ריחה המתוק של הביצה / איתן קלינסקי
נוֹלַדְתִּי
לְרֵיחָהּ הַמָּתוֹק שֶׁל הַבִּצָּה הַנְּקִיָּה
וּבְלִבָּהּ נַרְקִיס
סְבִיבָהּ חָצָב וְכַלָּנִית
שֶׁפָּסְעוּ אֶל גֶּדֶר הַצַּבָּר
בַּפַּרְדֵּס שֶׁל אַבָּא.
נוֹלַדְתִּי
לְרֵיחָהּ הַמָּתוֹק שֶׁל הַמִּלָּה הַמְיֻבֶּלֶת
וּבְלִבָּהּ תִּקְוָה
סְבִיבָהּ יָשְׁרָה וַעֲבוֹדָה
שֶׁפָּסְעוּ מִתּוֹךְ סֵפֶר הַמִּלִּים
שֶׁשּׁוֹרְרוּ בְּיַלְדוּתִי.
הַיּוֹם
הַמִּלִּים הַטּוֹבוֹת מִתְחַנְּנוֹת לְאַתֵּר אֲחִיזָה
בְּקִפְלֵי קַרְקַע וּבְסִתְרֵי עֵשֶׁב
לִמְצֹא אֶת הַבִּצָּה
לְהָרִיחַ אֶת נִיחוֹחָהּ
אוּלַי יִמְצְאוּ אֶת הַנַּרְקִיס שֶׁלִּי
אוּלַי יִמְצְאוּ אֶת הָאָרֶץ שֶׁהָיְתָה לִי
וְיַחְזִירוּ לַחַיִּים אֶרֶץ וּמִלִּים
שֶׁנֶּעֶלְמוּ לִי.
ניקוד: יאיר בן־חור
שיר געגועים לעבר, לזמנים שבהם למילה היו ערך וחשיבות והיה ניקיון כפיים; געגועים ולארץ שהייתה ואיננה עוד.
9 תגובות
גבריאלה מורז
אחד משירי הגעגועים היותר יפים שקראתי. בנפשי אותה ציפור געגוע ואני כל כך מזדהה.
אוהבת במיוחד שלמרות הגעגוע אינם נראים לעין הכאב והטרוניה אלא מנגינת מלנכוליה חרישית הנוטעת בי תקווה שאולי אי פעם יחזרו הפריחות האלה לפרוח ולקשט את הביצה.
שיר מופלא ומענג את הלב והנשמה.
דוד אדלר
כל אחד ונרקיס הילדות שלו איתן. מזגהה עם הלך הרוח שלך של הארץ האובדת לכולנו…..
איתן.
לדוד שלום
מאחל לנו שנחזיר לארץ היפה את ריחה המתוק של הביצה עם נרקיסיה .
בברכה
איתן
איתן.
לגבריאלה מורז.
תודה
בברכה
איתן
לאה צבי (דובז'ינסקי)
שיר געגועים מהול בכאב, מה שהיה כנראה לא יחזור , מתאים למצב הנוכחי…..תודה
איתן.
ללאה צבי שלום
לתודה אני מצרף את איחולי, שהרוח של ימי ריחה המתוק של הביצה יפקדו את חיינו.
בברכה
איתן
מוטי
יש לפחות שיר געגועים אחד שוודאי כולם מכירים. הוא אמנם פזמון, אבל גם מפזמון, אם רוצים, אפשר ללמוד המון:)
אז בבית הספר
על הקיר תמונה
והאיכר חורש בה
את האדמה
וברקע, הברושים
שמי שרב חיוורים
האיכר יצמיח לנו לחם
שנהיה גדולים.
והמורה אומרת:
"עוד מעט כבר סתיו".
בשיעור מולדת
היא מראה חצב.
היורה יבוא עכשיו
שפע טיפותיו
כוילון שקוף על פני העמק
הפורש שדותיו.
כך זה היה, פשטות רכה
זה הצטייר בילדותנו
שהיתה יפה.
