אין לפחד לומר את המילה גורל / איריס אליה־כהן
אֵין לְפַחֵד לוֹמַר אֶת הַמִּלָּה גּוֹרָל. יֵשׁ לִלְחֹשׁ אוֹתָהּ, לִקְרֹא לָהּ ( אוֹ לִקְרֹא אוֹתָהּ בְּכוֹס קָפֶה) לְשַׁנֵּן אֶת שְׁמָהּ בְּקוֹל, בּשָׁכְבֵנוּ וּבְקוּמֵנוּ וּבִזְמַן הַהֲלִיכָה. אֵין לְפַחֵד לוֹמַר: גּוֹרָל. (הִנֵּה, אֲנִי אוֹמֶרֶת.) יֵשׁ לְהִתְקָרֵב אֵלֶיהָ, אַף שֶׁלְּעִתִּים שִׁנֶּיהָ חֲשׂוּפוֹת.
אֵין לְפַחֵד לוֹמַר אֶת הַמִּלָּה גּוֹרָל. יֵשׁ לְהַחֲזִיק בָּהּ כְּמוֹ בְּהַבְטָחָה. לְהַאֲכִיל אוֹתָהּ. לָרֹב עָלֵינוּ לְהַפְשִׁיל סָפֵק וּלְלַטְּפָהּ, לְהַרְגִיעָהּ, לְבַל תִּפֹּל אוֹ תִּתְעוֹפֵף בְּבֶהָלָה. (פַּעַם נִמְלְטָה. אַחַר כָּךְ רְאִיתִיהָ מְרוּחָה עַל הַשִּׁמְשָׁה כְּמוֹ צִפּוֹר אֲשֶׁר אִבְּדָה אֶת הַמִּלָּה לְאָן בְּאֶמְצַע מְעוֹפָהּ. אֵינִי זוֹכֶרֶת אִם שָׁמַעְתִּי אֶת הַחֲבָטָה.)
אֵין לְפַחֵד לוֹמַר אֶת הַמִּלָּה גּוֹרָל. לְהֶפֶךְ. יֵשׁ לִפְתֹּחַ לִקְרָאתָהּ אֶת חֹם הַלֵּב, אֶת הָעֵינַיִם, לִרְוָחָה, גַּם אֶת הַדֶּלֶת. מִי יוֹדֵעַ כַּמָּה גִּלְגּוּלִים עָבְרָה וְכָמָה נְדוּדִים, ואִם יָדְעָה אֵי־פַּעַם אַהֲבָה.
לְאֹרֶךְ הַהִיסְטוֹרְיָה נָהֲגוּ הָאֲנָשִׁים לִטְמֹן גּוֹרָל בְּתוֹךְ קִרְעֵי בַּדִּים מְלֻפָּפִים וְשַׂקִּיקֵי קְמֵעוֹת, לִכְתֹּב אוֹתָהּ כְּמַנְטְרָה עַל דַּפִּים, גְּוִילִים, לִבְנוֹת לְמַעֲנָהּ תֵּבוֹת מַלְבֵּנִיּוֹת כַּאֲרוֹנוֹת קְבוּרָה (אֲבָל קְטַנּוֹת, מֵעֵץ אוֹ מִבַּרְזֶל), הַיְהוּדִים הִמְצִיאוּ לְשֵׁם כָּךְ אֶת הַמְּזוּזוֹת. הָיוּ כָּאֵלֶּה שֶׁכָּפְרוּ בְּקִיּוּמָהּ. עַל קִיר בֶּטוֹן לְיַד הַתַּחֲנָה הַמֶּרְכָּזִית כָּתַב מַהְפְּכָן אֶחָד: "אִם הַגּוֹרָל עִוֵּר, סַפְּקוּ לוֹ כֶּלֶב נְחִיָּה."
כְּשֶׁחוֹשְׁבִים עַל זֶה, גּוֹרָל אֵינוֹ אֶלָּא מִלָּה נִרְדֶּפֶת לְבוֹרֵא עוֹלָם, כְּלוֹמַר לֵאלֹהִים. וּבְדוֹמֶה, יֵשׁ שֶׁשּׁוֹמְרִים אוֹתוֹ בְּתוֹךְ קִרְעֵי בַּדִּים וְשַׂקִּיקֵי קְמֵעוֹת, כּוֹתְבִים אוֹתוֹ כְּמַנְטְרָה עַל דַּפִּים, גְּוִילִים וְכַיּוֹצֵא בְּזֶה. אֲבָל חָשׁוּב לִזְכֹּר שֶגַּם אֶת אֱלֹהִים אֵין לְפַחֵד לוֹמַר.
