הדברים הפשוטים / רונן בלומברג
לוּ הָיִיתִי חָפְשִׁי
לִנְדֹּד כְּאֶזְרַח הָעוֹלָם
לָעוּף לַהֵיכָן שֶׁבָּא לִי
וְלִבְנוֹת שָׁם אֶת בֵּיתִי
לְבַד אוֹ עִם אַהֲבַת נַפְשִׁי.
לוּ הָיִיתִי כְּצִפּוֹר
אַךְ אֲנִי אָדָם הַמֻּגְבָּל
לִנְסִבּוֹת חַיִּים
וְהַגְּבוּלוֹת
כֻּלָּם סוֹגְרִים עָלַי.
עַל כֵּן אֲחַפֵּשׂ אַחַר הָעוֹלָם
בְּנֶחָמוֹת קְטַנּוֹת
שֶׁל שִׁגְרַת יוֹם־יוֹם
בְּצָרַת רַבִּים
וּבַחֲלוֹמוֹת לֵיל.
ניקוד: יאיר בן־חור
משאלת הצמחת הכנפיים כסמל לחופש מופיעה ביצירות רבות. הדובר בשיר לא מסתפק בהצבת החלום מול המציאות, אלא מציע פתרון לעצמו (ולקוראים).
7 תגובות
רון גרא
אהבתי מאד.
אין דומה איש למשנהו, לא כל אחד יכול לנהוג כציפור דרור, ולכן הדובר מבקש רק להסתפק בנחמות הקטנות, של השגרה, ולברוח אל החלומות
מוטי.
השיר הזה מיד הזכיר לי את שירו של ביאליק "מעבר לים",
כבר יומיים אני מזמזם אותו בשקט לעצמי(והלחן-זה של עוזי חיטמן זכרונו לברכה, באמת נהדר:)
מֵעֵבֶר לַיָּם,
מֵעֵבֶר לַיָּם, –
הֲתֵדְעוּ, צִפֳּרִים,
הַדֶּרֶךְ לְשָׁם?
מֵעֵבֶר לַיָּם,
בִּמְדִינוֹת הַיָּם,
שָׁם אִיֵּי הַזָּהָב,
שָׁכַחְתִּי מַה שְּמָם.
וּבְאִיֵּי הַזָּהָב
מֵעֵבֶר לַיָּם,
מִתְהַלְּכִים עֲנָקִים,
עַם גָּדוֹל וָרָם.
עַם גָּדוֹל וָרָם,
עַם יָשָׁר וָתָם,
וּמֶלֶךְ עֲלֵיהֶם
כָּמוֹהוּ לֹא קָם.
וְגַנִּים לַמֶּלֶךְ
מֵעֵבֶר לַיָּם –
צִפֳּרֵי גַן-עֵדֶן
מְקַנְּנוֹת בָּם.
מֵעֵבֶר לַיָּם,
מֵעֵבֶר לַיָּם, –
הֲתֵדְעוּ, צִפֳרִים,
הַדֶּרֶךְ לְשָׁם?
השאיפה הזאת להגיע לאיזושהי "מציאות אחרת" , הנמצאת מעבר לזאת "שלנו", היא דבר שמשותף באיזשהו מקום למרבית בני האדם עלי אדמות. זה נובע מתחושה של חוסר, של כאב, של סבל, של רגש סוער וסוחף, שאינו מאפשר לנו באמת להתבונן במציאות שלא דרך עיניים עכורות. מעבר לים ,זה גם מעבר לים הרגש, מעבר לנהר הזורם, בגדה השנייה, זאת שבה האדם מתעורר למציאות אחרת לחלוטין.
ועם זאת, הרי זאת אותה מציאות בדיוק!
יש דינימיקה במציאות ובתפישה של בני אדם אותה, וכמובן שבמילה מציאות אני מתכוון לעניין סובייקטיבי לחלוטין,שהולך ומתפתח, הולך ומתעדן. היכולת של האדם להתעורר ולנתק את הכבלים המונעים ממנו ביטוי של מלוא עוצמתו היא תמיד עניין סובייקטיבי לחלוטין. האדם הוא לבדו עומד בדרך וחוסם לעצמו את "החופש".. אין שום דבר במציאות שמונע ממנו דבר, כי כל דבר במציאות הוא בסך הכל השתקפות של אמונותיו, של עצמו. כל זה אינו אלא אמונה, לא מציאות בהכרח אובייקטיבית,קבועה, "נצחית".(אפרופו ביאליק וענקים, כל אחד מאיתנו הוא כמו "מתי מדבר" של ביאליק, הוא הקדים אות טוני רובינס,שאוהב לסייע לבני אדם "להעיר את הענק שבפנים":)
אַךְ אֲנִי אָדָם הַמֻּגְבָּל
לִנְסִבּוֹת חַיִּים
וְהַגְּבוּלוֹת
כֻּלָּם סוֹגְרִים עָלַי.
