בעלים / יאיר בן־חור
לְאֹרֶךְ שְׂדֵרַת הָאֵיקָלִיפְּטוּס הַמּוּצֶלֶת
סַפְסָלִים שְׁבוּרֵי גַּב כּוֹרְעִים
אִשָּׁה עֲיֵפָה שָׁם עִם כַּלְבָּהּ מְטַיֶּלֶת
בִּרְצוּעָה קְצָרָה בְּלוּיָה מִקְּרָעִים.
יָמֶיהָ עוֹבְרִים בְּלִי סִבָּה מְיֻחֶדֶת
יְמָמוֹת עַל גַּבֵּי יְמָמוֹת סוֹחֶבֶת עַל גַּבָּהּ.
פִּסְגוֹת הָעֵצִים נוֹפְלוֹת עַל רֹאשָׁהּ הַכָּנוּעַ
חִיּוּךְ מְאֻלָּץ נִמְלָט מִשְּׂפָתֶיהָ הַחִוְּרוֹת
וּבוֹרֵחַ אֶל עֵינֵי הַכֶּלֶב הַתּוֹהֶה.
הָרְצוּעָה מוֹבִילָה אוֹתָהּ לְאֹרֶךְ הַשְּׂדֵרָה
וְהִיא נִכְבֶּשֶׁת כְּמִצְוַת אֲדוֹנֶיהָ
נִקְרַעַת בֵּין הֲלִיכָה מְדַדָּה לַעֲצִירָה
עוֹשָׂה תָּמִיד רְצוֹן בְּעָלֶיהָ.
וְהַכֶּלֶב עוֹצֵר לֶהָרִים אֶת רַגְלוֹ
וְהִיא בְּאַחַת מְרִימָה אֶת כְּבוֹדוֹ
אַחַר נוֹבֵחַ נְבִיחוֹת שַׁעֲשׁוּעַ
וְהִיא קוֹרֶנֶת מֵאָשְׁרוֹ, מוּבֶלֶת בִּשְׁתִיקָה
לְאֹרֶךְ שְׂדֵרַת הָאֵיקָלִיפְּטוּס הַשְּׁתוּלָה
וּבְלִבָּהּ הַדָּהוּי נִיצוֹץ שֶׁל גַּעְגּוּעַ.
8 בספטמבר, 2017, י"ז באלול, תשע"ז
השיר "בעלים" לקוח מתוך ספר שירים חדש של יאיר בן־חור שיראה אור בקרוב בעריכת ענת קוריאל.
22 תגובות
דוד אדלר
ציור עדין ורגיש של תמונה מוכרת. אם היה (בכלל) לרגע ספק, שם השיר "בעלים" מעיד על היפוך התפקידים המשקף מציאות נכוחה.
יאיר בן-חור
תודה רבה, דוד 🙂
דוד אדלר
אהבתי במיוחד:
פִּסְגוֹת הָעֵצִים נוֹפְלוֹת עַל רֹאשָׁהּ הַכָּנוּעַ
חִיּוּךְ מְאֻלָּץ נִמְלָט מִשְּׂפָתֶיהָ הַחִוְּרוֹת
וּבוֹרֵחַ אֶל עֵינֵי הַכֶּלֶב הַתּוֹהֶה.
מוטי
זאת באמת שאלה מעניינת, האם כלבים או בעלי חיים יותר מאושרים מבני אדם, או מסוגלים בכלל לאושר או מבינים אותו ויותר מכך, האם בכלל יש טעם להשוות בין בעלי חיים לבין בני אדם באספקט הזה.
אין ספק שהשיר מנסה, בין היתר, לענות על השאלה הזאת בדרכו הייחודית. זהו שיר תיאורי, לא שיר לירי, כמעט "אידיליה".(לא מבין כמעט בכלל במקצב,אבל נשמע לי כאילו יאיר בן חור השתדל מאוד ליצור זרימה מוזיקלית מסויימת,שהיא כמעט ניגוד לאיזושהי דרמה, שהוא כמשורר, קורא במציאות.)
לא מעט קריאת מחשבות, השערות הנחות ומטאפורות בשיר שנועדו ליצור איזשהו סיפור שמעבר לדברים, סיפור שאולי לא ממש קיים, אבל הוא מומצא אד הוק באותו רגע כדי לשרת מטרה כלשהי, לענות על צורך מסוים של האדם המתאר את הדברים. לו אדם כלשהו היה מתאר זאת בקליניקה אפשר היה בקלות לשאול אותו: "איך אתה יכול לדעת שהאישה עייפה" , "שימיה עוברים בלי סיבה מיוחדת", "שיממות על גבי יממות סוחבת על גבה", ש-"ליבה דהוי ויש בו ניצוץ של געגוע" וכדומה וכדומה(אפילו על הכלב נאמר שהוא "תוהה")
נו, זהו שיר,לא פגישה טיפולית וכשדברים כאלו מופיעים בשיר,הם אומרים לאדם שיש לפנות פנימה, למציאות הפנימית על מנת למצוא להם פשר.זהו לא שיר על איזשהו אישה וכלב אלא על כל אדם שאיבד את חדוות החיים האינסטנקטיבית שלו, התמימה,הראשונית לאורך השנים,חדווה שבלעדיה כל דבר אחר ,כולל הגשמה של צרכים גבוהים יותר, לא יכול לבוא לידי ביטוי.זהו שיר על האדם הסובל, הכורע תחת נטל ועומס הדאגות המידיות והנצברות. זהו סיפורו של האדם הנטול בדחק כמעט כרוני ועל הדרך של האדם להתמודד עם הדחק הזה במידת מה.