ניקוד: יאיר בן־חור
חברה טובה אמרה לי השבוע: "את מה שהחיים זורקים עליי אני מקבלת". לכאורה יש פה כניעה, אך אני רואה במשפט הזה אהבה וחוזק. החיים במקרה הזה הם הגורל ואחת המשימות שלנו היא ללמוד לא לפחד ממנו, גם בעזרת השיר היפה הזה.
ענת קוריאל
3 תגובות
ד"ר דוד אדלר
שיר
גורל
אלוהים
שכל אחד יסדר את המילים לפי סדר עדיפותן. סתם….
שיר מעניין. אהבתי במיוחד: "ואִם יָדְעָה אֵי־פַּעַם אַהֲבָה." וכן “אִם הַגּוֹרָל עִוֵּר, סַפְּקוּ לוֹ כֶּלֶב נְחִיָּה.”
ואגב זה, אני נוהג לומר (או לצטט כבר איני זוכר) "הגורל העיוור המביט בנו באלף עיניים". אבל ברצינות – אני סבור שהגורל נתון בעיקר בידינו אך יש גם מקריות… מרתקת לעיתים (שהיא כשלעצמה ראויה לעיתים לשיר….)
פינגבאק:
מוטי
מסתבר שכל הדברים שבהם האמינו היוונים הקדמונים יש להם איזשהו בסיס. ברגע שהזרע מפרה את הביצית נקבעים במידה רבה חייו של אדם (האלה הטווה במיתולגיה יכולה להיות ביטוי של ה-דנ"א) וכל זה נעשה באמצעות מערך מסוים של גנים וסך כל האפשרויות שצירופי הגנים הללו מייצרים. גנים, כמובן ,אינם תכלית הכל והסביבה שהאדם נולד אליה קובעת אף היא לא מעט, בין היתר, כיצד יבואו הגנים הללו לידי ביטוי (או לא יבואו) . זאת אחת הטענות המרכזיות של מדע האפיגנטיקה, שניתן לשלוט "בסוויצ" המדליק או מכבה גן מסוים ולמעשה בכך לעורר או למנוע ביטוי של אותו גן. לכך יש השלכות משמעותיות מאוד על חייו של אדם, בשלבים כאלו או אחרים, שלא תמיד הוא יכול לדעת אותם.
אי ידיעה של דבר מסוים היא אכן דבר גורלי, משום שידע הוא כוח והוא יכול לעיתים לאפשר לאדם "לעקוף" את מה שנתפס "ככוח עליון". כגורל. לעקוף לזמן מסוים כמובן, כי יש גורל שלא ניתן לעקפו ואותו מבטאת אלה נוספת במיתולוגיה היוונית, זאת שחותכת בסופו של דבר את "הסליל" וקוטעת את החיים. דבר זה מומחש בסיפור הידוע על המוות מטהרן. לחיים יש גם היבט מקרי ובלתי צפוי (זה יכול להיתפס בידי אדם "לטוב" או "לרע"). כל מה שנולד, דינו למות ודבר זה יש לקבל מבלי להיאבק בו, גם כשנוקטים שיטות מדעיות המיועדות להאריך את החיים ולמנוע קטיעות פתאומיות שלהם בהיבטים ידועים. המדע עצמו אינו יודע הכל, אינו מסוגל לראות את התמונה השלמה ולכן יש לדעת שיש סלילים והם הולכים ומתקצרים (הטלומרים) ואפילו כשמדע מנסה למצוא דרכים להאריך את הסלילים הללו, הטבע ימצא דרכים אחרות לוודא שהאיזון באופן כללי נשמר ובני אדם מתים(באריכות חיים כזאת או אחרת, מוות טבעי או כתוצאה ממחלה, תאונה, מלחמה, מחסור במשאבים, אסטרואיד מהחלל ואפילו בשל מעשי עצמם,הרגליהם)
עוד הרבה לפני כן, דברים מסוימים נקבעים כבר בתקופת הרחם עצמה, התקופה שבאה לפני הלידה, הדרך שבה העובר גדל ברחם, "התנאים" שלהם הוא זכה. זה ,כמובן, תלוי במידה רבה באם התינוק, במצבה הנפשי, במצבה התזונתי, בהרגליה השונים וכדומה, הרגלים שאנשים רבים מגלים לעיתים שקשה מאוד לשנות (הרגלים הם תוצר של סביבה והם אכן פרמטרים משמעותיים בגורל-קארמה).
