עָלִיתִי חֲזָרָה מֵהָאֹפֶק / מרגו פארן

עָלִיתִי חֲזָרָה מֵהָאֹפֶק / מרגו פארן
 
הָיְתָה אֶתְמוֹל בַּלַּיְלָה
לֹא מַמָּשׁ מְאֻחָר
רוּחַ
שֶׁבָּאָה מִן הַיָּם הַפָּתוּחַ
מִצָּפוֹן
וַאֲנִי
סָגַרְתִּי אֶת תְּרִיסִי.
לְגַמְרֵי.
לֹא נִשְׁאַר
חֲרִיר.
וְאָז הִגִּיעוּ
(הִתְחִילוּ)
הַדְּפִיקוֹת
אֶל עֵבֶר
מָקוֹם אֶחָד
שָׁם לְמַעְלָה
שֶׁבּוֹ יֵשׁ נֶקֶב
שֶׁהָרוּחַ רָצְתָה
לַעֲבֹר דַּרְכּוֹ
(אִלּוּלֵא הַנֶּקֶב
הָרוּחַ הָיְתָה מְשׁוֹטֶטֶת
עַל גַּבֵּי הַתְּרִיס הַסָּגוּר
מְטוֹפֶפֶת
וּבוֹדֶקֶת
בְּאֶצְבְּעוֹתֶיהָ)
הַלּוּחַ כִּמְעַט
נֶעֱקַר
מִמְּקוֹמוֹ.
לֹא הָיְתָה
לִי
בְּרֵרָה
אֶלָּא
לְרַוֵּחַ
 
וְהָרוּחַ לֹא תַּגִּיעַ
עוֹד אֵלַי/אֶל תּוֹכֵי/תּוֹכִי.

ניקוד: יאיר בן־חור

מרגו פארן, משוררת שהיא גם ציירת, מרבה לצייר נופים בשיריה, בדרך כלל נופי צפון הארץ, המתוארים באהבה. בשיר זה ישנו דווקא קונפליקט בין הטבע (רוח) לבין הבית, כאשר התיאור דבק באופן עקשני ומיוחד בפרטים, ומשאיר לקוראים מקום לדמיון לגבי משמעות הרוח.