למעשה, השיר מתאר איזשהו היפוך מתחילת השיר ועד סופו, מהפך כלשהו בעולם הפנימי, בעולם הרגשות, לא רק של האישה המתוארת, אאל גם של המשורר המתאר וכמובן, באופן בלתי נמנע, גם של הקורא העובר יחד עם המשורר ועם האישה את כל "האודיסיאה" הקטנה הזאת בחורשת האקליפטוס.
הניצוץ של הגעגוע הוא למה? למה הוא יכול להיות? תמיד זה "לבית", תמיד זה למקום שאליו רוצים לחזור, למקום שכבר איננו יותר,בכל אופן לא בדרך שבה האדם בהכרח זוכר אותו, למקום שבו האדם חש בטוח, חש מוגן, חש בידיים טובות. לעיתים, האדם צריך להשיל מעליו לא מעט שכבות ולחזור לבסיס כדי להגיע למקום כזה,ליצור אותו מחדש, בעולם הפנימי, ולכך לדעתי השיר מכוון.
תיאור היחסים בין האישה לבין הכלב בעצם נועד להמחיש זאת.טוב, לא נאריך יתר על המידה, אבל רק נאמר, שאושרם של כלבים ואושרם של בני אדם אלו דברים דומים ושונים בו זמנית.האדם אינו כלב והכלב אינו אדם ,אבל בשיר האדם הוא גם כלב והכלב הוא גם אדם. לצורך העניין כמובן.
יאיר בן-חור
תודה רבה מוטי. איזו השקעה בתגובה! 🙂 תודה.
לאה צבי (דובז'ינסקי)
שיר נפלא, אהבתי את הדימויים, "ספסלים שבורי גב" , " פסגות העצים נופלות על ראשה" , במחשבתי עולה השאלה, מי השולט ומי הנשלט, מי הבעל ומי הבעלים, מצטיירת כאן תמונה עגומה של הבדידות והכניעה, תודה.
יאיר בן-חור
תודה לך 🙂
זיוה גל
השיר מעלה שאלה חשובה על מהות החופש. על מהות השליטה ומה באמת פירושה של בעלות.
הניגוד הזה לאורך כל השיר בין הבעלות לבין המחיר שהיא גובה חזק מאוד.
השיר מתבסס על האנשות- סוג של מטאפורה- רבות שמרחפות מעליו ומשרתות את המוטיב
המרכזי, ויש להן תפקיד חשוב בעיצוב השיר.
ברור שכאן הבעלים הוא הקרבן והוא המשרת:
"הִיא קוֹרֶנֶת מֵאָשְׁרוֹ, מוּבֶלֶת בִּשְׁתִיקָה
לְאֹרֶךְ שְׂדֵרַת הָאֵיקָלִיפְּטוּס הַשְּׁתוּלָה…"
אפשר ורצוי לדעתי, לראות בשיר סמליות שנישאת מעבר לשיר עצמו ונוגעת-מהרהרת
על טיב האדם, על מטרותיו, על בחירותיו, ועל החופש-לא חופש- שהן נושאות עימן.
יאיר בן-חור
תודה רבה, זיוה 🙂
איציק שחר
יאיר ( וענת) זה שיר מאד חביב, מתאר תמונה סימבולית שראוי וכדאי להתעכב עליה. היא לכאורה פרטית אבל יש בה מסר חשוב עבור כל אדם בעת הנוכחית ובכלל.
יש כאן כמה שיאים פואטים יפים לצד "תקלות" שניתן לפתור בעריכה קלילה, אם יש רצון כמובן. לא זוכר שמשוב מסוג זה מקובל כאן אבל אתן את דעתי כמתנה, ואתם חופשיים לעשות בה כעולה על דעתכם 🙂
לְאֹרֶךְ שְׂדֵרַת הָאֵיקָלִיפְּטוּס הַמּוּצֶלֶת
סַפְסָלִים שְׁבוּרֵי גַּב כּוֹרְעִים <– תמונה נהדרת
אִשָּׁה עֲיֵפָה שָׁם עִם כַּלְבָּהּ מְטַיֶּלֶת<– משהו במתח התרופף כשתארת את האישה כעייפה, זה סוג של מידע שצריך להיות מוגש באופן משתמע, וכשאתה מגיש אותו בתור אפיון ישיר, כאילו אינך סומך על כוחו של השיר.
בִּרְצוּעָה קְצָרָה בְּלוּיָה מִקְּרָעִים.
יָמֶיהָ עוֹבְרִים בְּלִי סִבָּה מְיֻחֶדֶת
יְמָמוֹת עַל גַּבֵּי יְמָמוֹת סוֹחֶבֶת עַל גַּבָּהּ.<– מעניינת הבחירה ביממות כמשהו מצטבר, לעומת ימיה שעוברים שהרי היום הוא חלק מהיממה, אולי מוטב היה לצבור לילות (?)
