למין חלל / טל ניצן
למין חלל / טל ניצן
הָעֲנָנִים נִפְרָשִׂים לַצְּדָדִים
כְּמוֹ מָסָךְ לְהַדְרָן הָאוֹר,
מוֹפָע אַחֲרוֹן שֶׁל יֹפִי חָפוּז
בְּטֶרֶם חֹשֶׁךְ. הַדִּיסְק הִגִּיעַ אֶל סוֹפוֹ
וְנִשְׁמָעוֹת עַכְשָׁו שִׂיחוֹת שֶׁל צִפֳּרִים
עַל עִנְיְנֵי הַסְּתָו. לִימוֹן אֶחָד
נוֹאָשׁ מֵהִקָּטֵף
הִשִּׁיר עַצְמוֹ לַדֶּשֶׁא, עוֹד
לִימוֹנִים בְּקַעֲרַת זְכוּכִית
לִסְחֹט, אוּלַי לִכְבֹּשׁ בְּצִנְצְנוֹת
אוּלַי אֲפִלּוּ פָּאי לִימוֹן. פְּרוּסָה אַחַת
עוֹד צָפָה בְּמֵי הַתֵּה הָרְדוּדִים. הַחֲתוּלָה
מְחַשֶּׁבֶת סִכּוּיִים וְאֶת גֹּבַהּ הַסַּפָּה
וּמִתְעוֹפֶפֶת אֶל הַחֵיק לְהִתְעַגֵּל בּוֹ
הֲדוּקוֹת כְּאִלּוּ הִשְׁתַּיֵּךְ לָהּ
מֵאָז וּמֵעוֹלָם. מִשֶּׁהִשְׁלִים סִיבוּב מָלֵא
חוֹזֵר הַמַּבָּט אֶל הַסֵּפֶר:
"נהפכתי לחור, למין חלל, וכל המאמץ שלי, כל ההשתדלות שלי היו מכוונים למלא, לסתום, להשתיק את החלל־בלי־תחתית הזה, שכל הזמן תבע עוד ועוד. רק בשביל זה היו לי עיניים, רק לזה הייתה מגויסת כל התבונה שלי, רק זה הנחה את כל המעשים שלי, ואם לא אכלתי עץ, ברזל או חצץ, זה רק מפני שהדברים האלה לא ניתנים ללעיסה ולעיכול. אבל חול, למשל, כבר ניסיתי, וכשראיתי במקרה איזה עשב, אף פעם לא היססתי – אבל עשב, למרבה הצער, כמעט לא הזדמן, לא בבית החרושת ולא בשטח המחנה."
*אימרה קרטס, "ללא גורל", מהונגרית מרים אלגזי (עם עובד, 2002)
ניקוד: יאיר בן־חור
בתחילתו זהו שיר פשוט לכאורה. תיאור אחד מני רבים של שקט. אני תוהה לאן מוביל הפירוט הזה של אופציות הלימונים, שיחת הציפורים, החתולה, הקיטש של השמים. אבל – רמז ראשון לאיזו דרמה מתרחש כשאני מבינה שהדוברת הרימה לרגע את הראש מהספר שהיא קוראת, הביטה בסביבתה וחזרה אל הספר. ואז בא הציטוט הנרחב, לא שורה כי אם פיסקה שלמה, כל חלקו האחרון של השיר (אני חושבת שזו הפעם הראשונה שאני נתקלת בטכניקה הזאת) – ומתברר שנפלתי במלכודת הלימונים, וכל התמונה מתחוורת באחת:
הדוברת יושבת בביתה וקוראת ספר. ולא סתם ספר אלא ספר שואה. הספר איום, במובן האנושי וההיסטורי. היא צוללת לתוכו או שהוא מטביע אותה, היינו הך. היא מזדהה עם קרטס הילד, הנער, ובנקודה מסוימת (אולי כשקשה לה להכיל, אולי כשפתאום מגיעה לאוזניה שירת הציפורים או יורד החושך) היא מרימה את המבט ונחלצת מהתופת, באחת. היא מביטה בדברים הפשוטים,
השגרתיים, המנחמים של זמנה. יהודייה, ישראלית, באחר צהריים סתווי, רגע שהקונפליקט העיקרי בו הוא מה לעשות בלימונים. הפער בין אז להיום נחשף במלוא עוצמתו. זהו הרגע שבו הכלום הופך לשפע, הפשטות לאושר, הזוועה לנחמה. עכשיו אפשר לחזור ולקרוא.