בעבר דבר זה היה מרכיב קריטי במיוחד, כי לנשים רבות לא הייתה מודעות לכך וכל זאת משום שהמדע לא יכול היה לעדכן את הנשים לגבי דברים מסוימים שיכולים להזיק לעובר ברחם. המדע גם לעיתים גרם נזק, כשסיפק לאותם נשים כדורים שגרמו למומים ולנזקים אחרים לעובר. יחד עם זאת, לאט לאט,הידע מתגבש והיום אמהות רבות ועובריהם בעולם (בייחוד המערבי) ,אינן פגיעות עוד לתופעות, שפעם נחשבו כגזירת גורל וכדבר מה אלוהי(כך בהודו עדיין סוגדים במקומות מסוימים לתינוקות שנולדו עם מומים קשים, דבר שעדיין רווח שם לצערנו) והידע כיצד לעבור בבטחה יחסית את שלבי ההריון נגיש להן בצורה ברורה כמעט בכל מקום(כולל באינטרנט, שבהדרגה מגיע-ועוד יגיע- לכל פינה בעולם)
וכשהתינוק עצמו נולד, ייתכן ורבים עדיין יתפלאו לשמוע, הדרך שבה הוא נולד, אם בניתוח קיסרי או בלידה ואגנילית "רגילה" קובעת אף היא לא מעט דברים על המשך חייו. אופן הלידה הואגנילית עצמה, אם הייתה "קלה" או קשה לתינוק ולאם, החומרים שבהם השתמשו המילדות והרופאים, לכל אלו יכולות להיות לעיתים השלכות משמעותיות מאוד בהמשך "הדרך".
כל הדברים הללו הם גורל וכדאי עכשיו להראות כיצד בני אדם מתייחסים לגורל באמצעות הגדרה מילונית.
באנגלית מדברים על גורל במונחים של destinty , במקורו המילה יעד. כלומר לאן האדם אמור להגיע ואיך חייו יתגשמו בעולם, גם בדרך שבה הוא מת. מדברים גם על fate ,שהמקור שלו יותר דטרמינסטי ולאדם אין הרבה מה לעשות בנוגע אליו(האדם למשל אינו בוחר את הגנים שלו וגם הוריו אינם בוחרים עבורו,לפחות לא כרגע:)Lot הוא ביטוי שקשור יותר למזל ואנו מכירים אותו ממשחקי המזל כאן בישראל, למשל הלוטו והוא קשור יותר לתפניות שונות ומשונות במצבו של האדם(כספי או אחר)כתוצאה מאלמנט של הימור או מזל.
יש כאלו הטוענים, שאין מזל והכל אלמנט של בחירה ועשייה לאורך זמן המייצבים, בסופו של דבר, את חייו של אדם בכיוון מסוים. המזל עצמו, אם נדבקים אליו או שהוא נדבק לאדם יכול להיות חרב פיפיות, משום שהמזל, זה טבעו, להפתיע ולא תמיד באופנים שבני אדם מעוניינים בהם או רוצים בהם. אנו יודעים על אנשים רבים שזכו בלוטו למשל, שלא רק שאיבדו את כל כספם, אלא מצאו את עצמם במצב הרבה יותר גרוע לאחר הזכיה מאשר לפניה בכל היבט שהוא, כולל ההיבט החברתי והבריאותי. היחס של האדם אל המזל ואל הגורל, עושה בהחלט את כל ההבדל. הבודהיזם גורס אי היצמדות לשום דבר, כולל למה שנתפס כדבר טוב כמו לדבר שנתפס כדבר רע. הגורל אף הוא סוג של אשליה שיש להסיר מעלינו את קוריה.
יש בני אדם הרואים עצמם כאחראים על גורלם וכך הם נוהגים לכל אורך חייהם. כל תוצאה שהם מקבלים היא תוצאה שהם לוקחים עליה אחריות וממשיכים משם. מעט מאוד מיוחס אצלם למקרה. בני אדם אחרים, נוטים להאשים בכל את הכוחות החיצוניים ולעולם לא לוקחים אחריות על דבר. כשהם זוכים בסכום כסף גדול, זאת הפתעה משמחת, כשהם מאבדים אותו, זהו הלם, כשהם בריאים זה לא ממש קשור אליהם או למעשיהם, כשהם חולים, הם לא מבינים מדוע זה קורה דווקא להם מכל האנשים בעולם.
