שיעור נגינה / ענת קוריאל
מֵעַל הַפְּסַנְתֵּר נִצְּבָה קֻפְסַת מַתָּנָה.
בַּלַּיְלָה חָלַם שֶׁמְּחַכֶּה לו בִּפְנִים כִּשָּׁרוֹן.
בְּשִׁעוּר הַנְּגִינָה, כְּשֶׁהִתְיַשֵּׁב מוּל הַקֻּפְסָה,
הֶאֱמִין לְרָגַע שֶׁמִּתְהַוֶּה בָּהּ צְלִיל.
כְּשֶׁנִּגֵּן הוּצַף בִּתְהִיָּה מַה בְּתוֹכָהּ,
אַךְ הוּא הֶחֱלִישָׁהּ וְהִצְלִיחַ לְהִתְגַּדֵּר בָּרִכּוּז:
זֶה הָיָה כְּאִלּוּ מִזְחֶלֶת גָּרְרָה לְאַט מִן הַחֶדֶר
חֶלְקֵי נוֹף וְתַפְאוּרָה, חָמְרֵי חוֹתָם.
כְּשֶׁקּוֹל שִׁפְשׁוּף הַגְּרִירָה הִתְרַחֵק
הַקֻּפְסָה נִשְׁתַּכְּחָה וְהוּא חָדַל לְנַגֵּן.
כִּשְׁרוֹנוֹ הֵחֵל מִתְחַבֵּא
וְגַם בֶּעָתִיד לֹא יִתְגַּלֶּה בִּמְלוֹאוֹ.
בַּלַּיְלָה חָלַם שֶׁמְּחַכֶּה לו בִּפְנִים כִּשָּׁרוֹן.
בְּשִׁעוּר הַנְּגִינָה, כְּשֶׁהִתְיַשֵּׁב מוּל הַקֻּפְסָה,
הֶאֱמִין לְרָגַע שֶׁמִּתְהַוֶּה בָּהּ צְלִיל.
כְּשֶׁנִּגֵּן הוּצַף בִּתְהִיָּה מַה בְּתוֹכָהּ,
אַךְ הוּא הֶחֱלִישָׁהּ וְהִצְלִיחַ לְהִתְגַּדֵּר בָּרִכּוּז:
זֶה הָיָה כְּאִלּוּ מִזְחֶלֶת גָּרְרָה לְאַט מִן הַחֶדֶר
חֶלְקֵי נוֹף וְתַפְאוּרָה, חָמְרֵי חוֹתָם.
כְּשֶׁקּוֹל שִׁפְשׁוּף הַגְּרִירָה הִתְרַחֵק
הַקֻּפְסָה נִשְׁתַּכְּחָה וְהוּא חָדַל לְנַגֵּן.
כִּשְׁרוֹנוֹ הֵחֵל מִתְחַבֵּא
וְגַם בֶּעָתִיד לֹא יִתְגַּלֶּה בִּמְלוֹאוֹ.
ניקוד: יאיר בן־חור
14 תגובות
רחל אשד
איזה יופי! הקופסה הריקה של הכישרון שאזל.
רון גרא
קופסת מתנה-מתנת הכשרון, כשמנגן תוהה מה בתוכה, מצליח לרגע להתגדר ברכוז, ראה בדמיונו מזחלת הגוררת את כל נוף החדר, כשקול הגרירה הסתיים, נסתיימה נגינתו, נגינה שכבר לא תחזור אליו, והכל מפני שתלתה את תקוות נגינתו בקופסא שחלם שבה טמון כשרונו.נפלא
איריס אליה כהן
נהדר, מלא כישרון
מוטי
פסנתר יכול באמת להיות רק פסנתר אם הוא באמת רק פסנתר. גם קופסה יכולה להיות רק קופסה אם היא רק קופסה. אבל פסנתר הוא לא רק פסנתר וקופסה היא לא רק קופסה, בייחוד כאשר אלו מילים בשיר.