פִּסְגוֹת הָעֵצִים נוֹפְלוֹת עַל רֹאשָׁהּ הַכָּנוּעַ<– כאן לא הצלחתי לתאר לעצמי בדמיוני את המטאפורה, מילא עצים המומשלים להרים בעלי פסגות, את זה אני בהחלט יכול לראות, אבל פסגות נופלות? זה קצת תלוש. אני מניח שהכוונה הייתה לתאר את הצל של אמירי העצים נופל על פניה, אבל לטעמי יש להיטיב את הציור כאן, להקליל ולדייק את המטאפורה.
חִיּוּךְ מְאֻלָּץ נִמְלָט מִשְּׂפָתֶיהָ הַחִוְּרוֹת
וּבוֹרֵחַ אֶל עֵינֵי הַכֶּלֶב הַתּוֹהֶה.<– כאן יש "תקלה" של הצמדת שם תואר לכל עצם ( השפתים חיורות, החיוך מאולץ, הכלב תוהה) זה נותן תחושה של דיווח עיתונאי ופוגם במרחב הדמיון של הקורא. (השווה מול: חיוך נמלט משפתיה אל עיני הכלב – לא איבדת שום
עובדה והנחת לקורא לדמיין לבד את התמונה )
הָרְצוּעָה מוֹבִילָה אוֹתָהּ לְאֹרֶךְ הַשְּׂדֵרָה
וְהִיא נִכְבֶּשֶׁת כְּמִצְוַת אֲדוֹנֶיהָ<– רב משמעות נהדרת! גם הרצועה, גם השדרה, גם האשה כולן מתאימות לפעולה המתוארת.
נִקְרַעַת בֵּין הֲלִיכָה מְדַדָּה לַעֲצִירָה
עוֹשָׂה תָּמִיד רְצוֹן בְּעָלֶיהָ.<– מציע לסיים כאן את השיר, אמנם ההמשך משעשע, אבל כאן הגעת לסוג של מיצוי האמירה ו'בעליה' סוגר מעגל עם הבעלים שמופיע בכותרת ויש לך מוזיקה יפה של חריזה ( אם כי חריזה דקדוקית).
וְהַכֶּלֶב עוֹצֵר לֶהָרִים אֶת רַגְלוֹ
וְהִיא בְּאַחַת מְרִימָה אֶת כְּבוֹדוֹ
אַחַר נוֹבֵחַ נְבִיחוֹת שַׁעֲשׁוּעַ
וְהִיא קוֹרֶנֶת מֵאָשְׁרוֹ, מוּבֶלֶת בִּשְׁתִיקָה
לְאֹרֶךְ שְׂדֵרַת הָאֵיקָלִיפְּטוּס הַשְּׁתוּלָה
וּבְלִבָּהּ הַדָּהוּי נִיצוֹץ שֶׁל גַּעְגּוּעַ.
יאיר בן-חור
וואו!
תודה רבה על ניתוח המפורט!
בהחלט אקח לתשומת לבי את הערותיך והארותיך המחכימות.
🙂
שבוע טוב!
מוטי
שלום איציק,
אני רואה זאת קצת אחרת. אני לא סבור שצריך לשנות כל כך הרבה משפטים בשיר, בייחוד אם השיר הוא שיר אמיתי. מה זה שיר אמיתי?שיר שנכתב כמו שהוא, ברובו הגדול, שלא על ידי החלק המודע של המשורר.
שיר כזה אפשר בהחלט לשפר לאחר מכן וכדאי לעשות זאת, אבל לא יותר מדי, אחרת,אתה תקבל שיר אחר לחלוטין, שנכתב יותר על ידי הצד המודע של המשורר. הצד המודע אולי לא יאהב חלקים מסוימים בשיר שכתב הצד הלא מודע ויתרץ את שינוים או מחיקתם באופן מאוד משכנע והסיבה היא שהצד המודע הוא הצד השמאלי של המפה, ההמיספירה ההגיונית, זאת שלעולם אינה "טועה", אבל האמת היא, שהצד השמאלי טועה כמעט תמיד ולא יזיק לו לתהות פעמיים על פשר מעשיו. הוא יכול לשנות את המילים, סידורן והשיר יהפוך להיות שיר "מלוטש", אבל הוא עלול לאבד מרכיבים גולמיים חשובים בו, שעושים את כל ההבדל.
שיר אמור להיות ברובו יצירה של הלא מודע, לא של הצד המודע והכל יודע של המשורר. כאשר המשורר הופך להיות למומחה, הוא עלול ללקות באותה הטייה שיש לכל המומחים, אשליית הביטחון העצמי שהוא יודע יותר טוב "מהשיר" ומכל הצדדים האחרים שכתבו אותו בתוך אותו אדם. הוא עוד עלול ללקות במחשבה היהירה משהו, שהוא זה שממילא כתב את השיר ולכן אין בעיה לשפר אותו. ובכן מיהו זה בדיוק אותו אני?
כאשר המשורר מתחיל לשנות, הרי שהוא עצמו עושה כך כבר על בסיס פרשנות שלו עצמו לשיר שנכתב. הפרשנות כבר מגיעה ממקום אחר במוח ולא בהכרח מאותם מקומות שמהם השיר נבט.
