עצבות על שום מה?על שום שהדברים כולם מתפוררים לאדם בין הידיים, בין היתר האדם "עצמו" מתפורר לעצמו. הוא מאזין לדומיה, אבל זאת אינה קול דממה דקה. אין אור, אין חסד. בעיקר אין חסד ולכן "הקול", קולו הרגיל והנאבק של האדם ,פשוט מאוד אובד למרות הדומיה, כי זאת אותה דומיה, אותה אפילה ,שפסקל תיאר כחלל הריק, אותה דומיה שמפחידה את האדם כל כך, עד שהוא אינו יכול לשבת לבד בחדר סגור, משום שהוא אינו יכול לשאת אותה.זה די דומה לחלומות שבהם אדם מנסה לצעוק,אבל הוא אינו שומע את צעקתו או שפיו נסכר. זוהי חוויה יסודית של בני אדם.
ואז בני אדם בורחים,אם הם יכולים, אבל הדובר בשיר, מנצל את זכותו הלגיטימית ,לעמוד מול הדומיה הזאת וליצור:
"נוֹתַרְתָּ אָפֵל
לְשׁוֹרֵר."
אפל על שום מה? על שום כך, שהיצירה אין בכוחה לגאול את האדם מהאפילה, היא אינה משנה שום דבר מהאפילה, היא בסך הכל תיאור של האפילה שהאדם חש ,עבור בני אדם אחרים. עד כמה זה יכול לעזור? לא מצויינת בשיר איזושהי תקווה שיש לדמות המשוררת "מהשירה". למעשה אין לה, לדמות הזאת, ככל הנראה, שום אשליות בקשר "ללונדון" גם שם היא תהיה לבד עם אותה אפילה, זאת אפילה יסודית, שורשית. אבל זה לא סוף העולם, כנראה:)
למעשה אנחנו לא ממש לבד. כל עוד יש לנו את עצמנו, אז יש לנו גם את האחר.
על פניו נראה שהנוירונים לבד בתוך המוח, כל אחד נבדל מרעהו ולמרות זאת, ככל הנראה יש משהו ,איזשהו עיקרון שמעבר להם, שמאפשר להם לשלוח זרועות(לעיתים קצרות, אבל לעיתים די ארוכות) על מנת לשוחח זה עם זה וליצור מודעות משותפת.כל נוירון נכנס לסוג של אקסטאזה כדי לדבר עם חבריו, הוא חייב להיות בהשתאות פנימית,בגירוי גדול מעבר לרגיל, כדי שהמסר יעבור.
לשורר זה במידה גדולה להיות בסוג של אקסטאזה וכשאדם נמצא באקסטאזה, כל החושים שלו מחודדים, מרוגשים. מרוכזים.המסר שעובר אז לעולם ללא ספק יגיע למישהו שיחוש בכך.השירה לא הייתה מתקיימת לאורך אלפים רבים של שנים אם לא היה מישהו שסבור שהיא בעלת ערך.
ושירה יכולה להיות כל מיני דברים. גם אבותינו הקדמונים,שהשאירו את כפות ידיהם חתומות במערות
וודאי חשו אקסטאזה דומה.
קראתי שיר של ואלאס סטיבנס וחשתי בקווים משיקים די משמעותיים לשירו של רון גרא.
משהו בחוויה הבסיסית הוא זהה "לחלוטין" ברמה של הדוברים(המשוררים כמובן שונים,סגנון שונה,זמנים שונים.גם צורת עיבוד המידע של החוויה המאחדת המתקיימת ברמה הקיומית היא שונה,אבל זה אותו דבר,רק במילים אחרות.)
השיר נקרא "השתלטות השחור" והוא לקוח מתוך "האיש עם הגיטרה הכחולה ושירים אחרים בהוצאת כתר (ירושליים).מי שתירגמה והוסיפה הערות ואחרית דבר היא טובה רוזן מוקד.
שימו לב לצווחת הטווסים בשיר ולסמל שהם מהווים עבור הדובר המשורר,ישנה תיאור מסוים של מציאות לעת לילה,פחדים לא ברורים,לא מוגדרים,שמתעוררים וניסיון(מוצלח?לא מוצלח?)לעבד את המידע הלא ברור המגיע לחושים "מהמציאות" החודרת אל הבית עם צלליה ותהיה על מהות הניסיון הזה.הניסיון הוא לדעתי השירה,שהיא צווחת הטווסים.השיר,לדעתי,מתאר,בין היתר גם את את שתי השורות האחרונות בשירו של רון גרא(וחלק מהותי מהחוויה האחרת המתוארת):
"נוֹתַרְתָּ אָפֵל
לְשׁוֹרֵר"
מהי "המשמעות" של "אפל" ומהי "המשמעות" של "משורר" או "שירה".המילה "פחדתי" עומדת שם לבד בשיר הזה,בשורה משלה,לקראת הסוף
זהו שיר יפה מאוד ועמוק מאוד ואפשר למצוא בו הרבה פנים.כל כך יפה, שהחלטתי לשתף במקום שנראה לי רלוונטי וקשור.הנה:
השתלטות השחור מאת ואלאס סטיבנס
בלילה,ליד האח,
צבעי השיחים
ועלי השלכת,
חזרו על עצמם,
וסבו בחדר.
