהבחינה הזאת,סבלו של אברהם שהתבקש להקריב את יצחק בכורו הוא סבל דומה והדוגמא הניתנת שם אף היא דוגמא להתגברות על ההיצמדות לצורה ולאשליה של חיי היום יום בתמורה למשהו גדול לאין שיעור,אינסופי.
קוהלת נכנס לקאנון בדיוק מאותה סיבה,אישור מוחלט בסופו של הספר לקיומו חסר ההתניות של האל והיצמדות מוחלטת לקיום ההוא כדבר שאין בלתו.
מוטי
ובכלל ,הנגיעה בכותרת השיר ו"ההגעה" בסופו הם הניסיון שעובר האדם בחיים הללו ברצונו לגעת "במטאפיזי",במה שמעבר באמצעות החומר עצמו.הנואשות,הבדידות שבחוויה האנושית דוחפת את האדם לחפש משהו נצחי,מעבר לעצמו,משהו שאינו רק חולף כמו העונג,אל שריר וקיים.זה ניסיון לדעת בדבר הזה.האקסטזה המינית באומנות מתוארת לחלוטין בהבעותיה ממש כמו מראה של סבל ונראה לי שהשיר מכוון אף לקישור הזה במידה זאת או אחרת.טוב,כמה אפשר עוד?:)
קובי נסים
הערה לא ביקורתית:
מה דעתכם שנחתום את תגובותינו על שירים ב"ליריקה" בשמינו המלא? נעים להכיר את כולם כאן 🙂
לאה הרפז
כמו לאנשים נוספים מפריעה לי ה"מהילה" של הדוברת. ביטוי לא נכון ולא במקום. דווקא המעבר מן האסונות אל האורגזמה הוא נכון. האסונות מחשלים את הדוברת עד כדי פתיחות לאנשים, לנגיעה ומכאן המרחק לאורגזמה לא גדול.