אם הציפור חופשיה, הרי זה לא משום שיש לה כנפיים והיא יכולה לנוע ממקום למקום (לכאורה) ללא אילוצים וללא מגבלות, אלא משום שהיא לא חושבת על כך שהיא חופשיה או לא חופשיה. ציפורים עושות את מה שהן יודעות לעשות (לעוף ולנווט) ולכן הן חופשיות. לו הן היו חושבות על כך, הרי שהן היו מעדיפות להיות בכלל "בני אדם". "אלה לא צריכים להתאמץ כמונו הציפורים, הם טסים במטוסים שעושים עבורם את כל העבודה , למרביתם לא חסר דבר, יש להם הכל, לקחו את כל העולם לשלל, משאירים לנו הציפורים רק פירורים, אם בכלל ופעמים רבות גם תופסים אותנו ומכניסים לכלוב מוגבל…:)
אבל ציפורים אינן בני אדם ובני אדם אינם ציפורים, אפילו שהם יכולים בהחלט להצמיח כנפיים ולעוף מעבר להרים. ההקבלה הזאת בין
לוּ הָיִיתִי חָפְשִׁי (בבית הראשון)
לבין
לוּ הָיִיתִי כְּצִפּוֹר(בבית השני)
היא כבר חלק מהאשליה. לבני אדם יש תמונה מסויימת על העולם והתמונה הזאת, המפה הזאת, שבאמצעותה הם מנווטים, היא זאת שמוליכה אותם שולל. כל עוד יש אמונה שכזאת,באיזשהו מקום במוח, כל שאר הדברים המתוארים יהיו תמיד בחזקת "התפשרות"….לא רק זאת, הנפש תפתח אובססיות רבות כדי לחפש אחר "החופש" הזה בדרכים עקיפות ובהקשר זה החופש יהפוך להיות שווה ערך "לתענוג" שנשלל מהאדם ולכן יש להשיגו בדרכים אחרות, שאינן בהכרח מועילות לאדם. שאפילו, בחלקן הגדול אינן ברות השגה או מזיקות(כמו אלימות למשל). האדם יישאר תמיד חסר סיפוק ומדוכא וזהו הסבל.
וכשיש סבל, האדם מנסה לברוח מהסבל לעבר האשליות, להיאחז באמונותיו, אפילו אם אלו מכזיבות אותו שוב ושוב. להצדיק אותן באמצעות שלילת האחר.
עַל כֵּן אֲחַפֵּשׂ אַחַר הָעוֹלָם
בְּנֶחָמוֹת קְטַנּוֹת
שֶׁל שִׁגְרַת יוֹם־יוֹם
בְּצָרַת רַבִּים
וּבַחֲלוֹמוֹת לֵיל.
האליטרציה בין "חופש" לבין "אחפש" , אינה מקרית. סיפורי חיפוש רבים ידועים לנו גם בספרות, והיפים שבהם בספרות החסידית..אדם יצא לחפש זהב בכל העולם ולבסוף גילה שהוא קבור ממש מתחת לביתו.
אבל יש גם בדיחה על הנושא הזה, על חושם, שאיבד דבר מה במקום אחד, אבל חיפש אותו במקום אחר.כששאלו אותו מדוע הוא עושה זאת, ענה "כי כאן יש אור"…(ואפשר לכנות זאת "אור תעתועים",פאטה מורגנה")
לאנשים יש מפה של העולם והמפה מטעה אותם. גם ציפורים טועות בניווט לעיתים, גם לוויתנים, אבל זה קורה אך ורק כאשר משהו "בטבע" משתבש, בדרך כלל, בעזרת ידי אדם. זה אינו הכלל, אלא היוצא מן הכלל. למדנו מילדות לחפש את החופש ואת האושר במקומות שבהם הם לא נמצאים. יתרה מזאת, למדנו שיש משמעות מסויימת למילים הללו והמשמעויות הללו בפני עצמן, כבר הופכות להיות "מוקש".