וכך בדמיוננו התרבו פלאות
הפטישים ניגנו
מחרשות רנות
יש יוגבים ויש כורמים
ארץ של רועים –
כך זה הצטייר בילדותנו
שהיתה יפה
כולנו גדלנו על שירים כאלה, איזה סוג של אידיליה מלאת "אידיאלים" , מלאת כיסופים לעולם אחר של ערכים "וטבע" שהיה ואבד.(והטבע במקרה הזה הוא גם "טבע" האדם, הדרך הייחודית שבה הוא "מטביע" את חותמו בזמנו על העולם)
לא אמרו לנו שאותו עולם חדש ונפלא או ישן נושן (תלוי איך מסתכלים על זה), אבד. אף אחד לא יאמר היום לילדים, שגם הכנרת ים המלח והירדן, למשל, הולכים בהדרגה לאיבוד (הם לא הולכים כמובן לשום מקום, זה אנחנו שמאבדים אותם:). עדיין מכנים אותם בשם כנרת ובשם ים המלח ובשם נהר הירדן, למרות שהם ממזמן לא אותה כנרת ולא אותו ים המלח וודאי שלא "נהר" הירדן. אנחנו רוצים לשמור על הילדים שלנו, לא לגרום להם לעצב מיותר. אנחנו מתווכים להם את המציאות עד כמה שאנו יכולים (ועד כמה שאנחנו עצמנו "מבינים" אותה), לא כופים עליהם אותה.
כשאני נולדתי, הנזק מייבוש אגם החולה והביצות הצפוניות כבר החל להתברר, אבל לא סיפרו לי על כך,(למה שיספרו?:) ככה זה, כשהאדם סבור שהוא יותר חכם מהטבע. הוא לא חי באיזון עם הטבע, עם הביצה ולכן שוקע מהר מאוד בביצה מסוג אחר לחלוטין ונאלץ אחר כך לעשות בקרת נזקים ולהתאבל "ולהתגעגע" במקום שלא ניתן יותר לתקן.(או אולי לא ממש רוצים לתקן או יודעים איך לתקן)
יש מעוות שלא יוכל לתקון, אם כי זה רק נראה כך. דור הולך ודור בא והארץ לעולם עומדת. (ראיתי פעם סרט המתאר מה היה קורה אם האדם היה נעלם לחלוטין מעל פני הארץ. הטבע, מסתבר, בתרחיש הזה, היה חוזר ובגדול!) אז כדאי לאדם לגלות יותר כבוד לטבע, שזה בעצם אומר לתת כבוד, בעיקר "לעצמו".(כי יש להבדיל בין נרקיס החי בבריכה וביצה אקולוגית, מערכת סגורה, השומרת על איזוניה,בלמיה, ושלמותה,לבין "נרקיס" החי בתוך בני האדם ורואה בכל מקום רק את עצמו וצרכיו המזוייפים.)
טוב, גם השיר שלפנינו הוא שיר "געגוע", אבל למעשה זהו שיר סמלי ביקורתי במסווה של שיר געגוע:)
כל שיר של השוואה דורש להבין למה בדיוק משווים ולשיר הזה יש אלמנט השוואתי מובהק:
בשני הבתים הראשונים התבנית היא נולדתי ל…(תיאור מצב מסוים) לעומת הבית השלישי שהוא "והיום"(ושוב תיאור מצב מסוים או לפחות התפיסה הסובייקטיבית של המצב) שני הבתים הראשונים הם הקבלות, כך שניתן אפילו להשוות בינהם, למשל , את הנרקיס לראות כשווה ערך "לתקווה", את היושרה והעבודה כשווה ערך לחצב ולכלנית ואת גדר הצבר שגובלת בפרדס של אבא "למילים ששוררו בילדותי".