יש כאן מבט בתוך מבט: אנחנו מביטים בה, היא מביטה בספר, שבו קרטס מביט בעולם ומחפש דרכים לשרוד, להיחלץ מתופת הרעב. העיניים! המבט שעושה סיבוב שלם אינו רק מבט על המציאות העכשווית, ולא רק מבט ההישרדות של קרטס, אלא גם מבט היסטורי על הסבל של המין האנושי. ובאיזו מהירות חולף המבט פנימה והחוצה – מכניס ומחלץ ושוב מכניס ומחלץ אותה, כרצונה, בתנועת עיניים, משם לכאן וההפך.
זהו בין השאר שיר הודיה. אנחנו, הקוראים, חולפים דרך עיני המשוררת על כל המציאויות. השיר מעודד אותנו להרים את המבט. וזה מה שאכן עשיתי כשסיימתי. אני שומעת את המדיח, ודרך הצליל היחיד הזה אני שומעת גם את השקט. האוויר צלול וקר, החוץ והפנים מוארים.
מירלה משה אלבו
11 תגובות
דוד אדלר
זה שיר שיופיו ואפילו עוצמתו בפשטותו והוא יכול היה לעמוד לעצמו.
(אהבתי במיוחד:
לִימוֹן אֶחָד
נוֹאָשׁ מֵהִקָּטֵף
הִשִּׁיר עַצְמוֹ לַדֶּשֶׁא).
הקטע הנלווה מוסיף לו בלי ספק מימד נוסף ומתכתב בעיקר אך לא רק עם "רק בשביל זה היו לי עיניים". ההתבוננות משותפת אך התנגודת בין הפסטורליה של ההווה לבין ההתבוננות כמפלט כמעט אחרון בעבר זועקת ומוסיפה עומק הקשרי מפתיע לשיר התמים לכאורה "של סתם יום של חול,,,,".
שירבו שירים מעין אלה ב"ליריקה".
מיכל
אושר לקרוא יופי כזה. תודה למשוררת ולאתר המעולה
חגית מנדרובסקי
לטל ניצן יכולת לברוא חללים ועולמות בממלכת המלים שלה. תמיד שיריה מהלכים עלי פלא וקסם.
יורם סלבסט
הלימון חלל הופך "למין חלל", "הנואש מהיקטף" הפוך ל"חלל בלי תחתית הזה, שכל הזמן תבע עוד ועוד" , הלימון משלים סבוב, המבט חוזר לספר, המכותבת ממקומותינו מביטה לשם, נראה כאילו רגליה ורגלינו טבלו וטובלות שם, בזוועה של קרטס ושבות לכאן, מקום בו לעיתים טובלות נחירינו בניחוח לימונים.
עבודה מעולה, גם הטכניקה הנדירה מרתקת.
איתן..
תודה למשוררת, שבראה ממלכת מלים עוצמתיות. ברשותך , טל ניצן, אני מאחל בריאות טובה למתרגמת של אימרה קרטס מהונגרית, "ללא גורל", למרים אלגזי, המאושפזת בימים אלו בבית החולים איכלוב. אני מייחל , ששירתה של טל ניצן תעניק לה רגעי מזור.
טל ניצן
איתן, אני מצטערת מאוד לשמוע – איזה צירוף מקרים!
מצטרפת לאיחולים ולתקווה מעומק לבי, ומוסיפה תודה למרים אלגזי על תרגום יפה ואנושי.
רחל בכר
עונג צרוף
האם קיים גבול בין החלל של קרטס לחלל הפרטי של הדוברת? הדוברת בכישרונה הרב מצליחה לתאר שני חללים מקבילים שלכאורה לעולם לא ייפגשו, ובמטה הקסם שלה, הופכת אותו לאחד .
מבטה המהורהר חוצה את החדר לעבר החוץ לתור אחר התובנה ומשזו הופנמה, הוא שב פנימה, מתכנס ומתאחד עם "השליח".
עונג צרוף, תודה על השיר וההזדמנות ללמוד טכניקה נהדרת.
מאיה ויינברג
מצחיק.בפייסבוק רשמתי מבלי דעת בדיוק את אותו הצירוף. עונג צרוף
רחל בכר
האם קיים גבול בין החלל של קרטס לחלל הפרטי של הדוברת? הדוברת בכישרונה הרב מצליחה לתאר שני חללים מקבילים שלכאורה לעולם לא ייפגשו, ובמטה הקסם שלה, הופכת אותו לאחד .