כיוון שהשיר נכתב באמצעות מילים, יש למעשה שיתוף פעולה מהיר מאוד של כמה צדדים במוח, אבל אלו עדיין לא הצדדים הפרשניים, בעל הטעם, בעלי חוש הביקורת המפותח. מילים שנבחרו על יד הצד הכותב של השיר, בזמן הכתיבה עצמה, נבחרו כייצוגים של כל מיני צדדים בנפש, שלא בהכרח תמיד זוכים לייצוג הולם. את הדבר הזה יש לכבד ויש להיזהר מאוד לפני שמוחקים משהו או מוסיפים משהו אחר,כדי שייראה יותר יפה. שיר לא אמור בהכרח להיות "יפה" וגם יופי הוא ,הרי, בעיני המתבונן..:)
מה זה,אחרי ככלות הכל שיר?מה בעצם השיר עושה?לשם מה הוא נכתב?
שיר הוא אמצעי המוציא את הקורא בו מטראנס מסוג אחד ומכניס אותו לטראנס מסוג אחר וכשהטראנס מהסוג האחר מסתיים, משהו גם בטראנס הראשון לא יהיה לעולם כבר אותו דבר.למעשה, הטראנס הראשון או חלקו יסתיים. זאת כמובן הגזמה, אבל זאת בהחלט גם אפשרות המבוססת לא בהכרח על מיומנות וליטוש המעודדים צדדים מודעים בקורא, אלא יותר על מערכת שלמה של מושגים ומילים המגיעים מהמעמקים, "ושהבחירה" בהם בדיוק בסדר ובאופן שבו הם מופיעים בסופו של דבר היא עניין שיש לו חשיבות עצומה.
אתה שמת לב לאותו דבר שגם אני שמתי לב אליו והוא שהדמות המתארת את הסיטואציה מדביקה שמות תואר מסוימים לעצמים כדי לתאר אותם. אני לא מצאתי בכך בעיה, נהפוכו, זה נראה בעיני כמו הפתרון. הביטוי על "האישה העייפה" לא אמור להיות משהו שמשתמע מהתיאור, כי אז הקורא לא ישאל את עצמו מדוע היא עייפה? מדוע החיוך מאולץ? מדוע השפתיים חיוורות? מדוע הכלב תוהה? אם כל אלו יהיו משתמעים מהשיר,הקורא לא יכנס לטראנס הספציפי שהוא יכול להכנס אליו, משום שלא יהיה לו שום סיבה להמציא סיפור שמסביר את כל הדברים הללו. המשורר כבר יסייע לו להמציא סיפור משל עצמו. למעשה, כל מה שיכול להשתמע מהשיר הזה, שנמצא מעבר לקלעים של השיר, מעבר לפרוכת, נמצא בשיר דווקא בשל אותם ביטויים. לקורא יש בשיר הזה הרבה עבודה ואם השיר יצא כך, בגולמיות הזאת, מתוך הלא מודע של כותבו, לא הייתי משנה שם יותר מדי דברים,דווקא בשל כך.
השיר מתאר דינימקה מסוימת בין הכלב לבין "בעליו" ויש תיאור של הכלב ותיאור של הבעלים.הסיטואציה יכולה להיתפס גם כמצחיקה כי לא ברור לחלוטין מי הבעלים ומי אחראי על מי. בפשט, לולא כל שמות התואר, אפשר היה לראות את השיר כמו תיאור של סיטואציה, שאפשר לראות רבות כמוה בגינת הכלבים או בשדרה. הכלבים רצים תמיד קדימה, אבל בעליהם, האוחזים בחגורה, לא מהירים כמוהם. מצד שני, אתה יכול לראות סיטואציות אחרות וגם אלו נפוצות, בהם בעלי הכלבים דוחקים בכלבים להתקדם, בזמן שאלו האחרונים רוצים להיעצר כל רגע ליד כל עץ רענן, שיח ופרח על מנת להריח ולהנות מהרגע:)
דווקא בשיר הזה נבחרה סיטואציה מסוג אחת. האם אתה סבור שאין לכך חשיבות? הלא מודע של המשורר יכול היה לבחור סיטואציה אחרת, אבל הוא בחר דווקא בזאת ובחר להדביק שמות תואר שנראים כמו קריאת מחשבות ואוסף של הנחות לא ברורות, שגורמות לקורא בדיוק כמו לכלב ,לתהות, מה בעצם קורה פה?
עומס התארים יוצר תחושה של עומס בקורא, הנושא יחד עם האישה בעומס החיים,האבן של סיזיפוס, עומס שהכלב הרץ קדימה, הוא ניסיון להתשחרר ממנו. יש כאן תיאור של דחק וזה בא לידי ביטוי כמעט בכל מקום בשיר:
"סַפְסָלִים שְׁבוּרֵי גַּב כּוֹרְעִים", "אִשָּׁה עֲיֵפָה שָׁם עִם כַּלְבָּהּ מְטַיֶּלֶת
בִּרְצוּעָה קְצָרָה בְּלוּיָה מִקְּרָעִים"(הרצועה היא קצרה?מדוע קצרה,דרך אגב?(לכל דבר וכל מילה יש משמעות:)מדוע בלויה? מדוע לשים לב "לקרעים"?