צורה מעניינת ליצור מטפאורה,עוד נגיע למשמעות בהמשך:)
אנו משווים, משום שאין לנו ברירה, אלא להשוות. נולדנו עם היכולת הזאת לערוך השוואות (תכונה של ההמיספירה השמאלית שמתפתחת מהר מאוד, כבר עד גיל שש)והיכולת הזאת כנראה שירתה אותנו ועדיין משרתת, אחרת, היא פשוט לא הייתה קיימת(ברירה טבעית וכדומה). יחד עם זאת, תכונות רבות שהתפתחו בברירה טבעית אינן בהכרח התכונות "הטובות ביותר" "האופטימליות", אלא בסך הכל, מה שהטבע ראה כאפשרות הטובה ביותר באותו רגע, "בלחץ האירועים" ועל כן נתן גושפנקא רשמית "ואישר" להעבירה לדורות הבאים (זה משהו בסגנון, נבדוק זאת יותר לעומק מאוחר יותר אם יהיה זמן ואז נראה, גם אם זה ייקח כמה מיליוני שנים:).
אנחנו מתגעגעים ומשווים, אבל הגעגועים שלנו וההשוואות שלנו פועלים ,בסופו של דבר גם נגדנו, משום שהם לא מאפשרים לנו לראות את המציאות באותו רגע במלוא מורכבותה ופרטיה, לא מאפשרים לנו, לחוש את העוצמה שנמצאת תמיד בתוך הרגע, את האפשרות וההזדמנות הגדולה, לא מאפשרים לנו לקחת את גורלנו בידינו ופעמים רבות הופכים אותנו לפסיביים המבכים איזשהו גורל, שהוא לא בהכרח קבוע (כי הכל משתנה כל הזמן ולנו יש חלק בשינוי הזה, בין אם אנו עושים משהו ובין אם אנו לא עושים "כלום").
עכשיו נתעמק בשיר עצמו, בחוויה הסובייטיבית של הדמות בשיר, בהגיון ובתפיסה שלה את הדברים:
נוֹלַדְתִּי
לְרֵיחָהּ הַמָּתוֹק שֶׁל הַבִּצָּה הַנְּקִיָּה
וּבְלִבָּהּ נַרְקִיס
סְבִיבָהּ חָצָב וְכַלָּנִית
שֶׁפָּסְעוּ אֶל גֶּדֶר הַצַּבָּר
בַּפַּרְדֵּס שֶׁל אַבָּא.
כיוון שזה שיר השוואתי והוא מתחיל מתיאור חושני (ריח ומראה)של ביצה נקיה, אנו יכולים להבין מהר מאוד, "שהביצה" הקיימת בימינו, אינה נקייה וכיוון שבימינו אין ממש ביצות (יותר בריכות אקולוגיות מלאכותיות, קטנות או קצת יותר גדולות, כמו אגמון החולה), לשיר יש גוון סמלי מסוים ונדרשת קריאה סמלית של הדברים:
הנרקיס הוא למעשה נקודת המבט הילדית על הדברים. מה שהילד זוכר מילדותו שונה באופן מהותי ממה שהמבוגר רואה בבגרותו. הביצה הופכת להיות סמל לכוחות טבעיים, אך גם טהורים ונקיים המגיעים עד "לגדר הצבר בפרדס של אבא". הילד רואה בטבע סוג של חבר, משהו שהוא חלק ממנו, בדמיונותיו, מגרש משחקים גדול, מלא בהפתעות שונות ומשונות. כשאני הייתי ילד, למשל, הטבע אצלנו, בתוך העיר,היה החולות בחולון עם העצים הבודדים הפזורים פה ושם ובריכות גשמים שבתוכם התרוצצו ראשנים וצפרדעים שאספנו)
הפרדס של אבא, בשיר, אינו אלא החלק המתווך בין "הכוחות הטבעיים", בין העולם כפי שהוא בחוץ, לבין החינוך שהילד קיבל בבית אביו (כלומר הפרדס, החלק "המבוית" של הטבע, החלק שאותו מבינים ורותמים לשירותו של האדם.) בבית השני אנו גם מבינים, שהפרדס והגדר הוא שווה ערך "למילים ששוררו" בילדותו של המשורר וזה אומר, הדרך שבה מכרו לילד את הטבע, הערכים שהנחילו לו, האמונות שלמד לקבל בנוגע לאותו "טבע" .הטבע, בהקשר הזה ,הסמלי, הוא הסביבה הנראית לילד טבעית, הסביבה שבה הוא גדל, הסביבה שבה הוא למד את הדברים החשובים ביותר בחייו כילד, זאת הסביבה שהוא עכשיו חש, כי הזדהמה ללא היכר, זיהום שגורם למבוגר להרגיש את הכאב על האובדן ולהתגעגע.