מבטה המהורהר חוצה את החדר לעבר החוץ לתור אחר התובנה ומשזו הופנמה, הוא שב פנימה, מתכנס ומתאחד עם "השליח".
עונג צרוף, תודה על השיר וההזדמנות ללמוד טכניקה נהדרת.
מוטי
אדם הקורא בספר למעשה מתבונן בעולם שיצר עבורו אדם אחר, בנקודת מבט מסויימת על אותו עולם,בחלל ובזמן, באיזשהו סיפור שנרקם כדי להעביר מסר או מסרים מסוימים. יחד עם זאת, העולם שבספר אינו בהכרח העולם שהאדם חווה מבחינה סובייקטיבית, כאשר הוא עצמו האובייקט והסובייקט הנמצא בחלל ועל ציר הזמן. זה כמו אדם המתבונן בתמונה באדם שמתבונן בתמונה. התמונה איננה אלא השלכה של עולמו של האדם, אין לה "קיום" בפני עצמה. אם אין אדם, אין עולם(יש אוסף של חלקיקים אלמנטריים ברמות צפיפות מסויימות). לעומת זאת, אם יש אדם, יש הרבה עולמות, כמספר בני האדם .והעולם עצמו הוא סוג של ספר, רק שלא ברור מי "היוצר" או שהאדם עצמו הוא היוצר של הספר, כמודעות החוקרת ומתבוננת בעצמה ומשנה את עצמה ואת העולם תוך כדי.
רק האדם, באמצעות האונה הקדם מצחית שלו, נותן משמעות ולכן במסורות מסוימות זה נראה כאילו העולם "נברא" עבור האדם. הוא נותן "שמות" לכל מה שהוא רואה וחווה והאקט של הענקת השמות הוא אקט יצירתי הממשיך למעשה את תהליך הבריאה. הענקת השם בהקשר של השיר באה לידי ביטוי באקט ההתבוננות הסמלית, ברמת המטא, בעולם שנוצר ותיאור ההתבוננות הזאת לפרטי פרטים. התוספת הפרוזאית נועדה לתת משמעות לחוויה קיומית סוביייקטיבית, שהמשוררת חוותה וגם להביע,במידת מה,עמדה מסויימת בנוגע לרב גוניותה של המציאות ולאפשרויות השונות של האדם "בתוכה". עכשיו, מהי החוויה ומה התוספת הפרוזאית נועדה להוסיף לעולם הפואטי?(כאן קטע יצירה של אדם אחר הפך להיות חלק בלתי נפרד מהשיר)
יש בשיר ובתוספת שלו תיאור מסוים של תיאוריית הצרכים של מאסלו למעשה.במצב של דחק קיצוני ברמה הפיזיולוגית, של רעב, של חסך קיצוני באמצעי קיום מינימליים, אין מה לדבר על הענקת משמעות לדברים ועל תהליך יצירתי. האונה הקדם מצחית ננעלת והמוח שומר את החומרים המזינים שאיכשהו מגיעים אליו לשימור אלמנטים החיוניים ביותר לחיים. זה לא נכון כמובן באופן גורף. וויקטור פרנקל תיאר למעשה מצב הפוך לחלוטין לתחזית של פרויד בנוגע להיטשטשות ההבדלים הקוגנטיביים והרוחניים בין בני אדם במצב של רעב(על האנקדוטה הזאת למדתי מויקיפדיה:).והנה תוספת, לדעתי גם הספר "הדבר" של אלבר קאמי מדבר בדיוק על אות דבר בדרך אחרת כמובן.
בני אדם מגיבים אחרת לעולם, כי הם תופסים את העולם כסובייקט שונה. בני אדם מגיבים לטראומת הקיום האפשרית, במהלכה ואחריה, באופן שונה וייחודי. זאת הסיבה, שהתהליך היצירתי נמשך ונמשך ולעולם אינו מסתיים, כשם שאין לעולם אדם שמבנה הגנום שלו זהה לזה של אדם אחר. זהו תהליך כאוטי אם זאת, אין כאן שום דבר בטוח, וודאי, אבל בהחלט ניתן למצוא כאן משהו יצירתי לעילא ולעילא ולדעתי זה מה שהשיר מתאר. הוא מתאר את תהליך היצירה, אך גם את חוסר הביטחון הקיים בעולם ואת אלמנט ההרס והניוון, המנוגד לתהליך היצירה וכמו כן את חלקו של האדם בגרימת הסבל ובהרס. האדם הורס והאדם בונה. האדם יוצר והאדם מחריב, האדם מעניק את פרוסת לחמו האחרונה לאדם אחר, גוסס(האדם מחפש משמעות) והאדם שולח בני אדם אחרים לתאי הגזים.