יש חשיבות, מעבר למרכיב הגורלי, לדרך שבה האדם חיי את חייו בעולם. לעגנון יש סיפור על מלאך המוות והשוחט, שנראה לי כהמחשה טובה לדרך המאפשרת להאריך את החיים ולתת להם תוקף על בסיס משמעות ועשייה שיש בה משמעות. האדם החי באמצעות הענקת משמעות תמידית, יוצר חיים שבהם יש דיאלוג עם המוות ולא בהכרח פחד ממנו. אדם הירא מפני המוות באופן טוטלי אינו יכול לייצר דיאלוג עם המוות, וודאי לא דיאלוג של כבוד. כאשר המוות בא, אדם כזה יורד על ארבע ומתפרק עוד הרבה לפני שאמור היה להתפרק. אנשים רבים שחייהם, בעיני עצמם, נטולי משמעות, אינם מסוגלים להתבונן למוות בעיניים. באופן אבסורדי לחלוטין, רבים מהם מתאבדים כי אינם מסוגלים לעשות זאת.
ניצולי שואה רבים למשל, מאריכים ימים בשל דבקותם בחיים ואנשי עשייה וסגולה מאריכים ימים בשל עשייה משמעותית ללא לאות.יש אנשים שלא מאמינים בכלל במושג הרווח והנפוץ כל כך של "לצאת לפנסיה" והחיים עבורם לא נדחים לתקופה שבה יהיה אפשר לעשות דברים. הם עושים את כל הדברים כבר עכשיו וכל מה שהם עושים או יכולים לעשות הוא משמעותי וחשוב והכרחי ודבר לא ימנע מהם לעשות אותו, אפילו אם ייכשל או לא יצליח באותו הרגע עצמו. זאת גישה ,כמו זאת של השוחט בסיפור של עגנון, שכנראה מאריכה חיים. לעשות עד הרגע האחרון וגם את הרגע האחרון לדחות, אם אפשר, בשל עשייה נוספת..:)
גישה כזאת לא תתמקד בהכרח באריכות החיים, אלא באיכות החיים הפנימית בעיקר. יש אנשים שחייהם אולי היו קצרים מבחינת שנים, אבל ארוכים למדי מבחינת עשייה.הפחד מהמוות מוביל את בני האדם להילחם בגורל (אצל בני אדם מסוימים להילחם, נניח, במחלה מסוימת שקיבלו, משל הייתה אוייב אכזר)
במקום לקבל אותו "כחבר". כגורם שאכן בא בצל קורתו ואינו יכול להגיע לשום מקום אחר.
קראתי לא מזמן על אישה שלקתה במחלה נוירולוגית כלשהי ובמקום לחוש שחייה הסתיימו, החליטה בו במקום שהיא לא תראה במחלה דבר שמגביל אותה אלא כדבר שהוא חלק בלתי נפרד ממנה,לא כדבר שצריך להיאבק בו אלא כדבר שמשתפים איתו פעולה במידת מה על מנת לראות מה ניתן לעשות עימו. הדגש היה על המשכיות החיים ברמה התודעתית ולא בפיתוח הרעיון של "אני חולה" , יש למחלה הזאת משמעויות ואוי אוי אוי. האישה חיה וממשיכה לחיות חיים מלאים והיא נעזרת במה שיש למדע להציע לה נכון להיום ומשתפת פעולה עם הרופאים ומסייעת להם לחקור את "המחלה". בכך למעשה היא העניקה משמעות חדשה למצב שלה ולא שקעה בתוך תהום של רחמים עצמיים וכידוע חיים שיש להם משמעות הם חיים ששום מחלה אינה יכולה להם.
אולי הדוגמא הגדולה ביותר בדורנו לחיים כאלו,הם חייו של סטיבן הוקינג.הוא לא נתן למילים כמו "גורל" להכתיב לו מה הוא יעשה או לא יעשה. במידה רבה בחייו של סטיבן הוקינג יש "גורל" כי גם סוג האישיות המיוחדת שלו הוא,במידת מה, מטווה של הגנים וביטויים. מצד שני,הוא יכול היה לבחור בחירות אחרות לחלוטין בזמן שהפך לחולה ובחירות אלו היו מובילות אותו למקומות אחרים.הוא בחר לקבל את "הרע" בדיוק כפי שידע להשתמש בכל "הטוב".כי אין טוב בלי רע ואין רע בלי טוב.השאלה היא מה האדם עושה עם החיים ועם החומר שקיבל,כל השאר הוא שיפוט מגביל.