ולאחר מכן:
יָמֶיהָ עוֹבְרִים בְּלִי סִבָּה מְיֻחֶדֶת (מאיפה הוא יודע את כל זאת מי בכלל יכול לדעת את זה על זר, אדם שהוא לא ממש מכיר לעומקו?מה באמת כל אחד יכול לדעת על אדם אחר, אפילו אם נראה לו שהוא "מכיר" אותו?!)
יְמָמוֹת עַל גַּבֵּי יְמָמוֹת סוֹחֶבֶת עַל גַּבָּהּ.(הרבה הכללות ובמקום שיש הכללות יש טראנס!)
ולבסוף
פִּסְגוֹת הָעֵצִים נוֹפְלוֹת עַל רֹאשָׁהּ הַכָּנוּעַ
חִיּוּךְ מְאֻלָּץ נִמְלָט מִשְּׂפָתֶיהָ הַחִוְּרוֹת
וּבוֹרֵחַ אֶל עֵינֵי הַכֶּלֶב הַתּוֹהֶה.
לכל מילה כאן לדעתי יש הקשר ויש משמעות ואין כל סיבה לוותר עליה.
למשל, "פסגות העצים הנופלות על ראשה הכנוע".
פסגות העצים יכולות ליפול בדיוק כפי שהשלג במדרון מהפסגות יכול להתגלגל, כתוצאה מהעומס. עומס הענפים. העצים נראים שחוחים עם ענפיהם עמוסי העלים ולכן זה נראה כאילו כל העץ(בכוונת מכוון,מתוך רצון להגזים)נופל עליה מלמעלה….מהפסגות. החלק הראשון של השיר נועד ליצור את התחושה של העומס ולכן לדעתי אין כל בעיה עם התיאורים שבו ועם תאריו.
בחלק השני משהו משתנה ולדעתי השינוי הוא מהותי. האישה מתחילה לקבל כוח "מהכלב", אותו כלב שבסופו של החלק הראשון בשיר תואר "כתוהה"(תוהה כמובן על מה קורה עם האישה הזאת?)
זה גם החלק היותר מואר של השיר. יש עוד מרכיב שמקבל חיים כמעט משל עצמו וזאת "הרצועה", המחברת בינה לבין הכלב. האישה נטענת באנרגיה מהרצועה ומהכלב המוליכים אותה ופותרים אותה מהצורך לחשוב על העולם, אלא יותר לחוות אותו ברמות הבסיסיות ביותר שלו, ברמות שרק הכלב יכול לחוות, הרמה של הרגע הזה, של החוויה הבלתי אמצעית מול העולם, שאינה חוויה של זכרונות העוצרים בעד האדם, אלא חוויה של עשיה ספונטנית בסיסית ביותר.של תחושות וריחות ומראות ושמחה בסיסית.
הסיטואציה הופכת להיות כמעט אופטימית:
וְהַכֶּלֶב עוֹצֵר לֶהָרִים אֶת רַגְלוֹ
וְהִיא בְּאַחַת מְרִימָה אֶת כְּבוֹדוֹ
אַחַר נוֹבֵחַ נְבִיחוֹת שַׁעֲשׁוּעַ
וְהִיא קוֹרֶנֶת מֵאָשְׁרוֹ, מוּבֶלֶת בִּשְׁתִיקָה
לְאֹרֶךְ שְׂדֵרַת הָאֵיקָלִיפְּטוּס הַשְּׁתוּלָה
וּבְלִבָּהּ הַדָּהוּי נִיצוֹץ שֶׁל גַּעְגּוּעַ.
אבל השיר מסתיים באופן אמביוולנטי, כשלא ברור האם האישה תצליח להחיות את הניצוץ של הגעגוע וליצור איתו משהו חדש שיטיב עם ליבה הדווי והעמוס, או שהלב הדהוי ימשיך למשול בה והפסימיות
תמשיך לשלוט בה. השליטה עוברת באישה זאת ,על פי התיאור, בין "דיכאון" לבין תחושה של אקסטזה, כך שיכול להיות שאפילו מתוארת בשיר איזושהי סוג של מאניה דפרסייה באישה.
לו תפסיק את השיר במשפט " עושה תמיד רצון בעליה", ובכן, תקבל באופן בלתי נמנע שיר אחר כמעט לחלוטין. בכל אופן, הוא לא יהיה שלם, בדיוק כפי שהוא כרגע(כמובן, לפי הגרסה הפרשנית שלי:)
כמו שאתה רואה, אני סבור שהכל עניין של פרשנות וגישה. אפשר לערוך שיר,רק לאחר שבדקת כל מיני אפשרויות של פרשנות ואז קל יותר להחליט לגבי שינוי של מילה כזאת או אחרת, תוספת או השמטה,מבלי לשנות באופן מהותי מה שכדאי לתת לו כבוד, אפילו אם הוא נראה קצת "גולמי" (לכאורה).