אם האדם סבור שיכול להיות אושר ויכול להיות חופש והמושגים הללו מתארים דבר מה פנימי, הרי שברור מאליו שאין יכולות למצאם בשום מקום "חיצוני". לכן האוצר, לא קבור מתחת לגשר, הוא קבור "בלב". כדי להגיע אליו, יש לעבור את כל ים הרגש ואולי אפילו לאבד כל תקווה, להתייאש, לטבוע, לעלות על שרטון.
כשכל הסרטים האחרים מסתיימים, וכל המאבקים הסתיימו, אז יכול להתחיל הסרט "האמיתי". הוא לא יהיה סרט פעולה, גם לא דרמה, לא מדע בדיוני, לא טרגדיה ולא קומדיה.הוא לא יהיה בכלל סרט. אם האדם בתוך סרט, הוא כלוא, הוא לא חופשי. אם הוא יצא מהסרט, הוא עומד בדיוק במקום שבו "הוא" כמעט לחלוטין חופשי "להחליט" מה הלאה.(אם נתעלם מכל הדטרמיניסטים למינהם ונאמץ אל חיקנו גרסאות קצת יותר רכות ופתוחות "למציאות")
המחשבות כולאות את האדם, המילים כולאות את האדם, לכן יש סורגי שפה ויש את סוהרי המחשבות.
זאת צרת הרבים שעליה מדבר השיר וההכרה בה היא בהחלט "חצי נחמה".י ש גורל משותף לבני האדם,
לעיתים ההתמקדות בכך היא סוג של אסקיפיזם, ממש כמו התמכרות לחלומות הליל…לברוח מסרט אחד לסרט אחר,הסרט של האדם האחר(רכילות,ביקורת,שיפוט),זה לא הפיתרון המועיל ביותר. אדם שעושה כך, עדיין אינו חופשי, עדיין חש באיזשהו מקום בתוכו שהוא חייב דין וחשבון למישהו, שחייו אינם לחלוטין בבעלותו, שהוא אינו יכול לקחת אחריות מלאה על מה שמתרחש, התרחש ועוד יתרחש, להצדיק אותו, לאשר אותו.הוא ממשיך להתעסק בקטנות, בדשא של השכן, "בחיים" של מישהו אחר.
אם כבר מדברים על סרטים שמתארים בדיוק דבר כזה, אז הרי יש כבר אפילו סרט כזה, "המופע של טרומן". תארו לעצמכם שטרומן היה מוותר על התחושות הפנימיות שלו שמשהו אינו בסדר "בחיים" הללו, שמשהו אינו בסדר "בו" ובסובבים אותו. הוא לעולם לא היה יוצא לחופשי. סה"כ לחיות בסרט, זה די כיף, יש נחמות קטנות ויש נחמות קצת יותר גדולות. גם במטריקס, אחד מגיבורי הסרט מעדיף ממש לחזור אל המטריקס, כדי להנות מפריבלגיית השיכחה וחוסר האחריות, כדי להנות מסטייק טוב, כדי להנות מאשלייה טובה, מסרט טוב. כל זה אינו אלא צורות של אסקפיזם, הסחות דעת ,המתעתעות בנו שוב ושוב בתוך הסיפור הפנימי. חייבים ללמוד לקרוא את האותיות הקטנות עוד לפני שחותמים על חוזה, אבל מרגע שחתמנו, כדאי גם לפתח רגישויות להפרות יסודיות של החוזה, כאלה, שיכולות לפטור אותנו ממנו במידה ואנו מרגישים מרומים. תמיד יש רבות כאלה "במציאות".חייבים ללמוד לקרוא וחייבים ללמוד לפרש באופן נרחב ואקטיבי, לטובתנו. אנחנו לא חייבים להיות מוגבלים והגבולות לא חייבים "לסגור" עלינו. בני אדם יצרו גבולות ובני אדם יכולים להרחיב את הגבולות שוב ושוב.קחו דוגמא,גנדי בהודו, מרטין לותר קינג בארה"ב הברית,דלאי לאמה בטיבט, נלסון מנדלה בדרום אפריקה, ויקטור פרנקל ועוד ועוד ואלו רק דוגמאות לאלו "הנחשבים" "גדולים".