וֹלַדְתִּי
לְרֵיחָהּ הַמָּתוֹק שֶׁל הַמִּלָּה הַמְיֻבֶּלֶת
וּבְלִבָּהּ תִּקְוָה
סְבִיבָהּ יָשְׁרָה וַעֲבוֹדָה
שֶׁפָּסְעוּ מִתּוֹךְ סֵפֶר הַמִּלִּים
שֶׁשּׁוֹרְרוּ בְּיַלְדוּתִי.
רתימת "הטבע" לצרכיו של האדם לא הייתה קלה, אבל היא זאת שהפכתה את האדם להיות ראוי לכל מה שהשיג. הילד גדל בסביבה שבה שיבחו את סגולות העבודה "הקשה", זאת שבזכותה האדם הופך להיות ראוי לכל מה שהוא מקבל. מכאן אנו למדים שיש היום סביבה אחרת לחלוטין, ערכים אחרים לחלוטין ובני אדם מצפים לקבל את מה שמגיע להם שלא בזכות, אלא בשחיתות.
אפשר לחוש זאת, בין השורות:
מה המשמעות, למשל, של "מילה מיובלת"? מדובר למעשה באינטגריטי, תוכו כברו,אותנטיות.
מדובר, בני אדם שנאלצו לחצוב את המילים שהם משתמשים בהן ועשו זאת בעבודה "קשה",לאורך זמן, כלומר הפכו עצמם ראויים באמת לדברים שאותם הם אומרים. נאלצו להקריב קרבנות כדי לומר את מה שהם אומרים, להקריב לעיתים את היקר להם ביותר.
נדמה שהמשורר משווה זאת בעקיפין לסביבה צינית אכזרית, שבה נאמרים מילים כלאחר יד על ידי אנשים שלא ממש ראויים לומר אותן ואשר וודאי, בשעה שלהם עצמם אין כל כוונה להקריב דבר(וודאי לא את שחיתותם), הרי הם מוכנים בפזיזות רבה להקריב את כל מה שיקר לאחרים, אף את היקר להם ביותר לעיתים בלשון גבוהה או קצת פחות, אבל תמיד ההולכת הלוך וטפוף. במצב כזה המילה "המיובלת" היא דבר נדיר, שאין מרגישים עוד את ניחוחו (יש כאן סינתזיה יפה), ניחוח מתוק משום שבזיעת אפיו האדם מצמיח לחם מן הארץ והמילה המיובלת אינה אלא סמל ללחם, שהוא כמעט לחם קודש. לחם שהושג בעמל רב. שהאדם השתתף בהצמחתו מן האדמה, בקצירתם של החיטים ממנו הוא יוצר, בכתישתם, בהפיכתם לקמח, בהפיכתם לבצק, באפייתם. בכל התהליך שהפך אותו זכאי לומר ,כי אמת דיברתי. אכן, "אמת מארץ תצמח", כלומר האמת אינה מגיעה בהכרח מלמעלה, משום מקום, יש לה וחייבים להיות לה הקשרים נרחבים מאוד. אמת היא לא רק מילים, למעשה, האמת איננה המילים.
האמת היא העשיה של האדם, אותה עשיה המעידה על האדם, על ערכיו ואמונותיו. על הסביבה "הטבעית" שלו. המילים מגיעות לאחר העשיה המשמעותית , אך גם יכולות לבשר את העשיה המתהווה בד בבד יחד עם המילים. בהקשר זה בריאת העולם במיתולוגיה התנכית נעשתה באמצעות מילים, מה שמעיד, שמילים שיש בהן כוונה אמיתית, מסוגלות, בסופו של דבר, לחולל שינוי עמוק בחברה ובתרבות. כי בהקשרים מסוימים גם מילים הן למעשה "עשיה". אבל חייבת להיות בהן כוונה. כאשר אין במילים כוונה, הרי שמדובר בסוג של שקר שאינו יכול להוביל לשום תוצאה מלבד ניוון והרס בטווח זמן כזה או אחר לאדם עצמו ולסביבתו.