מדוע?
הנה דוגמא,אני רואה את המילה קופסה ואני מייד נזכר בסרט מסוים של האחים כהן, שבו, בסצינת הסיום, נערה מלאכית שכזאת, על חופו של ים, שואלת את גיבור הסרט בתמימות ובחינניות:
what's in the box?
הוא עונה לה, נדמה לי, שהוא איננו יודע. מי יכול לדעת לאן מובילים הדברים ומה יש באמת ברגע הזה, שמתפתח ברגע הבא ובכל הרגעים שעוד יגיעו? אף אחד. אבל כולנו מסתובבים עם הקופסה שלנו וכולנו ,ללא צל של ספק, מנגנים "בפסנתר" שלנו, בקלידים הלבנים והשחורים, ברמות כאלו או אחרות של כישרון. מכנים זאת בשם "חיים".יש חיים ויש חיים.אבל חשוב לזכור,האדם אולי נמדד,בעיני האחרים, על פי מה שהיה, אבל יותר חשוב הוא כיצד הוא מודד את עצמו על פי מה שהווה ובסופו של דבר, מה שיהיה, החותם הסופי של חייו. אז הוא יוכל לומר ,אני מאשר או אינני מאשר.
כך זה קורה. אחד אולי למד לנגן מנגינות בסיסיות ביותר עם יד אחת ואחר למד קצת יותר, אפילו לנגן מתווים ואחר שולט בנגינה קצת יותר מתוחכמת, הוא יכול לבטא רגשות, מכלול שלם, בוירטואוזיות וכמעט ללא טעות כלל וכלל ולאחר קוראים "רחמנינוב" או "שופן" או "ליסט", הוא גם יודע להלחין את המנגינות הללו, העוצמתיות, שלעיתים, רק מעטים, מסוגלים בכלל לנגן, בדיוק כמוהו. כי חותם כף היד שלו הוא מאלו הנדירים ביותר, אולי החד פעמיים. יש מדרג כמובן, אבל כל אחד לאורך המדרג עושה כמיטב יכולתו, ממש כמו אחת הדמויות אצל קאמי, שמשכללת כל הזמן משפט אחד בלבד (ואותו בלבד), כי זה כל מה שהיא מסוגלת לעשות. כי זה כל מה שיש לה(ומה שיש לה הוא הרבה מאוד, אפילו שהוא רק משפט:)
כישרון שאינו קיים, אינו יכול להתפתח מעצם העובדה שאדם רוצה בכישרון מסוים ויעשה הכל על מנת להשיגו. גם אמונתו של אדם שיש לו כישרון מסוים, עדיין אינה מעידה שאכן יש לו כישרון כזה.כישרון הוא דבר מה, שהאחרים מעידים עליו ולא האדם עצמו. לעיתים יכולה להיות חפיפה בין מה שהאדם חושב שהוא לבין מה שחושבים עליו האחרים, אפילו בדורות עתיד(ולא בדורו שלו) כך שאדם החוזר שוב ושוב על אותו משפט פתיחה, אולי לא יהיה סופר, אבל בהחלט יתגלה בו סוג של אחר של כישרון, שערכו לא יסולא בפז, לאורך זמן. כישרון שיוכר כמשהו אחר לאורך זמן.
אבל בני אדם יכולים גם ללכת לאיבוד. זה קורה כל הזמן. הם יכלו להכנס בשער החוק, אבל לא נכנסו, לא בזמן והשער נסגר ולכאורה אין יותר זמן או שהם חיים על זמן שאול.(רגע, יש מישהו שאינו חי על זמן שאול?:), אבל מי אמר שיש דבר כזה, שער החוק?ומי אמר שהוא נסגר? ומי אמר שהוא לא נפתח כל הזמן שוב ושוב? האמונה של האדם היא הקובעת מה הוא רואה ומה שהוא רואה קובע מה הוא יעשה.