מוטי
וכמובן,שגם אני קצת הכללתי כאן ולא תמיד "הלא מודע" הוא האחראי הבלעדי לכתיבת שירה. יש כל מיני סוגים של שירים, שהלא מודע והמודע עובדים ביחד,בצורה יעילה מאוד,על מנת לכתוב אותם. מדובר בעיקר בשירים הארוכים יותר, שהופכים להיות איזשהו מסר שהמשורר רוצה להעביר גם באופן מודע. פואמות למשל.יחד עם זאת, גם באלו יש מרכיבים רבים שהם לא מודעים אפילו למשורר כמובן והשורש שלהם מגיע עמוק, מאוד עמוק.יש כל מיני שילובים בעולם הספרות, אני לא מתיימר כמובן להכיר את כולם או להבין בהם בכלל משהו. לכן, לצורך העניין, אני מתייחס בעיקר לשירים קצרים, ליריים, תיאוריים,סימבוליים לעיתים. נראה לי שמרבית השירים מתחילים כשירים קצרים וחלקם, לאחר מאמץ פרשני כלשהו של המשורר, מתפתחים באמצעים מודעים פחות או יותר לכלל שירים יותר ארוכים. ולעיתים, אולי אוסף של שירים קצרים שנכתבו לאורך זמן מצורפים יחדיו והופכים עם שינוי כזה או אחר להיות שיר "ארוך" יותר או פואמה, משום שהמשורר מוצא בהם חוט מקשר(שוב, עניין פרשני).
טוב, מספיק להיום.:)
איציק שחר
אז מה אתה טוען מוטי, שלכל שיקול עריכה אפשר להביא שיקולים אחרים? בסדר, אני מקבל. ובלבד שיהיה נימוק בצד ההצעות ועל כך הקפדתי.
אני דוגל גם בכתיבתי במתן מינימום קרדיט להשראה ולתת-מודע. איני שולט בהם, הם מוזמנים תמיד, אבל המודע הוא בעל הבית.
שירה בעיניי היא מיטב המלים במיטב סדרן ואת זה אני לא מרשה לתת-מודע לנהל, אלא רק למודע, המיומן, השוקל אפשרויות ובוחר מהן את הטובה. כל המיסטיפיקציה הזאת של זרם תודעה וקידוש הספונטני מסוכן בעיניי לאומנות, ומתפס בעיניי כחסר אחריות
מוטי
שלום איציק,
נראה לי שנוצרה בינינו חוסר הבנה שעוד רגע ניישב. התפיסה שלי את ההשראה היא ממש לא עניין מיסטי וגם אינני רואה את "המצב" הזה כאיזשהו מעשה "חסד" מגבוה,(אם כי אני יכול להשתמש בביטוי הזה מפעם לפעם), אלא כעניין שיכול להיות יומיומי, גם בקרב אלו שאינם "יוצרים", לפחות לא באופן פורמלי. כבר אסביר את דברי.
מה שאני אומר מבוסס על לימוד מעמיק (למדי) של המוח ואופן הפעולה שלו. זה לא קשה כל כך ללמוד את הדברים הללו, משום שלא חסר מידע וידע, מה שנדרש כדי לדעת הוא רק רצון וזמן. את אלו יש לי ומה שאני לומד, אני גם אוהב לשתף.למה לא בעצם?
כל לימוד חדש יוצר קישורים חדשים במוח, אבל זה לא בהכרח ברשתות חדשות של מידע. לימוד חדש מתלבש על רשתות נוירונים קיימות ורק מעבה את רשתות הנוירונים הללו באמצעות עוד קישורים. מה שקורה הוא, שכל קישור חדש(ונוצרים לא מעט כאלו בשעת לימוד) יוצר אפשרויות חדשות רבות לשימוש "במידע" החדש והקיים בו זמנית, ומאפשר לאדם לתפוס את המציאות "הקיימת" באופן חדש לחלוטין, באופן מעמיק הרבה יותר.(לראות יותר פרטים ועל כן לדעת יותר מה לעשות עם הדברים שאתה רואה ותופס במציאות). לאורך זמן רשתות הנוירונים הללו הופכות להיות יעילות מאוד(האקסונים מתעבים במיאלין, שמשפר את רמת ההולכה של הנוירון, תאי גלייה מתרכזים בהמוניהם במרווחים הבין סינפטיים וכמות גדולה יותר של נוירו טרנסמיטרים מיוצרים בטרמינל של האקסון.) וזה מה שהופך אותך להיות מומחה במה שאתה מומחה בו וזה מה שמאפשר למוח שלך להיות כל כך טוב במה שהוא טוב בו, גם מבלי שאתה תצטרך לערב את הצד "המודע" שלך בכל רגע נתון.