סארטר מדבר על הבחירה.מרבית האנשים סבורים שחייהם היו יכולים להיות אחרים, "טובים" יותר, שהם יכולים היו להגשים את עצמם באופן כזה או אחר (הם למעשה מתייחסים "לייעוד" מסוים ,שהם סבורים שהיה להם), אבל למעשה החיים שלהם אמורים להיות בדיוק מה שהם ובני אדם הגיעו למה שהגיעו משום שלא יכלו היו להגיע לשום דבר אחר ואם יכלו, הרי שהם לא בחרו להגיע לשם ולא עשו דבר על מנת להגיע לשם. לכן כל הדיון הזה על ייעוד, הוא במידה רבה מיותר. האדם מיועד להיות בדיוק במקום שבו הוא נמצא בכל רגע נתון ובכל רגע נתון הוא יכול להעניק משמעות לחייו באמצעות בחירות שמעניקות משמעות לחיים. הדבר הכי טוב שכל אדם יכול לעשות עבור עצמו הוא דבר ראשון לזהות עבור עצמו את מה "שיש" ולהעמיק את היש הזה בחייו, ללא כל תלות, במה שלדעתו אמור היה להיות לו (כלומר דעתו של צד מסוים בתוכו, שרחוקה מלהיות מבוססת) או למה שיש לאחרים. זאת בחירה שעל האדם לבחור, אלו חיים פילוסופיים. העמקת היש מפתחת גם את ההכרה הפרטית, המודעות הפרטית, מרחיבה את עולמו של אדם והרחבת עולמו של אדם באמצעות העמקת המודעות, עידונה, מרחיבה ומעמיקה את היש בחייו של האדם. כל השאר זה זוטות,בכלל זה מה שאנו מכנים בשם גורל.
גורל, דרך אגב, אינו מילה נרדפת לאלוהים, דווקא כשחושבים על זה.זה למעשה דבר מאוד נפוץ בתפיסה ובדיבור היומיומיים במקומות רבים בעולם. אחת ההגדרות של גורל היא למשל באנגלית providence ויד אלוהים אינה אלא יד הגורל במידה רבה. יחד עם זאת, אותה יד אלוהים, שרואים אותה היטב בקפלה הסיסטינית היא למעשה האדם עצמו, הגוזר ומעצב את גורלו באמצעות מעשיו, מעבר לדחיפה הקלה הראשונית שקיבל "מהאלים"(הדנ"א וכדומה).
לבסוף, יש לנו את צחוק הגורל. כשקראתי את הנובלה של קאמי הנפילה,(אולי גם אתם קראתם,במידה ולא זה בהחלט מומלץ), הדבר "שזיעזע אותי ביותר, היה הקול של הגיחוך המופיע בעלילה בשלב מסוים. מי מאיתנו לא חש אי פעם איזשהו גיחוך מאחריו (או מעליו) שהוא לא ממש הצליח להתחקות אחר מקורו או לייחס לדבר מסוים?סופרים משתמשים לא מעט באירוניה כשהם טווים את גורלותיהם של גיבוריהם,אבל מיהו הטווה את הגורל שלנו? התחושה של הגיחוך הזה היא כמובן פנימית וחלק גדול מהעבודה הפנימית של האדם היא לטפל בה, אם אפשר, באהבה שהיא זקוקה לה, על מנת לגדול. כי אם מתמכר האדם להרגליו המנטליים ההרסניים, אפשר לומר שהוא עצמו חורץ את גורלו. לא האלים, לא השמיים,לא החלל הריק.
האם גם זה נורא כל כך?לא, שום דבר אינו נורא, אלא אם כן תופסים אותו ככזה. כל הדברים הם כפי שהם ויש לקבל אותם ככאלו. אפילו אם חרב מונחת על צווארו של אדם ואין הוא מוצא את הכוח להיאבק עוד או להילחם, עדיין הוא יכול להכנע ולקבל את הדברים כפי שהם. לעולם אין לדעת בהכרח לאן זה יוביל. בכל אופן, לעיתים יש גם מזל בחיים. בהחלט יש. ואם הם מסתיימים, אז בהחלט לא צריך כבר שום מזל.:)
וכמו שאמר סנקה, החיים הם ארוכים מאוד, אלו אנחנו שמבזבזים את הזמן ואז בוכים על כך שהם קצרים. שום גורל לא אמור להכתיב את האיכות של חיינו, קצרים או ארוכים, רק מודעות אוהבת.ולא נשכח את החמלה כמובן,כי כולנו ראויים לה.בהחלט.