האמת היא שכל אדם הוא גדול ולא במובן של שיגעון גדלות נרקיסיסטי, כי בכל אדם יש גדולה, שלו רק יגלה אותה, הוא חופשי לחלוטין להיות לא כל מה שיחפוץ אלא מה שהוא באמת יכול להיות וכאשר האדם שם, הוא כבר יגיע לכל מקום שהוא אמור להיות בו(לפעמים זה כלא, לפעמים זה מחנה ריכוז והשמדה,לפעמים זה באמת כל מקום בעולם! בשום מקום הוא לא יהיה כבול, לא יהיה כבול באמת באזיקים)
האדם נולד "חופשי" והאזיקים היחידים הכובלים אותו, הם דבר ראשון אזיקים פנימיים.אם הוא נפטר מהם, לא משנה היכן הוא נמצא, הוא כבר יתחיל לחולל שינוי כאדם חופשי.(לדוגמא :מללה יוספזאי).המציאות האמיתית היא לא תוכנית כבקשתך,אבל האדם החופשי לוקח אחריות ועושה מה שהוא יכול, המירב והמיטב, במסגרת הנסיבות,שאני מודע לכך,שיכולות לעיתים להיות "קשות"…אפילו קשות מאוד.
אם הכל היה "קל" ולא היו שום קונפליקטים בעולם, לא הייתה התפתחות. כל הברירה הטבעית מבוססת בדיוק על כך. התפתחות של תכונות אקראיות המגבירות את יכולת השרידות של גזע והופכות את חייו "לקלים" יותר גם בעויינת שבסביבות. האדם חייב את זה לעצמו, להתבונן פנימה ולשים לב עם מה הוא יכול לעבוד ומה הוא צריך לפתח. כל השאר זאת "בכיינות", אסקפיזם, אלו לא יובילו לא "לחופש" ולא "לאושר". למעשה לשום מקום בכלל.
מעבר לים, זה בדיוק כאן!ציפורי גן העדן,בדיוק כאן!, הענקים,הם אנחנו,מה לא?!:)
מוטי
הנה השיר "כמיהה" של מיכאיל יורייביץ לרמונטוב מתוך הספר "לשון נוגעת בלשון,רוחה של רוס וניחוחה",אנתולוגיה של שירה רוסית בתרגומו של יואל נץ(הוצאת מעיין באמצעות גוונים).כמעט מאתיים שנים נפערות בין הפירסום של שני השירים הללו ושום דבר,כמובן, לא משתנה בטבע האדם ובחווית הגעגועים שלו.ביאליק וודאי הכיר את השיר והושפע ממנו, אבל אני מניח שלרמונטוב עצמו הכיר בזמנו שירים אחרים, שנכתבו עוד לפניו. לא יודע אם רונן בלומברג מכיר את השיר או קרא אותו אי פעם, אבל כך נראה חוט מקשר בין נפשות ממרחק השנים(וממרחק התרבויות וההקשרים).אפשר ללכת שלושת אלפי שנים לאחור ואף יותר ועדיין למצוא מוטיבים דומים.טוב שיש לנו מתרגמים נהדרים מכל מיני שפות(עתיקות ומודרניות) לעברית.:)
בכלל ,אנו בני מזל ,שבתרבות העברית, עוד מעט כבר למעלה ממאה שנים יש לנו כל כך הרבה דוברי רוסית משכילים, שלמדו היטב גם את השפה העברית. יש שפע של תרגומים מעולים למשוררים גדולים מהעבר (ידועים ופחות ידועים) ויש להכיר תודה על כך. אז הנה, אני מנצל את ההזדמנות לומר תודה גם ליואל נץ, שיש לי כמה ספרים שתרגם בבית(הם מעידים על טעם מעולה בבחירת הנושאים והשירים.)
"מדוע אינני ציפור כעורב
שברום מעלי מתעופף?
הלוואי גם אני מעופף ומחולל,
ואך דרור במרומים מהלל!
כי אז מערבה פניתי לדאות:
שם אראה בפריחת שדות אבות.
שם טירה הרוסה משקיפה על הגיא,
וטמונות בה עצמות אבותי.
עלי קיר מט ליפול אראה סמל עתיק
לצד סיף חלוד בנרתיק.
ואהיה לידם מתעופף לי וחג
ובאברה מנער האבק.