האדם פותח שוב ושוב את תיבת פנדורה הפרטית שלו כי הוא סקרן, כי הוא רוצה לדעת, כי הוא רוצה באתגר שיעורר בתוכו שוב את כל הכוחות הרדומים, את האש, שתכלה, תשרוף ותיצור מחדש, בתוכו, את עוף החול, שוב ושוב ושוב. האדם רוצה ומחייב מציאות שמעוררת בתוכו את כל הכוחות הרדומים ואלו תמיד שואפים להתפתח, כאשר נותנים להם סיכוי. מבט קטן בדרך שבה הנוירונים הקטנים שולחים זרועות אלו לאלו ומחדשים קשרים נושנים בדרך חדשה ויוצרים כל הזמן קשרים חדשים (שלא היו שם לפני כן) וזה קורה ומתרחש כל הזמן, המבט הקטן הזה מלמד אותנו על התמצית של הקיום. שום דבר אינו נשכח באמת ואף אחד לא חייב להוכיח שום דבר לאף אחד אחר.רק לשלוח זרועות,להתמיד,לא לוותר. כל אחד יכול לחזור לנגן ליסט,רחמנינוב ושופן ואפילו להנות מזה.:)
החיים של כל אדם הם משהו מיוחד וחד פעמי וחומרי החותם שיש לכל אדם מאפשרים לכל אדם לחתום בכל רגע ורגע באופן ייחודי וחד פעמי כל רגע ורגע.
גם השמש נחבאת, זה לא אומר שהיא לא תופיע בהכרח, ביום שלמחרת.:)
מוטי
לא מעט אנשים מתעלמים מכישרון מסוים שיש להם ובוחרים לעשות דברים שונים לחלוטין,כך שכישרונם "נשכח" .הנה שיר, "האש" שמדבר על הכישלון להתמסר "לכישרון" ולשלם את מלוא המחיר אל מול החרטה שיש לאדם לאחר מכן, גם כאשר לכאורה מצבו נראה(בעיניים הבורגניות למעשה) "כטוב".
מתוך הספר "הנהר מעבר לפיורד" ,שירים מתורגמים של המשורר הנורבגי אולב האוגה(תרגמו סבינה מסג וחנה מאי סבנדל,בהוצאת כרמל)
"קדושה הייתה האש
שבערה בתוך ליבך
שוטה היית,דבר לא הבנת,
עשית הכל כדי לכבות אותה.
מים שאבת לצוק על המדורה,
שקים של חול סחבת על גבך.
היה עליך לכרוע ברך
ולפרוש כפיים:
אלי,לבה את הבערה,
האורחת הקדושה.
עשה שאתלקח עד אפר,
עד לאוד אחרון.
שוטה היית,לא
ניצלת את השלהבת בעיתה
עכשיו אתה יכול לאכול ולשתות
ולישון בלי לחשוש מדבר.
קל לכבות,אך קשה להצית
את הניצוץ הקדוש".
התחבר לי, איכשהו, לא רק לתגובה הקודמת אלא גם לשיר עצמו:)
רחל בכר
במקרה דנן החלום מתרחק ומרפה את ידיו. אלא שלא צריך להיות נגן בעל שם בכדי לנגן וליהנות מהפקת הצלילים שבמתנגנים בהצלחה, יש להתייחס להצלחה מינורית זו כאל זריקת עידוד.
אולי הרף הוצב גבוה מדי וזו הסיבה לרפיון הידיים. רק התמדה ומיקוד במטרה יביאו לתוצאות המצופות.
ובהקשר זה : "אתה אף פעם לא זקן מדי כדי להציב לעצמך מטרה חדשה או לחלום חלום חדש" (ק.ס. לואיס).
לאה צבי (דובז'ינסקי)
החמצת הכישרון, או יותר נכון נטישת הכישרון, אדם נולד עם מתנה ולא תמיד מתחבר אליה…..אהבתי את השיר !
