שלושה שירים / יובל גלעד
*
כָּל עֵץ
הוּא מִנְזָר
וּבֵית כְּנֶסֶת
בַּעֲבוּר אָדָם
בָּז לְכָל דָּת
זָר לְבוֹרְאוֹ
אֲבָל אוֹהֵב
קִיּוּם גָּבוֹהַּ
נוֹטֵף עֲנָפִים
*
זַעַם הָאֵל
נוֹלָד מֵחָדָשׁ
בְּנִשְׁמַת אָדָם
לֹא יָכוֹל
לְהָכִיל אֵינְסוֹף
כְּרִיס קוֹרְנֵל
בְּרֶגַע בּוֹדֵד
הִשְׁלַכְתָּ חַיֶּיךָ
בַּחֲדַר מָלוֹן
זָר כְּגוּף
בְּלִי נְשָׁמָה
*
בְּגַן עָזוּב
שֶׁל בַּיִת יָשָׁן
קוֹצִים וְשִׂיחִים
פּוֹרְצִים פֶּרֶא
מִתְנַחֲלִים סְבִיב
שְׁבִיל אֶבֶן
מוֹבִיל לְמִדְרָכָה
עָלֶיהָ כָּתוּב
כָּאן גָּר פַּעַם
יִצְחָק רַבִּין
ניקוד: יאיר בן־חור
שלושה שירים העוסקים בקיום עזוב, ותחושת אבלות הנובעת מכך. שני הראשונים עוסקים באל, ואילו בשיר השלישי מצויר מעין גן עדן מוזנח, לאחר הירצחו של יצחק רבין הי"ד.
9 תגובות
אורנה ריבלין
שירים שהם אגרוף.
תודה ליובל אודות ההזדמנות אודות שיריךאלה.
תודה לליריקה אודות הוצאתם אלה לאור .
מיכל
שירים חזקים!
איתן.
לפני שגר שם פעם יצחק רבין , גר שם פעם שיח מוסרי של אברהם אבינו, הקד קידה של נימוס וכבוד "לְעַם-הָאָרֶץ בְּנֵי חֵת," (בראשית, כ"ג, 8) ילידי הארץ התייחסו בכבוד ובהערכה לאותן אמות מידה מוסריות. הנורמות המוסריות, שגרו שם בשכנות טובה, זיכו את מי שאימץ אותם בתואר "נְשִׁיא אְלוֹהִים אַתָּה בְּתוֹכֵנוּ". (שם, פס' 6) השיח המכבד את ילידי הארץ החיים כאן לא רק שהוא כבר לא גר פה, לצערי, הוא נקבר שם. גר שם פעם "גֵר וְתוֹשָׁב אֲנִי עִמָּכֶם" (פס' 4) והיום גרים שם אדוני הארץ.
זיוה גל
טרילוגיה אשר בה לקריאתי, מעין ציורים של נשמות. נשמות שמצוירות בטבע אך הן נזירות ואינן יכולות למרוד ולצאת מעבר לגבולן הזר. "כל עץ הוא מנזר" כותב המשורר על האדם ואחר כך מסייג לגבי אדם שכמו העץ נטוע בשורשיו ולכן זר למרחבים
המוצאים את ביטויים בהסתגרות. האל הוא הטבע הוא הקיום הגבוה בתוך האדם עצמו ואולי יש כאן נימה של ביקורת
שכך הם פני הדברים?
"בַּעֲבוּר אָדָם
בָּז לְכָל דָּת
זָר לְבוֹרְאוֹ"
ביקורת עצמית אולי של הדובר? אולי אל הכלל.
השיר השני עוצמת הנשמה שהאדם אינו יכול להכיל אותה כאשר היא ממוסגרת על ידי
הגוף. והיא פורצת הן אצל כריס קורנל והן אצל הדובר אבל בהתייחסות כוללת.
"אֵינְסוֹף
כְּרִיס קוֹרְנֵל"
אם בשיר הראשון כבש אותי המקצב כאן הפסיחות רבות משמעות הן שייכות
לסיום שורה אך גם לתחילת ההגה הבא
אכן מורגשת כאן לידתו של זעם חדש בתוך הגוף של הדובר כי הזעם הוא לא רק של נשמה בודדת
ואיך נשמה בודדת תוכל להכיל עם של נשמות. נשמה נולדת בתחילת השיר השני ונשמה אובדת בסיומו וכל הנשמות
האלה הבודדות הן זעם האל. השורות הקצרות נשפכות אל השורות העוקבות בזעם. עד לאבדון.
השיר השלישי לוקח אותי מן העץ היחיד אל הגן כולו, אל הבית. מטאפורית נלקחת אל האקטואליה
אל הבית שהוא גם המדינה אך כמו בשירים הקודמים הנשמות בתוך הגן הזה עזובות, מנהיג שנתן תקווה לשלום ונטש אותן, ונכון לזמן השיר הגן עזוב
בְּגַן עָזוּב
שֶׁל בַּיִת יָשָׁן
קוֹצִים וְשִׂיחִים
פּוֹרְצִים פֶּרֶא
ומסרבים להניח למה שמסמל הבית והמנהיג שכבר איננו. מתנחלים סביב פראים, קוצניים ועזובים
יסודות שהנחתי בקריאה שלי את הטרילוגיה להמשך קריאה ורבדים.
זיוה גל
ורק שכחתי להוסיף שאם בשיר הראשון גבולות הנשמה הן בתוך העץ עדיין מנסות להגיע לגובה, לענפים – אם כי נוטפים [כמו ציור של הערבה הבוכייה:)]
בשיר השני תחום הנשימה הארעית בחדר בית מלון אשר בו מושלכת הנשמה
ובשיר השלישי הגן העזוב, סביב הבית הישן, בו מתקבצות הנשמות הפראיות, העזובות, הקוצניות.
המגורים שנודדים מן העץ אל בית מלון זמני, אל גן עזוב, כולם חסרי בית, חסרי קיום, חסרי יציבות
דוד אדלר
שלישית שירים מעניינת.
באשר לראשון אעיר שהאשרה והאלה (ואולי נוספים) היו כאן כבר קודם.
השני כפי שכבר נכתב הוא שיר "חזק" המוטח כאגרוף פואטי בדרך מאוד אפקטיבית.
השלישי, הטוב מהשלושה לדעתי (פואטית וקצבית), משרה אווירה ותחושה מוכרת ומצייר תמונה מדויקת במילים ספורות וקולעות.
יובל
תודה מיכל, אורנה, דוד,איתן וזיוה, המשוב מעודד! לאיתן, אכן, ובגן מתנחלים. ולזיוה – יופי, באמת שירים על נשמה, די מעונה כנראה, אבל לא רק, כי יש בעולם יופי.
חגית מנדרובסקי
שיר חזק. נוקב. נוגע. כתוב היטב. אהבתי ביותר. יהי זכרם ברוך.
מנחם בן
יפה. לא תמיד אני מגיע לפתוח.