כעלים עצמם
שסבו ברוח.
כן:אבל צבען של האשוחיות הכבדות
פסע פנימה.
ואני זכרתי את צווחת הטווסים.
צבעי זנבותיהם
היו כעלים עצמם
שסבו ברוח,
לרוח הדמדומים.
הם שטפו את החדר
כשעפו מענפי האשוחיות
ארצה.
שמעתי אותם צווחים-את הטווסים.
האם צווחו כנגד הדמדומים
או כנגד העלים עצמם
שסבו ברוח,
שסבו כלהבות,
שסבו באח
שסבו כזנבות טווסים
שסבו באח הסואן,
סואן כמו האשוחיות
המלאות בצווחת טווסים?
או כלום צווחו כנגד האשוחיות?
מן החלון
ראיתי בהיקבץ כוכבי לכת
כעלים עצמם
שסבו ברוח.
ראיתי איך בא הלילה,
פסע פנימה כמו צבע האשוחיות הכבדות.
פחדתי.
וזכרתי את צווחת הטווסים".
16 תגובות
לאה צבי (דובז'ינסקי)
בדידות המשורר, תיאור עצוב וקשה של הבדידות , הלילה עצוב, החושך סביב. נותרת אפל….לשורר. ! תודה
נילי אמיר סגל
אהבתי את החילופים "הלילה עצוב" ואתה נותרת "משורר אפל". הלילה האפל חודר אליך ולשירתך.
תודה
רון גרא
לאה יקרה.תודה
דוד אדלר
שיר יפה, בהיר ונקי (למרות האבק…..).
אהבתי במיוחד: "אָבָק נִצְבָּר בַּיָּדַיִם" הלא שגור.
רון גרא
תודה דוד
רון גרא
נילי תודה
ריקי
שיר שכל מילה בו מסתגרת לתוך עצמה…את "אבק נצבר בידיים" תרגמתי לעצמי ל"אבק כוכבים נצבר" וכך נכנסה קרן אור לשיר העדין הזה.
רון גרא
ריקי-תודה
לאה הרפז
רון, שיר כל כך עדין ומרגש תודה לך.
רון גרא
לאה יקרה-תודה
מוטי
זה בדיוק מה שקאמי מתאר במיתוס של סיזיפוס, כיצירה האבסורדית:
"כְּשֶׁהַלַּיְלָה עָצוּב
אָבָק נִצְבָּר בַּיָּדַיִם,
הַדּוּמִיָּה
סוֹגֶרֶת.
אֵין אוֹר
אֵין חֶסֶד,
קוֹלְךָ אוֹבֵד,"
עצבות על שום מה?על שום שהדברים כולם מתפוררים לאדם בין הידיים, בין היתר האדם "עצמו" מתפורר לעצמו. הוא מאזין לדומיה, אבל זאת אינה קול דממה דקה. אין אור, אין חסד. בעיקר אין חסד ולכן "הקול", קולו הרגיל והנאבק של האדם ,פשוט מאוד אובד למרות הדומיה, כי זאת אותה דומיה, אותה אפילה ,שפסקל תיאר כחלל הריק, אותה דומיה שמפחידה את האדם כל כך, עד שהוא אינו יכול לשבת לבד בחדר סגור, משום שהוא אינו יכול לשאת אותה.זה די דומה לחלומות שבהם אדם מנסה לצעוק,אבל הוא אינו שומע את צעקתו או שפיו נסכר. זוהי חוויה יסודית של בני אדם.
ואז בני אדם בורחים,אם הם יכולים, אבל הדובר בשיר, מנצל את זכותו הלגיטימית ,לעמוד מול הדומיה הזאת וליצור:
"נוֹתַרְתָּ אָפֵל
לְשׁוֹרֵר."
אפל על שום מה? על שום כך, שהיצירה אין בכוחה לגאול את האדם מהאפילה, היא אינה משנה שום דבר מהאפילה, היא בסך הכל תיאור של האפילה שהאדם חש ,עבור בני אדם אחרים. עד כמה זה יכול לעזור? לא מצויינת בשיר איזושהי תקווה שיש לדמות המשוררת "מהשירה". למעשה אין לה, לדמות הזאת, ככל הנראה, שום אשליות בקשר "ללונדון" גם שם היא תהיה לבד עם אותה אפילה, זאת אפילה יסודית, שורשית. אבל זה לא סוף העולם, כנראה:)
למעשה אנחנו לא ממש לבד. כל עוד יש לנו את עצמנו, אז יש לנו גם את האחר.