מה המשמעות של כל זה ?מהי העמדה שכל יחיד,שכל סובייקט אמור ליצור מול מצב קיומי כזה? האם אנו תופסים את עצמנו כחלק בלתי נפרד מהעולם, מהיקום, או כנטע זר בו, כאיזושהי טעות קונדסית של מודעות עליונה או אולי יצירה מכוונת למטרה עלומה ולא ידועה עדיין?זה הבדל בין תחושת הפחד והחרדה לבין תחושת ההתעלות וההתמזגות גם לעת מוות וגסיסה וחורבן.
שימו לב לשורות מסוימות בשיר. העניין עם הלימונים למשל.זאת לא הקלישאה של ליצור לימונדה מלימוני החיים.ממש לא. השיר מתחיל כמו תחילתה של שיחה היפנוטית. תיאור של משהו שרואים, לאחר מכן משהו ששומעים, לאחר מכן דברים שניתן לחוש,לההריח, לטעום.זאת החוויה הסובייקטיבית של האדם במלואה באמצעות שערי הקיום, החושים.
חושים לוקחים את העולם "מבחוץ" ומעבירים אותו טרנספורמציה מסויימת "בפנים" ולאחר מכן עוד טרנספורמציה ועוד טרנספורמציה, עד שהוא הופך להיות יצירה בפני עצמה הקיימת בנפש האדם הייחודי התופס אותו. מושגים על על גבי מושגים על גבי מושגים. כאשר צרכיו הבסיסיים של האדם מסופקים התהליך הזה נמשך ונמשך והופך להיות תרבות רבד רבדים ונדבכים, אבל הסכנות לאותה תרבות ולאותה יצירה מסתתרות באותה מידה בדיוק באותה נפש, כאשר הן מגיחות בפתאומיות להחריב מבנים ועולמות, לדכא נפשות ולהורידן עד עפר, שאולה. זה מה שקורה לדמות בקטע הפרוזה. לעומת זאת המשוררת ,יש לה בדיוק אותו זוג עיניים שיש לדמות המתוארת בקטע הפרוזה והיא יכולה לעשות עם אותו זוג עיניים דברים אחרים לחלוטין:
"לִימוֹן אֶחָד
נוֹאָשׁ מֵהִקָּטֵף
הִשִּׁיר עַצְמוֹ לַדֶּשֶׁא, עוֹד
לִימוֹנִים בְּקַעֲרַת זְכוּכִית
לִסְחֹט, אוּלַי לִכְבֹּשׁ בְּצִנְצְנוֹת
אוּלַי אֲפִלּוּ פָּאי לִימוֹן. פְּרוּסָה אַחַת
עוֹד צָפָה בְּמֵי הַתֵּה הָרְדוּדִים"
התשובה לשאלה מה ניתן לעשות עם לימון, היא למעשה ביטוי פרקטי של היצירתיות. עם לימון אפשר לעשות דברים רבים כי האדם היוצר מעניק ללימון כאובייקט סמלי את התכלית שלו בכל רגע נתון. זה אפשרי , רק אם האדם והלימון אינם נבדלים זה מזה והם אכן אינם נבדלים. אותו לימון נואש להיקטף זועק להבנה ולמשמעות. היוצר נוטל את הלימון הזה הזרוק על הדשא וגואל אותו מקיום נטול משמעות באמצעות התאחדות והתמזגות עימו.לא כל בני האדם חווים הגשמה והשלמה ברמה הגבוהה ביותר,אפרופו פירמידת הצרכים של מאסלו.רובם נתקעים ברמות מאוד התחלתיות של מאבקי קיום,של צורך בהכרה חברתית ובמאבקים חברתיים והיסטוריים(קולקטיבייים ואישיים).כאן גם תפקידו של היוצר כנושא דגל מאבק וכמצפן של מצפוניות פנימית בא לידי ביטוי:
המשורר יכול לקחת את העולם ולראות אותו כך:
הָעֲנָנִים נִפְרָשִׂים לַצְּדָדִים
כְּמוֹ מָסָךְ לְהַדְרָן הָאוֹר,
מוֹפָע אַחֲרוֹן שֶׁל יֹפִי חָפוּז
בְּטֶרֶם חֹשֶׁךְ. הַדִּיסְק הִגִּיעַ אֶל סוֹפוֹ
וְנִשְׁמָעוֹת עַכְשָׁו שִׂיחוֹת שֶׁל צִפֳּרִים
עַל עִנְיְנֵי הַסְּתָו
"החיצוני" הופך להיות פנימי באמצעות מטאפורה והאנשות, אין מרחק מהטבע, אין יקום נפרד שאיננו אדם, יש התפתחות מתמדת, יש היטמעות של כל הדברים זה בזה. יש כאן את החתולה כביטוי לטאו,לדרך,לפעולה נכונה.נכון זה קל וקל זה נכון.