הַיּוֹם
הַמִּלִּים הַטּוֹבוֹת מִתְחַנְּנוֹת לְאַתֵּר אֲחִיזָה
בְּקִפְלֵי קַרְקַע וּבְסִתְרֵי עֵשֶׁב
לִמְצֹא אֶת הַבִּצָּה
לְהָרִיחַ אֶת נִיחוֹחָהּ
אוּלַי יִמְצְאוּ אֶת הַנַּרְקִיס שֶׁלִּי
אוּלַי יִמְצְאוּ אֶת הָאָרֶץ שֶׁהָיְתָה לִי
וְיַחְזִירוּ לַחַיִּים אֶרֶץ וּמִלִּים
שֶׁנֶּעֶלְמוּ לִי.
השיר מסיים כך, בתקווה למצוא את מה שנעלם. מה שנעלם הוא לא בהכרח "הטבע" אלא "טבע" האדם כפי שהיה אז, בילדותו של המשורר, אותו טבע שהיה בו מן התום ומן האידיאלים הגדולים, משני העולם, אידיאלים שהתהפכו והפכו להיות חורבות ענק במדבר של ערכים ונדמה שאינם קיימים עוד. ההבדל בין המצב אז למצב היום הוא ההבדל בין הנרקיס כסמל לטוהר וליופי הצומח מתוך מאבק עיקש לחצוב אותו מהפראות, לבין הנרקיס הקיים היום כסמל לתרבות "המגיע לי", כסמל לניוון ולהשחתה ,שבה האדם תופס את עצמו כמרכז הדברים, כשמש שכל הדברים נסובים סביבם. זה ההבדל בין "יוסף" שלפני הבור לבין יוסף של אחרי הבור, זה שיכול היה לומר לא מוחלט גם לפיתוי המפתה ביותר. מכאן שאדם יכול ליפול לבור באופן לא מודע, בשל כוחות לא בשלים או מעוותים בנפש והוא יכול ליפול לבור גם באופן מודע, כאשר הוא מוכן לשלם את המחיר המלא על מימוש ערכיו ואמונותיו בעולם.(בעולם בכלל ובהיסטוריה האנושית,יש אנשים כאלה, הם נראים ובולטים בנוף הכללי והאנושות יודעת לזכור אותם)
אנשים כאלו לא ממש קיימים היום בארץ שלנו, לפחות לא בהנהגה(בכל אופן,זה מה שהשיר טוען במידה כזאת או אחרת)ואלו שקיימים היום, הם אלו שמגיעים לבור שלא ביוזמתם ונאחזים בקרנות המזבח עד הרגע האחרון או הגנרלים מהבור, שפניהם תמיד למלחמה גם כאשר מלחמה לא בהכרח נדרשת. בגדול, אי אפשר לבוא בטענות לאף אחד. המציאות היא מה שהיא ובני אדם הם מה שהם ועל כל אחד לפעול בהתאם לצו מצפונו ובשאיפה, לא יכניסו אותו לכלא בשל כך, יתנו לו לבטא את רחשי ליבו ויאפשרו לו לפעול בהתאם. מאבקים כאלו יש(והיו) בכל העולם, בין אם הם מוצדקים ובין אם לאוו, הם אלו המשנים את פני המציאות כל הזמן בשל הקונפליקטים הנמצאים בבסיסם.
אז האם "הנרקיס" יחזור"? האם הביצה הנקייה תחזור?