לכן אני חייב להתעקש איתך, כשאתה כותב שיר, "מיטב המילים ומיטב סידרן" רחוקים מלהיות עניין של הצד המודע שלך וכל זאת מבלי שעדיין דיברנו על השראה. במצב של השראה יש אדם שיצייר את המונה ליזה ואחר יתפוס ברגע אחד את חוק הגרביטציה ואחר יכתוב שיר ואחר ימציא את הנורה החשמלית. לא ההשראה היא המאפשרת להם לעשות זאת, אלא מה שנמצא ברשתות הנוירונים בלא מודע. ההשראה היא הרגע שבו בסך הכל נפתחת הדלת והדברים מתחילים לזרום.זה קשור בהחלט ,במידה כזאת או אחרת,גם למושג ה-flaw בפסיכולוגיה החיובית. עבודה מודעת ומאומצת אינה בהכרח מענגת,אבל אני בטוח לחלוטין שיש לך הנאה רבה בכתיבת שיר.אנשים לא מתמידים בדבר שאין להם ממנו איזושהי הנאה או סיפוק או קורת רוח לאורך זמן.(לא רק סיפוק מיידי בהכרח)
אם כן, מה שעומד מאחרי ההשראה, הוא זה החשוב. הרגע של ההשראה, שרחוק מלהיות מיסטי, בסך הכל מאפשר לרשתות הנוירונים הרבות שמתמחות בעניין מסוים לעשות את שלהן ללא הפרעה. הדבר היחיד שיכול להפריע לרשתות הנוירונים הללו היא הסחת דעת מבחוץ או לחילופין "מודעות"(יש כל מיני מצבים של מודעות),האדם הופך להיות מודע למשהו יתר על המידה ומאבד את המומנטום, נתקע, מתקשה,מאבד את חוט המחשבה שלו, כי המודעות היא מוגבלת מאוד בעוד החלקים הלא מודעים הם עצומים ורבי עוצמה בשטף שלהם.כשאתה קם אל המודעות שלך בבוקר,אתה שוכח מייד את החלום,כשתנסה מאוד להיזכר בו, יכול להיות שגם תשנה אותו בהכרח,במידה כזאת או אחרת.
בחרת להביא דווקא מכל ההגדרות את זאת של סמואל טיילור קולרידג ומי היה סמואל טיילור קולרידג?הוא היה משורר רומנטי!(בין היתר)ואדם "שסגד" להשראה ולשירים הנכתבים, כמו שהם, ממש "מהלא מודע" ללא התערבות יתרה של "המודע".(אנחנו לא מדברים כאן אל "הלא מודע" של פרויד כמובן)
הוא כתב את קובלאי חאן ואלו הם הדברים כפי שהעתקתי אותם מויקפדיה:
According to Coleridge's Preface to "Kubla Khan", the poem was composed one night after he experienced an opium-influenced dream after reading a work describing Xanadu, the summer palace of the Mongol ruler and Emperor of China Kublai Khan.[1] Upon waking, he set about writing lines of poetry that came to him from the dream until he was interrupted by "a person from Porlock". The poem could not be completed according to its original 200–300 line plan as the interruption caused him to forget the lines. He left it unpublished and kept it for private readings for his friends until 1816 when, at the prompting of Lord Byron, it was published.
גם כך,כשהשיר לא הושלם מעולם,הוא הפך להיות אחד השירים הידועים ביותר שלו.
והאם הוא באמת גם לא "הושלם"?אי אפשר לדעת באמת..
מיטב המילים ומיטב סידרן.מהן מיטב המילים ומי יצליח לקבוע את מיטב סידרן בצורה האפקטיבית ביותר?"המודע" הצולע הזה או רשתות הנוירונים האינסופיות כמעט שהתמחו בדבר אחד בלבד לאורך זמן?כשיצירה יוצאת לאוויר העולם, בשאיפה היא יוצאת כשהיא כבר שלמה, ממש כפי שתינוק יוצא כאשר יש לו את כל האיברים החיצוניים והפנימיים שיכולים לאפשר לו חיים. זה לא אומר כמובן שלאחר מכן הוא לא זקוק לתמיכה ולעזרה ולסיוע כדי להמשיך לגדול,וודאי שהוא זקוק, אבל הוא כבר "שלם" כשהוא כבר יוצא.כשהוא לא שלם, מייד רואים את זה,לא ניתן לטעות בדבר.תינוק שעדיין לא סיים את תהליך גדילתו הוא עובר והוא זקוק למערכות תומכות חיים,לא לשיפורים,שיאפשרו לו להמשיך בתהליך הזה עד ההבשלה הסופית.
עכשיו,את התגובה שלי כרגע אליך כתבתי ללא השראה,אבל יש לי גם תגובות כאן שנכתבו מתוך השראה וקל לי מאוד לחוש ולהרגיש את ההבדל בין השתיים, כי השראה היא דווקא עניין יומיומי לחלוטין שקיים בכל מצב ובכל מקום.כל מה שדרוש הוא בסך הכל היכולת לזהות את הרגע הזה והיכולת לתת לו מקום, לתת לו "כבוד". לא תמיד זה מתאפשר לכל אחד ואחד בכל רגע ורגע במהלך היום, אבל זה דבר טבעי לחלוטין והוא קשור בסוגים השונים של גלי המוח שיכולים לפעול בו זמנית לעיתים באזורים שונים במוח.
יש סוגים שונים של גלים ויש כאלו המזוהים יותר עם דמיון ויצירתיות ותחושה של קלות.השראה היא משהו קל משום שקל זה נכון ונכון זה קל. אם אתה מתקשה במשהו, לעיתים כדי לך להניחו בצד ולתת לחלקים הלא מודעים במוח שלך לעשות את העבודה עבורך, הם יודעים מצויין מה הם עושים. ברגע המתאים, הדברים כבר יסתדרו מעצמם.
אם אתה יוצר או משורר, זה אומר שעבדת קשה מאוד כדי להגיע למצב של "מצויינות" אבל מרגע שאתה שם, רגעי ההשראה הם החלק המאפשר למצויינות שלך לבוא לידי ביטוי בצורה האופטימלית ביותר. זה לא אומר כמובן שרק רגעי השראה יאפשרו דבר כזה ,תוכל להשיג הישגים יפים גם ללא השראה, אבל אתה תרגיש היטב בקושי.