על פניו נראה שהנוירונים לבד בתוך המוח, כל אחד נבדל מרעהו ולמרות זאת, ככל הנראה יש משהו ,איזשהו עיקרון שמעבר להם, שמאפשר להם לשלוח זרועות(לעיתים קצרות, אבל לעיתים די ארוכות) על מנת לשוחח זה עם זה וליצור מודעות משותפת.כל נוירון נכנס לסוג של אקסטאזה כדי לדבר עם חבריו, הוא חייב להיות בהשתאות פנימית,בגירוי גדול מעבר לרגיל, כדי שהמסר יעבור.
לשורר זה במידה גדולה להיות בסוג של אקסטאזה וכשאדם נמצא באקסטאזה, כל החושים שלו מחודדים, מרוגשים. מרוכזים.המסר שעובר אז לעולם ללא ספק יגיע למישהו שיחוש בכך.השירה לא הייתה מתקיימת לאורך אלפים רבים של שנים אם לא היה מישהו שסבור שהיא בעלת ערך.
ושירה יכולה להיות כל מיני דברים. גם אבותינו הקדמונים,שהשאירו את כפות ידיהם חתומות במערות
וודאי חשו אקסטאזה דומה.
אורית כרמל רפאלי
פרשנות מצוינת על שיר נפלא!
רון גרא
תודה אורית
רון גרא
מוטי תודה מאד
מוטי
קראתי שיר של ואלאס סטיבנס וחשתי בקווים משיקים די משמעותיים לשירו של רון גרא.
משהו בחוויה הבסיסית הוא זהה "לחלוטין" ברמה של הדוברים(המשוררים כמובן שונים,סגנון שונה,זמנים שונים.גם צורת עיבוד המידע של החוויה המאחדת המתקיימת ברמה הקיומית היא שונה,אבל זה אותו דבר,רק במילים אחרות.)
השיר נקרא "השתלטות השחור" והוא לקוח מתוך "האיש עם הגיטרה הכחולה ושירים אחרים בהוצאת כתר (ירושליים).מי שתירגמה והוסיפה הערות ואחרית דבר היא טובה רוזן מוקד.
שימו לב לצווחת הטווסים בשיר ולסמל שהם מהווים עבור הדובר המשורר,ישנה תיאור מסוים של מציאות לעת לילה,פחדים לא ברורים,לא מוגדרים,שמתעוררים וניסיון(מוצלח?לא מוצלח?)לעבד את המידע הלא ברור המגיע לחושים "מהמציאות" החודרת אל הבית עם צלליה ותהיה על מהות הניסיון הזה.הניסיון הוא לדעתי השירה,שהיא צווחת הטווסים.השיר,לדעתי,מתאר,בין היתר גם את את שתי השורות האחרונות בשירו של רון גרא(וחלק מהותי מהחוויה האחרת המתוארת):
"נוֹתַרְתָּ אָפֵל
לְשׁוֹרֵר"
מהי "המשמעות" של "אפל" ומהי "המשמעות" של "משורר" או "שירה".המילה "פחדתי" עומדת שם לבד בשיר הזה,בשורה משלה,לקראת הסוף
זהו שיר יפה מאוד ועמוק מאוד ואפשר למצוא בו הרבה פנים.כל כך יפה, שהחלטתי לשתף במקום שנראה לי רלוונטי וקשור.הנה:
השתלטות השחור מאת ואלאס סטיבנס
בלילה,ליד האח,
צבעי השיחים
ועלי השלכת,
חזרו על עצמם,
וסבו בחדר.
כעלים עצמם
שסבו ברוח.
כן:אבל צבען של האשוחיות הכבדות
פסע פנימה.
ואני זכרתי את צווחת הטווסים.
צבעי זנבותיהם
היו כעלים עצמם
שסבו ברוח,
לרוח הדמדומים.
הם שטפו את החדר
כשעפו מענפי האשוחיות
ארצה.
שמעתי אותם צווחים-את הטווסים.
האם צווחו כנגד הדמדומים
או כנגד העלים עצמם
שסבו ברוח,
שסבו כלהבות,
שסבו באח
שסבו כזנבות טווסים
שסבו באח הסואן,
סואן כמו האשוחיות
המלאות בצווחת טווסים?
או כלום צווחו כנגד האשוחיות?
מן החלון
ראיתי בהיקבץ כוכבי לכת
כעלים עצמם
שסבו ברוח.
ראיתי איך בא הלילה,
פסע פנימה כמו צבע האשוחיות הכבדות.
פחדתי.
וזכרתי את צווחת הטווסים".
חנה טואג
שיר יפה וצלול- מעט המחזיק את המרובה.