שנת בצורת / שאול פורת
אֲנִי יוֹדֵעַ שֶׁאֶצְטָרֵךְ לִזְרֹעַ שׁוּב וָשׁוּב
זָקוּף, בִּתְנוּעָה רְחָבָה מַאֲכִיל אֶת הָרוּחַ
אוֹ כְּפוּף גַּב, רָכוּן, שׁוֹמֵט אוֹתָם אֶחָד־אֶחָד,
עוֹטֵף אֶת אוֹתָם זַרְעֵי הַצַּעַר בְּרֹךְ הָאֲדָמָה הַמְלַטֶּפֶת
אוֹ בִּתְנוּעוֹת קְפוּצוֹת, כְּבֵדוֹת, עוֹרֵם עֲלֵיהֶם אֶת
כֹּבֶד אַדְמָתָם
אֲנִי יוֹדֵעַ שֶׁאֶזְדַּקֵּק לִזְרֹעַ שׁוּב וָשׁוּב,
עַד שֶׁיַּעֲלֶה מַצָּע יָרֹק עָדִין מִקְּרוּם הַקַּרְקַע הַיָּבֵשׁ,
חָדָשׁ וְרַעֲנָן עוֹד לֹא מוּדָע לַכֹּבֶד שֶׁעַל כְּתֵפָיו.
אוּלַי גַּם הוּא יִקְמַל, מַמָּשׁ כְּמוֹתָם,
וְאָז, אֲנִי יוֹדֵעַ, אֶצְטָרֵךְ לִזְרֹעַ שׁוּב וָשׁוּב
בִּתְנוּעָה רְחָבָה אוֹ קָפוּץ, מְכֻוָּץ.
ניקוד: יאיר בן־חור
דרך עבודת האדמה מתגלה הקשר המובהק בין הדובר לסיזיפוס. תנועות הגוף והידיים, הטבע התובעני, המאבק הקיומי – כל אלה מותירים צמרמורת.
7 תגובות
לאה צבי (דובז'ינסקי)
שיר נפלא ! אהבתי את המחזוריות של האדם והאדמה, השיר מאוד נגע בי אולי גם בגלל קירבתי הפיזית לטבע ולעיבוד האדמה. תודה !
זיוה גל
אוהבת את הקצב בעיצוב השיר המעגלי הזה. ממש ניתן לראות את הריקוד, את התנועה. תמונה מאוד פלסטית.
יפה ההקבלה בין העיצוב החיצוני לרעיון ("לִזְרֹעַ שׁוּב וָשׁוּב", שהמשורר נטע בשיר בפתיחה, במרכז ובסיום)
כמו מקהלה בטרגדיה יוונית.
אוהבת גם את הניגוד בין המחול שובה הלב לבין המילים הריאליות, העובדתיות, שמשקפות גורל קשה.
מבט מקורי מאוד לרעיון מוכר, וההקבלה משתמעת בלי להזכיר את השם: "סיזיפוס", וכך מלווה את השיר ומעניק לו רובד נוסף.
דוד אדלר
קינה אותנטית יפה למרות פשטותה הפואטית של עובד אדמה (גם אם הכותב הוא כזה, כך אני משער, וגם אם לא) על הבצורת. האנלוגיה הסיזיפית היא יפה, כי הגיבור עושה את עבודתו למרות הבצורת (גם אם תמיד יש תקוות מה להיפוך).
אהבתי במיוחד: "בִּתְנוּעָה רְחָבָה מַאֲכִיל אֶת הָרוּחַ"
איתן..
אהבתי את הנגיעה השירית במחזוריות , המודעת להזדקקות לזרוע שוב ושוב "עַד שֶׁיַעֲלֶה מַצָּע יָרוֹק מִקְרוּם הַקַרְקַע הַיָּבֵש" מצע חדש ורענן שאינו מודע לכובד שעל כתפיו , וגגם אותו יפקדו תהליכי כמישה וכיליון, שיחייבו "לִזְרוֹעַ שׁוּב ושׁוּב"
שיר חייק
מאוד נוגע. אני ראיתי פה גם את העצב והחוכמה שבזיקנה.
שלי ב
אפסיות האדם מול הטבע. בידיעה מראש יש משהו מנחם ופחות מתסכל.
בעיני מדובר בסוג של ריפוי בעיסוק. וקבלת שליטה ובעיקר מחייב יוזמה. מנטלית מוכיח שהתפיסה של המתחרש בעולם האמיתי נכונה ועוזרת לצפות את הארועים הבאים.
תודה על השיר המציב מראה מול העיניים.