עף לנבל הסקוטי,מקיש במיתר,
וצלילו מהדהד על ההר.
ובאין לו שומע מלבד המחולל,
אט גווע הצליל ואוזל.
אך בכדי…התקווה,החלום התמים
מול חוקי הגורל הסומים,
כי ביני למכורה,מיני אז עד עולם,
יפרידוני יבשת וים.
צאצא אחרון,בן לשבט שגיא
פה נובל והולך בשלגים.
נולדתי כאן,אך נפשי תעופף..
הו מדוע אינני עורב?"
מוטי
מתוך אותו ספר,שיר נוסף של מיכאילו פטרנקו:"שלחתי מבט לשמיים".קרוב יותר ברוחו לשיר של בלומברג (ע"מ 74).לא אעתיק אותו לכאן,אבל כנסו ללינק הבא,שבו ניתן לשמוע את השיר מתורגם בידי מתרגם אחר ואף מולחן בצורה נהדרת.הנאה מובטחת(,בכל אופן,שירה לירית רוסית מהדהדת:)
https://youtu.be/KQiI4stohf8
מוטי
טוב,למקרה שהלינק הקודם ליוטיוב לא יעבור,הנה בינתיים תרגום נוסף שמצאתי באינטרנט(למעשה זה התרגום שגם הולחן לשיר של מיכיאלו פטרנקו)
Дивлюсь я на небо
מילים: מיכאילו פטרנקו
עברית מאוקראינית: אנטון פפרני
לחן: ליודמילה אלכסנדרובה
שירה: איזי הוד
עיבוד, נגינה, עריכה והקלטה: מאיר רז
שָׁלַחְתִי מַבָּט עַגְמוּמִי לַשָׁמַיִם:
אֲבוֹי, אֵינִי עַיִט וֶאֵין לִי כְּנָפַיִם!
מַדוּעַ אֶבְרוֹת לֹא נָתַתָ, אֵלִי?
לֶרוּם הָרָקִיע הָיִיתִי מַמְרִיא.
בִּמְעוֹף הַשָׁמַיִם הָיִיתִי מַגְבִּיהַ,
הָיִיתִי שׁוֹכֵחַ תְלָאוֹת בָּרָקִיעַ.
כּוֹכְבֵי הַשָׁמַיִם בַּשַׁחַק הָרָם
הָיוּ מַטְבִּיעִים כֹּל מַכְאוֹב בֶּאוֹרָם
מִשַׁחַר יָמַי גוֹרָלִי כֹּה שׂוֹנְאֵנִי,
הוּא רַק מִתְנַכֵּל לִי וֶלֹא יֹאהָבֵנִי.
אֲנִי זָר לַכֹּל, זֶה הַצַעַר הָרָב:
יָתוֹם אֲסוּפִי בָּעוֹלָם מִי יֹאהָב?
כִּי רָק טִרְדוֹתָי אָהֵבוּנִי, אֵין אוֹשֶר,
כֶּאִילוּ דַרְכִּי מִתְפָּתֶלֶת בַּחוֹשֶׁךְ,
וֶרָק בַּמְרוֹמִים לִי תִהְיֶה מֶכוֹרָה,
מִפְלָט מִכֹּל צַַעַר אֶמְצָא בַּצָרָה.
כְּשֶׁמָר לֶלִבִּי, כְּשֶׁאָבְדָה הַתוֹחֶלֶת,
אֶשָׂא אֶת עֵינַי אֶל רֶקִיעַ הַתְכֵלֶת.
שׁוֹכֵחַ אֲנִי שֶׁנִשְׁאָרְתִי יָתוֹם,
אִם רָק מַחְשָבְתִי מַמְרִיאָה לָה לָרוֹם.
מוטי
זה כמובן שיר אחר והתרגום הזה הוא בנוסף לתרגום שקיים בספרו של יואל נץ לשירו היפה של המשורר האוקראיני מיכאילו פטרנקו.פשוט מאוד חפשו ביוטיוב או בגוגול "שלחתי מבט לשמיים" מאת מיכאיל פטרנקו או "איזי הוד"(זמר) ומצאו את השיר,אני לא בטוח שהלינקים יעברו.וורדפרס זה לא פייסבוק:)
מוטי
להכיר תודה זה מצוין, אבל יותר טוב להוקיר תודה…:)