ובכן, אין לדעת אם בכלל כל אלו באמת נעלמו או שמא בסך הכל במשחק האינסופי הזה של אור וצל במציאות, כרגע נמצאים בצל וישובו בהכרח לאור. זה לא אומר שהם פסקו מלהתקיים. זה רק אומר, שכרגע רואים אותם פחות (או לפחות יש אנשים שרואים אותם פחות) ויש מי שיכול לראותם במלואם אפילו במה שנראה כאפילה, משום שמעבר לתקווה,(שהיא חלק מהאשלייה לעיתים) יש גם חזון וחזון מבוית באמצעות מילים הוא חזון למועד. מתי יגיע המועד ואיך יגיע(כלומר מה באמת נדרש על מנת להביאו?), "אלוהים" יודע . באשר לנו, אנו יודעים שהזמן של אלוהים שונה מהזמן שלנו ,התקוות שלנו,שונות מהתוכניות של "אלוהים" והתפילות שלנו לא מגיעות בהכרח לאוזן שדומה לאוזן שלנו, אולי הן בכלל מתאדות בחלל דרך החור באוזון ואז לא שומעים אותן בכלל,כי אין אפילו דממה דקה בחלל,אי אפשר לשמוע כלום,אפילו לא דממה,וודאי שלא דקה.:)
כי רגע אחד אצלו, נצח אצלנו. טוב, נחכה בסבלנות.בכל אופן, אנו יודעים לקוות.וכשכולם מקווים בצורה הנכונה ביותר, יום אחד עוד יווצר מקווה מים חיים גדול שיש בו איזונים,כלומר ביצה עם נרקיסים וחצבים וכלניות, בכלל,גן עדן לכל הוזה וחוזה עוד בעולם הזה..:)
אמן!:)
איתן.
תודה למוטי על קריאה מעמיקה בשיר, כפו שהוא מיטיב לעשות בכל השירים המופיעים באתר. תודה על תובנות שהעלית בתגובתך.
בברכה
איתן
מוטי
חשוב לי להוסיף משהו שנשכח ממני בתגובה הקודמת, הפזמון בתחילת התגובה הוא פרי עטו ודמיונו של הפזמונאי והעיתונאי עלי מוהר (זכרונו לברכה)בנו של המשורר יחיאל מר(מוהר הפזמונאי),בנו של המשורר,מאיר מוהר.כך נראית שושלת המטופחת בידי גנים וסביבה משובחת.:)
בכל מקרה,כשנזכרתי בפזמון הזה בעקבות השיר של איתן קלינסקי, ביררתי גם בגוגל קצת על עלי מוהר.הוא עצמו היה אדם של ערכים ועשייה. בסרט תיעודי עליו, שנעשה זמן מה לפני מותו, נראה היה שממש "מטרידה" אותו עליית קרנן של תוכנויות הריאליטי, הוא לא הצליח להבין למשל מדוע מישהו יציע נישואים לחברתו מול כל פני האומה.
מה שלמעשה "הטריד" אותו כנראה היה ההבדל בין מה שהופך להיות "חיים בסרט" במקום לחיות באמת. תרבות של חיצוניות ורושם, במקום תרבות של עומק ,פנימיות ואינטימיות. התבוננתי היטב בעלי מוהר בסרט, ממש כמה שבועות לפני מותו..ואלו הדברים שהוא נתן עליהם את הדעת, לא בשיפוטיות חלילה, אלא ממש מתוך סקרנות ילדית להבין תופעה שהוא זיהה כמסתמנת. וכן, ניתן היה לקלוט פה ושם מבטים תוהים, עצובים במקצת, אבל אלו הוחלפו תדיר על ידי חיוכים גדולים של אדם, שהיה עסוק ביצירה ובחיים ממש כמעט עד הרגע האחרון (בסרט הוא עובד עם יוני ריכטר על שכלול של פזמון מסוים וחזרות על הצגה מוסיקלית שהעלו ביחד ממש באותו זמן).
נראה אדם יקר,רגיש,בעל מעוף והנה,אני מזכיר אותו שוב,כי גם הוא קשור לעניין. אין דבר שלא קשור מסתבר..יש כל מיני סוגים של אנשים בעולם, בכל עת ובכל זמן, במציאות יש מגוון, השאלה היא מה אנו בוחרים לראות ועם מה אנו בוחרים לעבוד, באופן פנימי וכמובן חיצוני.