הַחֲתוּלָה
מְחַשֶּׁבֶת סִכּוּיִים וְאֶת גֹּבַהּ הַסַּפָּה
וּמִתְעוֹפֶפֶת אֶל הַחֵיק לְהִתְעַגֵּל בּוֹ
הֲדוּקוֹת כְּאִלּוּ הִשְׁתַּיֵּךְ לָהּ
מֵאָז וּמֵעוֹלָם.
גם האדם היוצר והמתבונן הוא סוג של חתול כנראה. יש לו ציפורניים, הוא יודע להשתמש בהן כשצריך, יש בו גמישות, הוא יודע להפעיל אותה כשצריך, יש לו יכולות ליפול תמיד על הרגליים ולהתמזג בסביבה, כאילו השתייך אליה מאז ומעולם.הוא באמת השתייך אליה מאז ומעולם.עוד בטרם נולד הוא ראה והתבונן.
לכל אדם יש פוטנציאל להפוך להיות אדם מהסוג הזה,אדם אמיתי.ולכל אחד יש מאפיינים אפשריים של אדם כזה,אבל למציאות פנים רבות והמצב האנושי ידוע.לא בכל מקום ובכל זמן זה מתאפשר אפילו ברמה הבסיסית ביותר. בינתיים, יש משוררים ויש שירים ויש אושוויץ "וחאלב" על בסיס יומיומי. זה לא הולך להסתיים בקרוב. אימרה קרטס תיאר זאת, פרימו לוי תיאר משהו דומה,פרנקל תיאר משהו דומה, אלי ויזל תיאר משהו דומה, פאול צלאן תיאר משהו דומה וכל "הטיפוסים" הללו, דרך אגב, הגיבו אחרת לחלוטין לחוויה הסובייקטיבית הזאת של הקיום. יחד עם זאת, כל אחד מהם גם עשה מה שהוא יכול היה לעשות כל עוד הוא חי ועד שהוא נכנע.(יש הבדל מאוד מעניין בין כל הטיפוסים הללו מבחינה ביוגרפית , שבאיזשהו מקום מסביר גם את ההבדל "בתוצאות" החיים שלהם)
ויש גם כאלו שאינם נכנעים לעולם כי הם הפסיקו להתנגד, הם קיבלו את המציאות ופועלים מבפנים לשנות אותה ללא תלות "בתוצאות" המיידיות. הם לא מתנגדים לכל דבר, הם לא נסגרים בפני שום תופעה, הם לא מסכימים עם כל תופעה. הם ימשיכו לשכלל משפט אחד שוב ושוב, לא כדי להגיע לשלמות בהכרח, אלא כדי להיות מובנים ולהעביר מסר שימשיך להדהד ולחולל שינוי.
בעצם כל אחד מאיתנו הוא כמו הדמות ההיא שמשכללת את המשפט שלה עד שבסופו של דבר יהפוך להיות פשוט.(אני יכול לחשוב למשל על הדלאי למה,אבל לא צריך ללכת כל כך "רחוק" ,הסתכלו בפנים ותראו שם דלאי למה כזה קטן וחמוד,גדלו אותו בהתמדה.:)
בטי בלנק ברגר
אני מאוד אוהבת השיר הזורם הזה בו לימון ממהר לכיליון שמח וטעים! איך להכיל משחק ביתי לימון ופאי, ליד הרקע של הנורא שבשורות של אמרה קרטס! ככה מכילים אנו ליד הנורא המזור והפרח והמשחק יום יום