אני מניח שסופרים הכותבים ספרים יודעים וודאי על מה אני מדבר.הם צריכים לעיתים לכתוב כל יום ולא תמיד במצב של השראה, אבל המיומנות שלהם ללא ספק עוזרת.
ככל שיש יותר מיומנות, המצב, מן הסתם יותר טוב. זה נכון לגבי כל יוצר וכל ממציא ובעצם כל אדם.
לסיכום, יש מקום לשפר שיר, לשפר עוד קצת את "מיטב המילים ומיטב סידרן"(ובכל דור ודור מתברר שאלו הן דברים יחסיים במידת מה), אבל עדיין יש להיזהר מהתעלולים של הצד המודע, בייחוד כשקוראים שיר של אחרים. התגובה הקודמת שלי אליך התייחסה לשיר של יאיר בן חור בחלקים גדולים ממנה. נכון שנימקת את דבריך, אבל עדיין הנימוק(עבודה של ההמיספירה השמאלית) אינו אומר שהדברים הם נכונים באופן מוחלט או אפילו מתקרבים לאיזושהי אמת. אותו דבר נכון כמובן גם לגבי ,גם התגובה הזאת אליך נכתבה כרגע באמצעות ההמיספירה השמאלית שלי ורק אתה תוכל לשפוט אם יש כאן הגיון מבוסס עובדות או שאני מבלבל לך ולאחרים את המוח:)
המוח שלנו מתבלבל מהר מאוד,אם כי לא תמיד זה בהכרח כל כך נורא.לא מעט פעמים זה אפילו טוב,לא טוב,אפילו מצויין.נהדר,כן,מוח מבולבל לתפארת!
מקווה שהייתי יותר ברור הפעם:)
מוטי
ובכן,מדובר ב-flow כמובן ולא ב-flaw ,אם כי יש משמעות ככל הנראה גם לבחירה במילה הזאת..:)
יאיר בן-חור
תודה רבה מוטי!
אכן כל מילה ומילה בשיר נבחרה בקפידה ובאה בין השאר כדי לשמור על מקצב וחריזה.
🙂
ארלט מינצר
השיר מדבר אלי ונוגע. תודה ובהצלחה למשורר, יאיר, ותודה גם לליריקה. גם המגיבים הפליאו בדבריהם על השיר.
אוולין כץ
שיר נפלא
כל שנותר לקשישה – עולם צר של מערכת יחסים בינה לבין כלבה, על רקע " שְׂדֵרַת הָאֵיקָלִיפְּטוּס הַמּוּצֶלֶת".
כבר בשורה השנייה ניכרת עייפות החומר, "סַפְסָלִים שְׁבוּרֵי גַּב כּוֹרְעִים" לבטח לא נוחים לאתנחתא קצרה למנוחה של אותה "אִשָּׁה עֲיֵפָה". עייפותה זהה לעייפות הספסלים. גם הם אינם יכולים להימלט מהקצבת אורך חיים נתון. אפילו לא צוין צבעם, אולי דהה ברבות הימים.
תחושת בדידות גדולה, ציוצי ציפורים אינם נשמעים בסביבה בין עלוות העצים. גם עוברים ושבים וקולות ילדים אינם מופיעים ביריעה אומנם קודרת אך שלווה ורוויה בגעגוע לימים רחוקים "וּבְלִבָּהּ הַדָּהוּי נִיצוֹץ שֶׁל גַּעְגּוּעַ."
שני שחקנים יחידים על הבמה – כלב ואישה עייפה. ברור שהכלב מוביל את צעדיה "נִכְבֶּשֶׁת כְּמִצְוַת אֲדוֹנֶיהָ… עוֹשָׂה תָּמִיד רְצוֹן בְּעָלֶיהָ". חברו הנאמן של האדם אף זוכה ליחס של כבוד כאשר היא מרימה אותו, חובקת אותו בין זרועותיה, בעודה כל כולה קורנת שמחה, שמחתה היחידה שנותרה בחייה המבודדים.
שם השיר כביכול מצביע שישנו פה "בעל בית" קובע ומחליט בעבור "אחר" הנתון תחת חסותו, הנתון בטיפולו הישיר, בהשגחתו, ואומנם לא כך בשיר: הכלב מוביל. למעשה מתוארים פה יחסים הדדים מאד קרובים של הבנה בין שתי הדמויות – כמעט סימביוזה, חיי שותפות, בהם האחד תלוי בשני – אושרה של האישה מותנה בצורה ישירה ברווחתו של הכלב. " אַחַר נוֹבֵחַ נְבִיחוֹת שַׁעֲשׁוּעַ וְהִיא קוֹרֶנֶת מֵאָשְׁרוֹ"
תודה לך יאיר על השיר, תודה לליריקה
יאיר בן-חור
תודה אוולין! איזה יופי!
רק תיקון קל: האישה לא מרימה אותו לחבקו, אלא מרימה את כבודו, כלומר את הצואה שהוא השאיר בשדרה, לשון נקייה. 🙂
תודה!
נילי אמיר סגל
השיר נפלא יאיר. ראה כמה תגובות קיבלת…. על שיר אחד קטן שמתאר באמת היפוך תפקידים.
תודה לך.
יאיר בן-חור
תודה לך 🙂