דוד אדלר
אהבתי במיוחד: "זֶה הָיָה כְּאִלּוּ מִזְחֶלֶת גָּרְרָה לְאַט מִן הַחֶדֶר
חֶלְקֵי נוֹף וְתַפְאוּרָה, חָמְרֵי חוֹתָם."
"חָמְרֵי חוֹתָם" – ביטוי שירי מקורי ויפה במיוחד.
זאב
קראתי שלוש פעמים וכל פעם הצלחתי להתעמק יותר. איך שאני ראיתי את זה, השיר מדבר על כך שכשרק מנסים להתרכז ולהתאמץ ולא להשתמש בכשרון שקיבלנו במתנה זה לא זה. בנגינה, ובאומנות בכלל יש את השלב שאי אפשר להסביר אותו, מה שעושה את האומנות לאומנות. מזכיר לי סאטירה מאת קארל צ'אפק על מישהו שהצליח לרוץ כל כך טוב שהוא ממש עף. הוא לא היה מודע למה הוא עושה, אבל זה הצליח. כשניסה להראות את זה למורים 'מומחים', הם ניסו ללמד אותו מה הדרך ה'נכונה' לעשות את זה ולהיות מודע ומרוכז, וכשהוא ניסה להקשיב להם הוא לא הצליח. אין לי מושג אם אני קרוב לכוונת המשוררת, אבל זה מה שראיתי בשיר. אם אקרא אותו שוב (ומן הסתם אקרא אותו עוד הרבה פעמים), מתאר לעצמי שאמצא בו דברים חדשים. בכל מקרה- מאוד אהבתי. שיר מיוחד
לאה הרפז
ענת יקרה, שיר קסום במיוחד ההתחלה, החלום. המזחלת הזכירה לי את הסצינה עם המזחלת בסרטו הגאוני של אורסון וולס, אבל זה אישי שלי. השיר עצמו בהחלט משדר את המשמעות החבויה, שהחיים הם שיעור בהמשכים. אהבתי.
ארלט
חלום ושברו. ובכל זאת לא שווא הוא. כישרון יש, גם אם לפרקים הוא מתחבא. גם אם לעולם לא יתגלה במלואו. שום כישרון אינו יכול להתגלות במלואו. זה טבעו. שיר עדין, מתנגן לאיטו בעדינות נוגה מאפשרות לאפשרות. רק חלקן מתגשמות. כאלה הם חיינו. תודה ענת, תודה לליריקה.
ארלט
כתבתי תגובה ואחרי שהקשתי 'להגיב' היא נעלמה.
ארלט
סליחה, היא פשוט היתה למעלה וחיפשתי אותה למטה… (:
זיוה גל
מתנה פיסית הופכת להיות ביטוי לרצון של מי שנועדה לו / שיפתח אותה.
מעין תהייה היכן נמצאים כוחות האדם בנו פנימה או מחוצה לנו.
או היכן נמצא הדמיון
או היכן נמצאת המוזה
או איך קורים דברים על ידי הגורל או על ידי בחירה
כאן הדובר בחר להתרכז בעצמו והנוף זז הצידה נמשך על ידי מזחלת (איזה דמיון מקורי!)
ואולי עולים כאן חששות ארספואטיים מוכרים של יוצרים שזו היצירה האחרונה להם (לנגן, לפסל, לכתוב וכד')
וכל זה מגולם בעצם בתוך חלום.
כתיבה פלסטית כל כך בהירה שאפשר לגעת בה, לגעת בחששות המצוירים, לשמוע את צליל הנגינה, את חיכוך שרשרות המזחלת.
איזו זווית מיוחדת להביט ב-ארמז של תיבת פנדורה, שהביאה לכאן המשוררת ועיצבה אותה מחדש.
כישרון כבר אמרנו?