מוטי
נו,מצאתי את המקור היהודי של השיר,זה שאינו פחות מהיווני.וזה לא היה קשה כל כך.הנה:)
(קהלת,פרק יא)
א שַׁלַּח לַחְמְךָ, עַל-פְּנֵי הַמָּיִם: כִּי-בְרֹב הַיָּמִים, תִּמְצָאֶנּוּ. ב תֶּן-חֵלֶק לְשִׁבְעָה, וְגַם לִשְׁמוֹנָה: כִּי לֹא תֵדַע, מַה-יִּהְיֶה רָעָה עַל-הָאָרֶץ. ג אִם-יִמָּלְאוּ הֶעָבִים גֶּשֶׁם עַל-הָאָרֶץ יָרִיקוּ, וְאִם-יִפּוֹל עֵץ בַּדָּרוֹם וְאִם בַּצָּפוֹן–מְקוֹם שֶׁיִּפּוֹל הָעֵץ, שָׁם יְהוּא. ד שֹׁמֵר רוּחַ, לֹא יִזְרָע; וְרֹאֶה בֶעָבִים, לֹא יִקְצוֹר. ה כַּאֲשֶׁר אֵינְךָ יוֹדֵעַ מַה-דֶּרֶךְ הָרוּחַ, כַּעֲצָמִים בְּבֶטֶן הַמְּלֵאָה: כָּכָה, לֹא תֵדַע אֶת-מַעֲשֵׂה הָאֱלֹהִים, אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה, אֶת-הַכֹּל. ו בַּבֹּקֶר זְרַע אֶת-זַרְעֶךָ, וְלָעֶרֶב אַל-תַּנַּח יָדֶךָ: כִּי אֵינְךָ יוֹדֵעַ אֵי זֶה יִכְשָׁר, הֲזֶה אוֹ-זֶה, וְאִם-שְׁנֵיהֶם כְּאֶחָד, טוֹבִים. ז וּמָתוֹק, הָאוֹר; וְטוֹב לַעֵינַיִם, לִרְאוֹת אֶת-הַשָּׁמֶשׁ. ח כִּי אִם-שָׁנִים הַרְבֵּה יִחְיֶה הָאָדָם, בְּכֻלָּם יִשְׂמָח; וְיִזְכֹּר אֶת-יְמֵי הַחֹשֶׁךְ, כִּי-הַרְבֵּה יִהְיוּ כָּל-שֶׁבָּא הָבֶל. ט שְׂמַח בָּחוּר בְּיַלְדוּתֶיךָ, וִיטִיבְךָ לִבְּךָ בִּימֵי בְחוּרוֹתֶיךָ, וְהַלֵּךְ בְּדַרְכֵי לִבְּךָ, וּבְמַרְאֵי עֵינֶיךָ; וְדָע, כִּי עַל-כָּל-אֵלֶּה יְבִיאֲךָ הָאֱלֹהִים בַּמִּשְׁפָּט. י וְהָסֵר כַּעַס מִלִּבֶּךָ, וְהַעֲבֵר רָעָה מִבְּשָׂרֶךָ: כִּי-הַיַּלְדוּת וְהַשַּׁחֲרוּת, הָבֶל.
כשרואים את השיר דרך עיני קהלת, הוא מובן מעבר לפשטותו. הזרעים הם הימים שניתנו לאדם, כל יום שאדם קם בחיים הוא זורע את זרעו של אותו היום וזאת המשמעות של להיות בחיים. אדם שוקע יאבד תיקווה ואולי יישאר במיטה.ייתכן ויביט מהחלון ויראה מזג אוויר אפרורי וקר, ממש כמו זה שבנפשו, ולא יעשה דבר. ייתכן ויאמר, הבל הבלים,לשם מה אני חי? ייתכן ויאמר,"בשביל מה לקום,זה יהיה יום חרא ממש כמו אתמול", ייתכן ותאחז באדם בעתה או עייפות מהמשכיותם של הארועים מאתמול ומשלשום ומכל הימים לפני כן. תאחז בו רפיסות וחוסר אונים יטלטלנו.
יש לדעת,כאשר האדם עצמו אינו זורע,בא מישהו או משהו אחר וזורע במקומו. זרע שאינו זרע של חיוניות ואמונה,של עשייה ללא תלות בתוצאות, הופך להיות זרע של פורענות,של ניוון ושל מוות. אי עשייה בהקשר זה היא "חטא", היא "עוון".זאת קרמה. השיר מציג סוג של דבקות בעשייה, ברגע זה ,מתוך כבוד לחיים, לבריאה ועל כן לעשיה, שאינה אלא המשכה של הבריאה.יש עצבות בחיים, יש סבל, יש שנות בצורת, אבל זה לא כל מה שיש. יש חוכמה בקיום ומי שרואה אותה יודע להעריך את זה וגם את זה, את החיים ואת המוות.כן, זרעים מסוימים לא יניבו פרי. "הכפירה" היא להאמין שהעולם הופך בשל כך לסוג של עמק הבכא ורק עמק הבכא..סוג של מקום שבו אלוהים או יקום אדיש מתעללים בבני האדם המסכנים וחסרי האונים…הכל תהליכים על גבי תהליכים וסבלנות, התמדה, נחישות, אמונה, דבקות, אישרור החיים והצדקתם, כל אלו הם המשאבים הנדרשים.
