סחף אירופי / ציפי שחרור
רְחוֹבוֹת הוֹמִים עָלַי וּפְנֵי אֲנָשִׁים שְׁטוּחוֹת דּוֹהוֹת
בְּרֶדֶת הַשֶּׁמֶשׁ.
וְנִדְמֵית הִסְתַּגְּרוּתָם נְשִׁימָה עֲקֻבָּה.
כְּשֶׁהֵם אֵינָם מִתְבּוֹנְנִים בִּי וְאֵינִי מִתְבּוֹנֶנֶת בָּהֶם.
וּמֵחֲמַת הַסַּחַף מְהַלֶּכֶת מַעֲדַנּוֹת,
מְנַסָּה כֹּחִי בְּתוֹךְ פִּרְצָה קְטַנָּה לִגְמֹעַ.
בְּרֶדֶת הַשֶּׁמֶשׁ.
וְנִדְמֵית הִסְתַּגְּרוּתָם נְשִׁימָה עֲקֻבָּה.
כְּשֶׁהֵם אֵינָם מִתְבּוֹנְנִים בִּי וְאֵינִי מִתְבּוֹנֶנֶת בָּהֶם.
וּמֵחֲמַת הַסַּחַף מְהַלֶּכֶת מַעֲדַנּוֹת,
מְנַסָּה כֹּחִי בְּתוֹךְ פִּרְצָה קְטַנָּה לִגְמֹעַ.
ניקוד: יאיר בן־חור
בתוך כל הבדידות, הניכור וחוסר הרצון לתקשר, עדיין נעשה ניסיון למצוא פרצה.
4 תגובות
ד"ר דוד אדלר
הפואטיקה הומה בכל אחת משורות השיר
א.
גאה בך, מי שהיה המורה שלך בסמינר למורים בצפת.
שלי ב
כנאמר – "מיטב המילים במיטב סדרן "
הלשון הציורית והחלוקה התחבירית למשפטים פשוטים יצרו את הסחף הרגשי אליו אני צמאה ולמרות שאין הקבלה מפורשת בין הסחף האירופאי לסחף אחר, ניכר ההבדל שבגללו מתעורר הרצון לחפש פרצה ולגמוע
תודה.
מוטי
רחוב הומה הוא בעצם רחוב מאוד סואן, שהתנועה בו ערה. כל מי שראה אי פעם ווידאו של רחוב ראשי בעיר סואנת מלמעלה בהילוך מהיר, יכול להבין את הדימוי הזה של "רחובות הומים עלי" באופן מאוד וויזואלי וחד משמעי. אדם ההולך ברחוב כזה חש כאילו סביבו הומה ים של אנשים בתנועה מכניסטית וזורמת לכל מיני כיוונים.אפשר בקלות לטבוע.
כאשר יש מסביב לדוברת בשיר ים כזה של אנשים, לעת ערביים, האינדיווידואל מאבד כל סממן ייחודי לו והופך להיות חלק בלתי נפרד מההמון, כשם שהטיפה בים אינה מובחנת מהים עצמו. הדוברת בשיר אינה רוצה לאבד גם את האינדיווידואליות שלה והדרך שלה למנוע מעצמה להיעלם לחלוטין בים האנשים, היא למצוא את הנקודה הפנימית המיוחדת המאפשרת לה ,כמו בבקיעת ים סוף, לעבור בתווך מבלי לטבוע. את זאת מאפשרת לאמן האמנות. זאת עבודה עדינה מאוד (ולכן הולכת מעדנות, הולכת בין הטיפות, הולכת על קצות האצבעות במידת מה), כי היא מצריכה מיומנות מאוד גבוהה ושמירה על סוג של איזון, ממש כמו בהליכה על חבל. אם האמן היה נבלע בשטף הזה של חיי היום יום, של אובדן האינדיווידואליות, של המכניסטיות המתקיימת בכל, הרי היה מאבד גם את היכולת ליצור ולכתוב, היה מאבד באמת את קשר העין שלו עם הזולת, היה נסגר ונאטם ממש כמו אותו זולת שבו הוא מתבונן ואשר אל נפשו, אל מהותו הוא מנסה להגיע ונשימתו, ייסוד החיים, הייתה הופכת אף היא עקובה.
עבודתו של האמן היא לתת פנים לאלו שאיבדו פנים, להחזיר את הפנים השטוחות והדוהות, החד מימדיות, ליצור ריניסאנס, למצוא את מעיין החיים בתוך הזרם הנצחי של דברים ואנשים, של אובייקטים, הנראים לכאורה מתים, חסרי ממשות, חסרי קיום.
יש לציפי שחרור עוד שיר שפורסם כאן בליריקה ואשר עוסק במידת מה בנושא דומה.האמנות כניסיון לתת ביטוי לממשות שהיא מעבר לחולף,מעבר לעובר,מעל לכל מה נולד,הווה ומת.