סבא שלי / טובה זלוטוגורסקי
סַבָּא שֶׁלִּי, רֵיבּ לַיבּוּשׁ יוֹאֵל לֵיבֶּער,
לֹא עָמַד בַּתּוֹר לִהְיוֹת
סַבּוֹן
אֲבָל בָּנָיו, בְּנוֹתָיו,
נְכָדָיו נֶכְדוֹתָיו, נִינָיו, נִינוֹתָיו
כֵּן.
נִמְצְאוּ מַתְאִימִים.
עִנְיָן שֶׁל סוּג הָעוֹר
הִצְטַחֵק לָהֶם פָּקִיד אֶחָד בְּמַדִּים
וּבִמְאוֹר פָּנִים
פָּתַח.
כָּל הַיּוֹם הִתָּמֵר עֲשָׁנָם.
אֶת סַבָּא קָבְרוּ.
מֵת יַחַד עִם הַפְּצָצָה וְהַמִּקְלָט כְּשֶׁבָּאוּ
הַמְּטוֹסִים.
אוּלַי כִּי לֹא רָצָה לָעוּף.
ניקוד: יאיר בן־חור
4 תגובות
ד"ר דוד אדלר
שיר עוצמתי ומצמרר
שלי ב
מצמרר
איתן.
מצטרף לתגובות קודמי – מְצַמְרֵר !!! …
מוטי
נשאלת השאלה, האם אלו שכן הפכו להיות סבונים כן רצו לעוף ואם כן, באיזו דרך?.
אם חיים פירושם תעופה, אז אפשר לומר שהם רצו לעוף והתעופה עבור מרבית בני האדם שרוצים לחיות (לא משנה מה התנאים) היא התקווה שהמצב ישתפר, שיכול להיות יותר טוב או שלכל הפחות, אפילו אם רע, וודאי שלא יהיה רע יותר, שהמצב לא ידרדר עד עברי פי פחת. יחד עם זאת, גם כאשר נמצאים על עברי פי פחת, אנשים אמוניים רבים לא מאבדים תקווה, שברגע האחרון הם יוושעו. "גם אם מונחת חרב על צווארו, אל ימנע את עצמו מהרחמים" ."גם כי אלך בגיא צלמוות, לא אירע רע,כי אתה עימדי"…
השיר לא מבאר בדיוק מה הייתה עמדתו של הסבא בעניין הזה. האם הוא חש מה הולך להיות?האם עמד בפני משבר אמונה? האם לא רצה להצטרף "למלאכים" בדרך הזאת? השיר אומר "אולי" ואין כל דרך לדעת. אולי גורלו היה טוב יותר מאשר כל אלו שנאלצו, בסופו של דבר, לעמוד בפני שוקת שבורה.אולי למרות שהסבא חווה כבר מלחמת עולם אחד רצחנית לפני השואה וכבר הבין מה בני אדם עלולים לעולל אחד לשני, לזקן ועולל, אולי הסבא הזה זכה ללכת בדרך מכובדת יותר מכל השאר, כי אותו לפחות קברו באדמה,בעוד כל האחרים לא זכו לאותה מנוחה אחרונה,"מנוחה נכונה"?.מהבחינה הזאת,דבקותו של הסבא לא עמדה בסופו של דבר בפני מבחן ואפשר לומר שהוא זכה "בחסד" מסוים מבחינת הדוברת בשיר.הוא לא היה צריך להצדיק דברים נוראים כדי לשמור על אמונותו ולא להתמודד עם ספקות החורבן המוחלט.
במשפט האחרון בשיר יש אירוניה עצומה,הרי עשנם היתמר. הם אכן עפו, אבל לא באופן ולא בדרך שבה הם קיוו שהדברים יתפתחו או יתנהלו. שער הרחמים היה בדיוק השער למקלחות ולמשרפות ולא בטוח בכלל שהם הצטרפו לאחר מכן למעוף המלאכים.
באירופה מתה האמונה עבור רבים, אם כי עבור רבים נוצרו אמונות חדשות ועבור אחרים, התחזקו אמונות ישנות. בתוך הכבשן הזה וודאי לא היה אדם אחד שנשאר ללא שינוי, ללא טרנספורמציה.. כי כאשר אנשים חווים באופן בלתי אמצעי את הבנליות של הרוע, את הציניות של הרוע (ולא רק כמונו המיודעים דרך אתרי החדשות) ומבינים באופן חד משמעי על בשרם עד כמה החיים שבריריים ואסוניים ברגע אחד, הם אינם יכולים שלא להשתנות בצורה טוטלית.
