* / תמי קויפמן

* / תמי קויפמן

רֹב הַזְּמַן

הָיִיתִי
שׁוֹתֶקֶת.
הַפְּתָחִים בְּגוּפִי לֹא נָתְנוּ סִכּוּי לַמִּלִּים
וְלַמְרוֹת שֶׁשְּׂפָתַי נָעוּ מִדֵּי פַּעַם, נִדְמֶה הָיָה שֶׁאֵין לָהֶן מַה
לּוֹמַר.

בְּתוֹךְ הַשֶּׁקֶט (שֶׁהִרְגִּיעַ אֶת כֻּלָּם) הַסְּבִיבָה שֶׁלִּי נִרְדְּמָה.

בִּשְׁאַר הַזְּמַן, כְּשֶׁנָּדַדְתִּי לַמֶּרְחַקִּים וְנָשַׁמְתִּי שָׁמַיִם (הָאֲדָמָה הָיְתָה קְרוֹבָה מִדַּי)
הִסְבַּרְתֶּם לִי אֶת מַה שֶּׁלֹּא אָמַרְתִּי.

מֵאָז
שְׁתִיקוֹתַי נָעוֹת בְּתוֹכִי כִּמְטוּטֶלֶת
וּבֵין פְּעִימָה לִפְעִימָה אֶפְשָׁר
לִרְאוֹת אוֹתִי
מַנִּיחָה מִלִּים מְדֻיָּקוֹת שֶׁמְּדַבְּרוֹת בְּעַד
עַצְמָן

ניקוד: יאיר בן־חור

השתיקה הכרחית כדי לומר לבסוף את "המילים המדויקות", לאחר תהליכי חשיבה וחקירה, שהם בבחינת שקט המסתיר חכמה ויצירתיות אין־סופיות.

8 תגובות

מנחם בן

יוני 10, 2017 ב10:38 am הגב

האם זו ידידתי האפלטונית משכבר הימים תמי? קראתי את השיר בעניין. נשיקות

אביבית

יוני 10, 2017 ב12:38 pm הגב

מעוף ורגישות. תודה

תמרה אור סלילת

יוני 10, 2017 ב1:33 pm הגב

אני לא יודעת אם התכוונת לזה, אבל השיר השרה עלי עצבות עמוקה. הפתחים שלא נתנו סיכוי למילים לצאת העלו בי תמונות מחרידות, השקט שהרדים את הסביבה קשה מאד בניכור ובבדידות שלו, והאחרים שנדרשים להסביר לדוברת מה שלא הצליחה לבטא – הכי קשה! כי כנראה הניכור שלה מעצמה כל כך גדול עד שהיא לא מצליחה לזהות בתוכה כוונות, ומחשבות. רק לקראת הסוף מתחילה להפציע קצת אופטימיות, כי בכל זאת, בין השתיקות הנעות כמטוטלת, הדוברת מצליחה להניח מילים מדוייקות, גם אם הן רק בתוכה… או שמא כבר לא…