יש אותם לדמות בשיר ואין כל ספק שהדמות רואה ברכה בעמלה למרות הסבל ועל אף הסבל. לא ייתכן אושר ללא סבל, משום שבמוח האנושי פועלים בכל זמן נתון ובאופן זמני ורגעי סוגים שונים של נוירוטרנסמיטרים שמגיבים למציאות מסויימת ומניעים אדם לפעולה. סבל ודחק היו ותמיד יהיו לא רק "קללה", אלא גם עבור אלה שידעו לראות מעבר להם,ברכה ואפילו ברכה גדולה. זה מה שקרה בספר איוב, הוא סירב לנאץ את שם אלוהים ולמות בשעת סבלו, כלומר המשיך להאמין בשעה החשוכה ביותר שלו בקיומו של הטוב, של המוחלט, של הצדק האלוהי. אמונות שכאלו שוות ערך לאותן אמונות שפרנקל תיאר באדם מחפש משמעות, שלפי סיפורו, סייעו לאנשים שאחזו בהן,ל עבור את השעות האפלות ביותר ולצאת לאחר מכן לאור גדול.ואם לא לאור גדול, הרי לפחות לשמור על אנושיותם ולמות בכבוד. תארו לעצמכם, לקום כל יום ויום במחנה ריכוז והשמדה ולהמשיך להאמין בקיומו של הטוב? להמשיך להאמין באדם ובעולמו ובתכליתו ובייעודו?
זה לא סיזיפוס בהכרח,כי סיזיפוס נראה סיפור די נטול תקווה, יווני מאוד יש לומר, שבו גזרת האלים אינה ניתנת לביטול וגם נעשית בשל מניעים שרירותיים לחלוטין, אפילו אכזריים במידת מה. אבל עדיין יש דמיון, משום שלמרות גזירת האלים על סיזיפוס, הרי עדיין ביכולתו לומר, שגילגולו של הסלע במעלה ההר, היא "בחירה" שלו. להעלות את הסלע מדי יום במעלה ההר, פירושו לחיות וחיים פירושם "מאמץ","עמל" וגם זיעה וכאב.ותענוג הנובע מהסיפוק שבעשייה למרות הכאב והמאמץ(בזיעת אפיך תאכל לחם,אדם לעמל יולד ובני רשף יגביהו עוף).אבל יש רגע של סיפוק גדול בכל פעם כזאת שהאדם מעפיל לראש ההר הזה ושוקע לאחר מכן, אולי בתהומות השינה עד לבוקרו של יום, בו יקום מחדש וימשיך שוב ושוב ושוב.השינה שניתנה לאדם העסוק בעשייה למרות הכל,היא סוג של מתנה ,לא פחות חשובה מהאש.
המיתולוגיות כמובן קצת מוקצנות ולעיתים מתארים את חייו של האדם כפי שהם היו באותה תקופה שבה נכתבו המיתולוגיות. יחד עם זאת, החיים של בני האדם לאורך הדורות השתנו וממשיכים להתשנות מהקצה אל הקצה. לאט לאט מצטרפים עוד ועוד עמים לרשימה המכובדת של העמים שהטכנולוגיה והחינוך מגיעים אליהם. הטכנולוגיה אינה בהכרח ערובה לביטול הסבל ולעיתים, בהיעדר חינוך, היא גורמת אף לסבל יותר גדול.
בעולם פועלים בימינו קרנות פילנתרופיות רבות ,חלקם של מורים רוחניים גדולים, שיש להם משאבים ואשר משקיעות משאבים רבים בחלק השני של המשוואה מעבר לטכנולוגיה והוא החינוך.זה נראה לעיתים כמו ריקון של ים גדול של סבל באמצעות דלי, אבל התוצאות של העשייה הזאת לאורך זמן הם לא ליניאריות, כי כל ילד שמצטרך למעגל החינוך והטכנולוגיה וזוכה לקבל את "מתנת האש", הופך להיות פוטנציאל גדול מאוד, שלפני כן, אולי לא היה מתעורר.
זריעת הזרעים הללו היא איטית, אבל יש לה תוצאות ויש היום מדענים(סטטיסטיקאים,פילוסופים)שמאמינים שהאנושות צועדת למרות הכל למקום טוב יותר, למרות כל רואי השחורות והחוזים בכוכבים ויש להם שורה של טיעונים ונתונים סטטיסטיים לתמוך בכך.
כמובן, שזה מעודד, למרות שעדיין סטטיסטיקה אינה מבטיחה ביטול הסבל באופן גורף. אנשים נופלים בכל מיני מקומות בסטטיסטיקה, אבל זה עדיין לא אומר שגורלם נחרץ.מי שיפעל כמו הדמות בשיר, בנחישות כזאת ובגדולת הרוח יכול להגיע לכל מיני מקומות, על אף ולמרות.
ובהקשר התנכי נאמר "ישועת השם כהרף עין" בדיוק הפוך כתב פעם אלתרמן עד "כמה דק התג בין ערב שואה ויום חג".(אני לא זוכר כבר מה שם השיר,אחפש אחר כך כדי לודא שלא שיניתי משהו בשורה הזאת:)