לא רק נאצים מאריכים ימים אחרי השואה ומלחמת העולם השנייה. הניצולים עצמם, אלו שנותרו, למרות הטראומה העצומה, נוטים להאריך ימים אף הם (לא כולם, אבל רבים מהם). חלק מניצולי השואה, מגלים דבקות חסרת פשרות בחיים, גם כאשר החיים לא בהכרח מאירים להם פנים, גם כאשר רע, גם כאשר קשה והבדידות מעמיקה. לאחר שעברו את השואה, הקושי במידה רבה הפך להיות עבורם מעין סטנדרט שאפשר להתמודד עימו, אם רוצים. אלו שעברו את צעדת המוות, ממשיכים לדבוק בצעדת החיים. ממשיכים לדבוק בחיים ומי שדבק בחיים לעיתים גם מאריך ימים ואפילו מאוד,יותר מהאוכלוסיה הכללית.
סבתי, למשל, גם לה היה את הכבוד המפוקפק לנהל שיחה עם מנגלה באושוויץ. כשמדברים על פקידים מצטחקים, מאירי פנים, אפילו מנומסים, ובכן, היו לא מעט כאלו בקרב הנאצים. אייכמן בעצמו הסביר, "שבסך הכל מילאנו פקודות". יום אחד פנה אליה מנגלה באחד הבקרים ואמר לה כך, בקירוב:
"עלמתי(פרויליין),את נראית מאוד חיוורת,האם את לא מרגישה טוב?"
סבתי באמת לא הרגישה טוב, היא הייתה חולה, אפילו מאוד, אבל ידעה שכדאי להיות בריאים עבור העבודה והיא הכחישה זאת נמרצות. אולי אמרה משהו על הקור.היא מספרת שמנגלה חייך אליה והמשיך הלאה. לפי מה ששמעתי, זאת הייתה הפעם היחידה והאחרונה שהיא דיברה ישירות עם מנגלה. אנחנו מכירים את דוקטור מנגלה מתמונות ומספרי ההיסטוריה, והיא בחיל ורעדה התייצבה מולו על מנת להגן על חייה, מתוך מחשבה או תקווה שלחיים הללו יש משמעות ועוד תהיה להם משמעות בהמשך.
עִנְיָן שֶׁל סוּג הָעוֹר
הִצְטַחֵק לָהֶם פָּקִיד אֶחָד בְּמַדִּים
וּבִמְאוֹר פָּנִים
פָּתַח.
אירוניה דקה מאוד הממחישה עד כמה חסרי אונים היו האנשים הללו, כמו סצינה מסרט אימה.
אין לאן לברוח, אין עם מי לדבר ,בעיקר אין עם מי לדבר. כל האנשים הללו, שרבים מהם היו דתיים מאוד (מה שאנו מכנים היום חרדים) וודאי הפגינו מגוון שלם של התנהגויות שהולמות את הסיטואציה ברמה האנושית. חלק קפאו במקום והשלימו את גורלם, חלק ניסו להתנגד,צרחו,השתוללו, וחלק ניסו אולי לברוח(האקטיביים יותר אכן ברחו עוד בדרך לאושוויץ וגם ברחו ממחנות אחרים-סוביבור למשל)ברמות גבוהות יותר חלק דיברו עם אביהם שבשמיים וחלק הסתמכו על ערכיהם האנושיים הגבוהים ביותר(פרנקל).כולם ידעו שבכל רגע מישהו מהם יכול להימצא מתאים ולעלות בגורל,לא משנה מה הוא יעשה בהכרח.
כולנו בני מוות, בסופו של דבר, כולנו עומדים בתור, אם לא להפוך לסבון, אזי להצטרף להמוני ההמונים האינסופיים שכבר עשו את הדרך וסיימו את המסלול.להפוך לעפר ואפר,לחלקיקים מרקדים. ההבדל היחיד בינינו לבין אותם שעלו השמיימה בעשן מיתמר, היה בתחושת התכיפות שבעניין. הם ידעו שזה יכול לקרות כל רגע, אנו נוטים לשקוע בשכחה עצמית אופטימית לעיתים וסבורים, שהחיים יימשכו "לנצח". זה אולי אחד התורות היחידים,שבהם לא אכפת לרבים מאוד שיעקפו אותם, שאפילו יישארו "אחרונים".בכל תור אחר לא בטוח שהם היו מוותרים כל כך מהר.זה שריד לחשיבה ילדותית שקיימת בבני האדם ובתאי הגזים מתו גם מבוגרים רבים מאוד שחשו ממש כמו ילדים שננטשו בידי "אביהם שבשמיים".
השיר הזה אכן חזק ןומצמרר,כתוב היטב וממחיש "בצפיפות" האירועים שבו,"בסטקטו" של חלק משורותיו המקוטעות את המהירות העצומה שבה השתלשלו הדברים עבור אותם אנשים, ממש כמו בקר שדוחקים אותו לפינה ודוחפים אותו למכלאה בטרם שחיטה. כיצד התנפצו החלומות והאמונות, באיזו מהירות הפכו בני האדם ההם ממודעות חיה בעלת תקוות ושאיפות לעשן המיתמר השמיימה עם תוצרי לוואי שומניים.